לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מחשב מסלול מחדש

Avatarכינוי: 

בן: 61

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2010

חביתה מקושקשת


אתמול השלמתי את החבית שלי והורדתי אותה לגינה. למרות הקשיים והטעויות שעשיתי במהלך העבודה, בסוף הייתי מה-זה-מרוצה. יצא אשכרה תכשיט.



 

וכמו שהבטחתי בעבר, אני עומד לתאר כאן את שלבי תהליך השיקום והאיור שלה. לא, אני לא רוצה לשחק כאן את תפקיד האחות שמבטיחה לילד שהזריקה לא תכאב. לא, לא. אני עומד להישיר מבט בעיניכם ולומר את האמת הלא פשוטה "תהיו חזקים כי אנחנו יוצאים למסע ארוך".

 

לטובת מי שלא קרא את קיצור תולדות הזמן בפוסט מבוא לבתר חבתנות, אני מזכיר שבחורף הזה הבנתי שאני צריך להוסיף תא לקומפוסטר השאפתני שלי (ולא שכחתי, יום אחד אני יעשה עליו פוסט נפרד). החלל שיתווסף נועד לצבור את הגבבה שאני אוסף בימות השפע על מנת שאוכל לכסות את האשפה האורגנית, שאני משליך אל התא הראשון, גם בימות המחסור. מאחר שכל המקום בו עומד הקומפוסטר נוצל עד תום - השתמשתי לצורך איחסון הגבבה, בחודש האחרון, בחבית מפלסטיק שאת תחתיתה הסרתי.

 

 

למרות שפונקציונלית, החבית התכולה תפקדה מצויין, הרי שחזות הפלסטיק שלה לא עלתה בקנה אחד עם הסטנדרטים של גינת הנוי המושקעת שלי. כן, יום אחד אני אקח גם אתכם לסיור באטרקציות השונות שיש בה. אבל לא היום. היום נדבר על חבית יין שנעשתה מעץ אלון.

אז, כזכור מהפוסט הקודם בנושא, קניתי חבית משומשת, במצב רע, שהבעלים הקודם שלה חתך והסיר, את אחת הדפנות (להלן המכסה) וצבע אותה בשחור מגעיל.


החישוקים העליונים מוחזקים כאן בעזרת כח הכבידה בלבד, כך שאם הייתי הופך את החבית גם הם היו נושרים.

  

תכנית השיקום

תכנית העבודה:

  •  לחבר את החבקים החיצוניים לחבית בעזרת ברגי עץ (במקום בלחץ)
  • להוסיף חבקים פנימיים (כדי שניתן יהיה לפרק את כל החיצוניים לצורך צביעה)
  • לחרוט פקק ולסתום את החור בדופן החבית
  • ללטש את החבית ולהביא למצב חלק ובלי "מדרגות" בין הלוחות
  • לצבוע בצבע עץ שישווה לה מראה אדמדם
  • לצבוע את החבקים בצבע מעצים
  • לאייר
  • לצפות בלכה

תכנית האיור. רובו צריך להתרכז בחזית כדי שאפשר יהיה לראות את כולו מבלי להשלים הקפה של החבית

 

חיבור החבקים החיצוניים

כזכור, בשלב הראשון היתה לי חבית ללא מכסה (אבל עם תחתית) שכל חבקיה נשרו ממנה. החבקים האלה שבמקור החזיקו את החבית בכח הלחץ (שהתעצם כשהחבית מולאה בנוזל וקירות העץ שלה תפחו), איבדו את אחיזתם כשהיא התרוקנה מנוזליה, התייבשה והתכווצה.

לצורך הרכבת החבק הראשון ליפפתי רצועות עם מנגנון מתיחה (כאלה שמשמשות לקשירת מטען לגגון הרכב) סביב החבית והידקתי.



ריפדתי את החבית במקומות בהם קרסי החיבור ומנגנוני המתיחה נגעו בגוף כדי למנוע את פציעתה

 

הנחתי לחבית לעמוד יום בשמש (למזלי היה מזג אויר יבש) והדקתי עוד.

קדחתי חורים בארבעה מתוך ששת החבקים החיצוניים, הרכבתי אותם על החבית והדקתי בעזרת כמה מאות ברגי עץ. על שני החבקים המרכזיים החלטתי לוותר לטובת האיור.

 

הוספת החבקים הפנימיים

כשצובעים בצבע עץ, לא ניתן לעשות זאת בשלבים. חייבים לצבוע את כל המשטח בפעם אחת. למה? כי צבע העץ הוא בעצם לכה שקופה מגוונת. כך שבכל פעם שמיישמים אותו, הולך הגוון של העץ ומעמיק. מסיבה זו, אם תצבעו את מחצית השטח בפעם אחת ותבואו מאוחר יותר להשלים את המחצית השניה, התפר יהיה ניכר. מאחר שידעתי שבשלב הצביעה יהיה עלי לפרק את כל החבקים החיצוניים ומאחר שבשלב הזה גם לא תהיה לחבית תחתית, שום דבר לא ימנע ממנה להתפרק לחלוטין (וזו באמת תהיה עילה מוצדקת לפרוץ בבכי).

ניתן היה לעקוף את הקושי הזה גם בדרכים נוספות, אבל אני בחרתי להרכיב לחבית חבקים פנימיים אותם יצרתי מחישוקים שבמקור נועדו לחבר דודי חימום אל קירות הבית. גם בחבקים האלה קדחתי חורים והדקתי בעזרת ברגי עץ.



מאחר שלחבקים הפנימיים אין צורה קונית, ניתן לחבר אותם רק סמוך מאד למרכז החבית

 

הוספת הפקק

מאחר שאני קיבלתי את החבית ללא הפקק שלה, הייתי צריך ליצר אותו בעצמי.



רגע לפני הורדת הפקק מהמחרטה. החלק שישמש אותי הוא זה שמוקף בעיגול אדום

 

את הפקק חרטתי מעץ אורן. בגלל צורתו הקונית, ניתן היה להכניסו למקומו באופן מושלם בעזרת מכות פטיש בלבד (ללא דבק).



רצוי להשתמש לתכלית הזו בפטיש גומי, או בתיווך של בלוק מעץ על מנת למנוע פגיעה בפקק

 

את הגימור הסופי ניתן לעשות בליטוש. מאחר שיש כאן הרבה חומר להוריד, הכלי הראשון בו השתמשתי היה משחזת זוית עם ניר לטש גס. ואת הגימור ביצעתי בעזרת המלטשת האקסצנטרית הקטנה.


 

ליטוש החבית

את עיקר פעולת הליטוש יש לבצע כשכל החבקים מורכבים. זאת משום שרק אז הלוחות שמרכיבים את הדופן נמצאים במקומם הסופי. כשהייתי צריך ללטש בסמוך לחבק כלשהו הייתי מסיר אותו, מלטש את האזור שהוא מכסה ומחזיר אותו למקומו לפני שאני ממשיך במלאכה.

הליטוש היה החלק הפחות סימפטי בפרוייקט הזה. מאחר שבחנות כלי העבודה שבה אני קונה, לא היו נירות לטש גסים (מס' 40), ביצעתי את כל העבודה עם ניר עדין יותר (מס' 80) מה שמילא את חלל חדר העבודה (ואת עיני ובעיקר את נחירי) באבק דק ועדין במיוחד. החלק הזה, שארך כמה שעות רועשות, היה כל כך מאובק, עד שלעיתים נאלצתי להפסיק את העבודה ולתת לאבק לשקוע כדי שאוכל לראות מה אני עושה.



סיום פעולות האיבה: מחוץ למשחזת הזויתית (ששימשה אותי במקומות בהם הייתי צריך להוריד הרבה חומר), נעזרתי כאן בשתי מלטשות אקסצנטריות של יצרנים שונים: האחת של בוש – יתרונה בכך שהיא חזקה וחסרונה מתבטא בצורך להחזיק אותה בשתי ידיים ובהיותה פחות מאוזנת (דהיינו – היא קצת "זורקת"). בגלל החסרונות האלה, לא הפעלתי אותה עד היום, אבל הפעם, כשהיה צורך בהרבה כח, היא הפכה לכלי העבודה העיקרי שלי (ושמחתי שלא הצלחתי למכור אותה אחרי שהתאכזבתי ממנה לפני שנתיים). לעומתה, המלטשת של מקיטה, פחות חזקה, אבל מתאימה לאחיזה ביד אחת, היא הרבה יותר מאוזנת וחכמה (מחליפה את כיון הליטוש באופן עצמאי) ובעלת כפתור הפעלה יותר נוח.

הנגרים המקצועיים מעדיפים, בדרך כלל, לעבוד עם כלים פנאומטיים.

 

צביעת החבית

את פנים החבית, צבעתי כבר בהתחלה (לפני הרכבת החבקים הפנימיים), בשאריות צבע שהיו לי. עכשיו הגיע תורו של החלק החיצוני. לצורך זה קניתי צבע בעל גוון אדמדם. פירקתי את כל החבקים החיצוניים (בשלב הזה החבית הוחזקה רק ע"י החבקים הפנימיים) וצבעתי את השכבה הראשונה.

- "איך זה"? שאלתי את אשתי

- "מצויין, אל תיגע בזה יותר".

אז צבעתי שכבה נוספת. להזכירכם, כל שכבה מעמיקה את הגיוון האדמדם ומכהה את העץ.

- "איך זה"?

- "אפילו יותר טוב מקודם, אל תיגע בזה יותר".

אז צבעתי שכבה נוספת.

- "איך זה"?

- "עכשיו זה נראה ממש ממש טוב".

 

 

הדילמה

אחרי שהרכבתי שני חישוקים (שבינתיים נצבעו כבר בצבע כסף מבריק) כדי לבחון את השילוב, הסכמתי שכבר עכשיו היא יפהפיה. "האם להמשיך ולהשקיע יותר משבוע עבודה באיור (מהלך שבמקום להוסיף יכול גם לגרוע)" שאלתי את עצמי. ממש כפי שאני עושה באמצע הכנת הסלט כשאני מגלה שכבר יש לו טעם מצויין.

ככה זה בעיצוב. אתה צריך קודם לנסות ואז לבדוק אם זה עבד. בדרך כלל זה לא קשה – הגוף שלך יודע ראשון אם מה שעשית שיפר או החליש. ובדרך כלל אני מעצב על המחשב ואין לי קושי לחזור בחזרה (והנזק, שמתבטא בזמן שאבד, הוא קטן יחסית). אבל כאן, אם החבית המאויירת תמצא חן בעיניי פחות מהצבועה, מפח הנפש עלול להיות גדול ביותר.

אבל כמו בהכנת הסלט, שבו אני אף פעם לא מוותר על השלב האקספרימנטלי (שאכן לפעמים גורע), גם כאן החלטתי לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה - לאייר.

 

האיור

לצורך הכנת האיור השתמשתי בצבעים אקריליים, טושים (לקווי המתאר) ומסקינג טייפ צר.


 

כשהגדרתי את היעדים של האיור, אחד מהם היה ליצור התמזגות בינו לבין החבית כך שהוא יראה פחות כמו תווית מודבקת ויותר כעיצוב אינטגרלי. את הקשר עם החלק התחתון יצרתי ע"י השארת הגבעה הקרובה בצבע העץ של החבית. את החלק העליון ניסיתי לחבר ע"י יצירת מעבר מדורג בין צבע התכלת של השמיים לבין צבע הכסף של הטבעת.


 

לצורך זה ריססתי את צבע הכסף והצלחתי ליצור את המעבר המדורג. אבל כמעט מיד התברר שזה היה מהלך רע במיוחד:

- התוצאה לא היתה יותר יפה מרקע התכלת הנקי. אמנם נוצר קשר עם הטבעת, אבל הוא לא היה משכנע.

- לא ניתן היה לתקן פגמים קטנטנים שנוצרו בעת הסרת המסקינג טייפ.

- צבע הכסף לא עמד בציפוי הלכה והתמוסס.

לכן, אחרי שהכל היה גמור והנסיון לצפות בלכה הסתיים במפח נפש, כיסיתי את כל האזור הכסוף בצבע התכלת המקורי.

 

הציפוי בלכה

זה היה החלק שהכי חששתי ממנו. במיוחד משום שידעתי שאמנם הצבעים האקריליים יעמדו יפה בציפוי, אבל הקווים הדקים ששרטטתי בטוש - עתידים להתמוסס ולנזול. במיוחד הטוש השחור העדין שהיה באיכות נחותה מזו של ה-Art line.

כדי למנוע את ההתמוססות ניסיתי להתיז עליהם חומר מסוג Fixative. למרות שגם הוא ניסה להמיס את הטושים, גיליתי שמאחר שאני מיישם אותו בהתזה (להבדיל מצביעה במברשת), אם אני עושה את זה בהרבה יעפים כשבכל פעם אני מתיז מעט מאד חומר, ההתמוססות אינה ניכרת. בדיעבד, אחרי שגיליתי שניתן ליישם גם את הלכה בהתזה, אני סבור שזה היה מהלך מיותר.

לבסוף, כשניסיתי ליישם את הלכה המבריקה שלי בעזרת מברשת, גיליתי שהתוצאה שאני משיג היא רעה מאד. הלכה לא יצאה לגמרי שקופה אלא מעט "מלוכלכת" וגם סימני הצביעה של המברשת היו ניכרים. "אח, אילו מישהו היה ממציא ספריי לכה, הייתי חוסך את הצורך ללכת לנגר שיש לו אקדח צבע פנאומטי" אמרתי לעצמי. "אבל רגע, אולי יש מוצר כזה". בדקתי באינטרנט וגיליתי שלא רק שיש אותו במרבית החנויות לכלי עבודה, אלא שהוא גם לא יקר (12 ₪ למיכל ספריי. שני מיכלים הספיקו לעבודה הזו). והתוצאה – משביעת רצון.

 



השנוי בגוון השמים שבצילום נוצר בגלל הצללים שנופלים על החבית. במציאות - הגוון הוא אחיד ויפה



ההבהק מתחת לדבורה הקטנה הוא השתקפות של המבזק בלכה המבריקה. במציאות זה יצא מצויין

 

מה הייתי עושה אחרת

כמו בסיומו של כל פרוייקט, אני מנסה להפיק לקחים לפעם הבאה. אז מלבד כמה דברים קטנים אותם למדתי לעשות יותר טוב (וכמובן שלהבא אמנע מהריסוס בספריי האפור), ננזפתי ע"י אשתי אשר טענה נגדי שהפרופורציות של האיור לא היו ממש כמו בתכנית. הדבורים, האוירון והפרחים שבתכנון היו יותר גדולים ומשמעותיים. ולעומת זאת בטרקטור הגלגל האחורי יצא גדול מדי. והיא צודקת, אשתי היקרה, אם הייתי מצייר כמו בתכנית, האיור היה עובד עוד יותר טוב.

אבל תהיה לי הזדמנות, לפחות להוסיף עוד כמה פרחים גדולים, בשנה הבאה כשאסיר את החבקים ואחדש את שכבת הלכה. אני חושב שאצטרך לחזור על פעולת התחזוקה זו כמעט מדי שנה (לפחות בהתחלה) משום שהחשיפה לאיתני הטבע (הגשם, החום, הקור ובעיקר השמש) עתידים לפגוע בה.

 

וגם, נדמה לי שהגיע הזמן לעבור לצביעה ב-Air brush ולהעזר בשבלונות שנחתכו, בהתאם לאיור הממוחשב, ע"י פלוטר חיתוך.

נכתב על ידי , 7/3/2010 08:13   בקטגוריות איכות סביבה, עבודת בית  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




121,255
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , פילוסופיית חיים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאלישע דביר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אלישע דביר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ