לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוצת המציאות


Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2009

חוצת המציאות: פרק 4 - תחילת האינסוף


לקראת הזריחה עמדתי בפני דילמה קשה למדי: למצוא מקום אחר כדי לישון בו, או לבלות את היום באותה דירה עם שתי גופות. לבסוף החלטתי להשאר, כי אם הייתי מחפשת מקום אחר עכשיו הייתי נאלצת להרוג גם את האנשים שם. לא התחרטתי על שרצחתי את הזוג הזה, אבל להרוג אנשים רק כדי למצוא מקום לישון נראה לי מוגזם, וזה לא היה פותר את הבעיה המקורית, שאני לא רוצה להמצא באותו הבית עם אנשים מתים.

סגרתי את כל הווילונות בחדר המגורים, התמקמתי על הספה ועצמתי את עיני, אבל למרות שהייתי עייפה להחריד לקח לי המון זמן להרדם.

'בפעם הראשונה מזה שנים אני יכולה לצפות למשהו מלבד מוות בעתיד שלי,' קלטתי, 'אבל פשוט אין לי מה לעשות עם זה.'

אני יכולה להמשיך להסתובב בלי מטרה ולהתלהב מהכוח החדש שלי עוד כמה זמן. ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים. אבל מה אז?

לא יכלתי לחזור לבית של ההורים שלי. לא אחרי שלושת השנים בהן הם בוודאי ניסו להתגבר על המוות שלי, לא עם הופעתי שהשתנתה כל כך, לא עם כל השאלות שזה היה מעורר. וגם אם הייתי מצליחה להמציא תירוץ הולם, הרעיון לחיות לצידם ולראות במו עיני איך המוות שלהם מתקרב  פשוט היה מפחיד מדי. פתאום הבנתי איך הם הרגישו כשאני כשאיבחנו אותי עם סרטן, כשהם ידעו שאני אמות בעוד ארבע שנים לכל היותר ושהם לא יוכלו לעשות שום דבר לגבי זה.

ואם אלקסנדרה לא היתה מצילה אותי, הייתי מתה עכשיו. אלקסנדרה.

'זהו זה, זה מה שאני אעשה. אני אחפש אותה.'

חייכתי לעצמי, והתחלתי לשחזר את כל הזכרונות שלי איתה עד שנירדמתי.

 

אלקסנדרה היתה מורה למוזיקה בבית הספר שלי, אותה הכרתי אז כ"גברת דמיני". היא העמידה פני אישה בת עשרים-ומשהו, אבל נראתה בת שמונה עשרה, חיוורת ושברירית. היא תמיד החמיאה על השירה והנגינה שלי במקהלה, ובשיעורי המוזיקה הרגילים אהבתי אותה פשוט כי היא נתנה לי ציונים טובים.

אחרי אחד השיעורים עזרתי לה לפנות את הספרים מהחדר, וכשהיא עברה לידי היא חתכה את ידי - לא ראיתי במה, אבל הנחתי אז שזה היה מיתר מהגיטרה שהיא החזיקה ושהיא עשתה זאת בטעות. היא מיהרה להתנצל והביאה לי פלסטר, ואז שאלה אם הייתי בבית החולים לאחרונה.

לא הבנתי מאיפה השאלה הזאת הגיעה, אבל הנדתי את ראשי לשלילה. "לא מאז ששברתי את האצבע בגיל חמש."

"כדי לך ללכת לשם עכשיו," היא אמרה בשיא הרצינות. "יש לך סרטן דם. אל תשאלי מאיפה אני יודעת, פשוט לכי לבית החולים ותבקשי בדיקה."

הבטתי בה כמו על משוגעת. "הממ, אוקיי. סיימתי עם הספרים, אני הולכת עכשיו."

"סוף שבוע נעים שיהיה לך," היא חייכה את החיוך הרגיל שלה, ואני החלטתי שכל העניין הוא בדיחה.

עד שחצי שנה לאחר מכן גיליתי שאכן יש לי סרטן, והעולם שלי נשבר.

 

התעוררתי בתשע בערב, עם פרץ של אינטואיציה שהנחתה אותי, לקחתי אתי את כל הכסף שהצלחתי למצוא במזומן ובגדים להחלפה, ויצאתי לדרך.

 


 

אני רוצה לכתוב כמה פרקים מראש ולפרסם פרקים באופן סדיר, מקווה שאצליח לממש את הרעיון למרות מבחני סוף הסמסטר והאינטרנט הדפוק. אני מקבלת מחשב חדש! אפילו לא מיד שניה, חדש!!!

חוץ מזה החלטנו שקלרה לא תצתרף לבלוג בגלל שהעברית שלה לא ספרותית מספיק ולי לא מתחשק לעשות בטא, אז אנחנו נכתוב את הסיפור שתיכננו בגרמנית ובסוף היא תעשה לי בטא.

נכתב על ידי , 22/11/2009 14:36  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

2,242
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , משוגעים , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKalashnikov אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Kalashnikov ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ