לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

משהו מתרחש במחסן הפסנתרים


Avatarכינוי: 

בת: 52

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

1/2011

אח, פגישה שכזאת (על קו ההגנה האחרון של הגופנפש)


 כשאנו קוראים טקסט בדרך כלל אנחנו ניגשים אליו עם פרה-קונספציה, ידיעה מוקדמת וציפייה כלשהיא בנוגע לתוכן שאנו עומדים לקרוא. אנחנו כבר יודעים מראש אם זו פרוזה או שירה, ספר הגות או מדריך מקצועי. החרוצים שבינינו כבר אספו מידע באמצעות הכריכה האחורית, טור ביקורת שפורסם בעיתון, המלצה נלהבת של חבר - לעיתים קרובות המידע המקדים שעומד לרשותנו, עוד לפני שקראנו מילה אחת מגוף הספר, הוא מידע נרחב למדיי. ואז – הקריאה עצמה, המילים נודדות מהדף ועוברות להתגורר בנבכי התודעה שלנו, משתהות בתוכנו לזמן-מה. לכמה זמן? תלוי. מייד עם תום הקריאה מתחיל תהליך הפוך, של עזיבה - צמצום המידע לעיתים עד אובדנו. פרקים שלמים ניתקים מהתודעה ונעלמים, או מתוייקים באיזו שדרת תיקיות נידחת. לבסוף נישאר עם תמונה אחת, הלך רוח, שם של גיבור, לא יותר מתמצית הומאופתית של חמרי הפעולה שהספר הפעיל על התודעה שלנו (לדוגמה - הנה כל מה שאני זוכרת מהספר 'כמעיין המתגבר' בלי להיעזר בגוגל – כמה עמודים היו שם, שבע מאות? – הווארד רוארק, פיטר קיטינג, ארכיטקטורה, פשרה, עמידה על עקרונות, היות נאמן לעצמך, דומיניק – אדמונית, צועדת על פיגומים, כרכובים גותיים לגורדי שחקים. קראתי את הספר כשהייתי בת שש עשרה).

 

*

  

הַגּוּף הַזֶּה
שֶׁבְּתוֹכִי
הַגּוּף הָרַךְ הַזֶּה
שֶׁבְּתוֹכִי שֶׁלִּי
הַגּוּף הַזֶּה
מִפְּלַסְטֶלִינָה
שֶׁלִּי
גּוּף-הַנֶּפֶשׁ
הַקָּטָן שֶׁלִּי

(מתוך גוף-הנפש הקטן שלי, כתבה רחל חלפי)

 

 

* *

  

אילו נשאלתי במה עוסק ספרה של מרית בן-ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, הייתי מתקשה לענות. עברו חודשיים מאז סיימתי לקרוא אותו, וכשלתי בניסיון לתמצת את חוויית הקריאה שלי לכדי פוסט קוהרנטי שהשורה התחתונה שלו היא – אחלה ספר, חריף, מעורר מחשבה, כדאי מאד לקרוא. על מה הספר? על הכריכה הקדמית יש תשובה רשמית -  הספר הוא "על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי", וגם "הספר הוא על הזיקה בין כאב למשחק  ובין ציות למרד. על אמנות הגוף והמילה המשקפות והמשלימות זו את זו."

 

  

 

  

 

אולי צריך להתחיל מכך שהספר הוא על פגישה. מרית מפגישה בין גרוסמן לאקונצ'י, בין הגוף לנפש, בין הרעיון לפעולה. פגישה היא מקום חמקמק להיות בו – א וב' נפגשים, כלומר נהיה להם פתאום א-ב, שאינו א', ואינו ב', ובכל זאת הוא א' והוא ב', ומכיל רכיב חדש, שנובע כולו מהחיבור הזה שנוצר, גם אם הוא זמני.

ואם אני א', והספר ב', והיה מפגש בינינו – אין ספק שהיה – מה בדיוק היה שם, במפגש הזה?

 

ישבתי, כתבתי. ניסיתי להסביר מה היה בו בספר הזה, עבורי.  חווייה יחידה במינה. לא בטוחה שהצלחתי.

 

 

* *

  

 

דימויים מוקרנים סביבנו ללא הרף. אנחנו סופגים אותם באופן בלתי רצוני, כשהם מפעפעים אלינו בעת ובעונה אחת מהטלוויזיה, מהעיתונות שניזונה ומזינה את הטלוויזיה, מהאינטרנט, משיחת היום ליד פינת הקפה. אי אפשר לברוח, אין לאן לברוח. כל אחד מאיתנו הוא תחנת ממסר בזעיר אנפין של דימויים לעוסים שמשכפלים את עצמם. על-כורחנו אנחנו נחדרים מדי יום על ידי דימויים בהם אין לנו כל חפץ, והם מתרבים ומזהמים את התודעה שלנו.

 

ההתנהלות הזאת מכאנית, לא מבקשים את רשותנו. בלי לשים לב אנחנו מוותרים על נכסים של אותנטיות לטובת דימויים קולקטיביים מפוקפקים -

 

 

(כאן ניסיתי להטמיע את הטיוב 'דניאלה' של שלומי שבן, אבל הכישוף כשל. משפיל.) 

 

  

אבדן החלקים האותנטיים שלנו מעודד התנהלות שעיקרה ספיגה וחיקוי. אנחנו נעשים דומים זה לזה, חולקים את אותה הוויה בדיוק, לפיכך ניתן להמיר את ההוויה שלנו בהוויה של אחרים, כאילו מדובר בחלקי חילוף - לדוגמה, מי שמכור לסדרת טלויזיה כמו האח הגדול מעורה בפרטי הפרטים של ההוויה היומיומית של הדמויות, משל היו שכניו או קרובי משפחתו, ובכך הוא הופך לעוד פרט בתוך עדר נשאים, שנושאים במוחם את אותו המידע בדיוק.

הדרך להתגונן מול מתקפת הפסיביות היא לכונן אוטונומיה, לנכס לעצמך את המכאני, לפרק אותו, להרכיב מחדש ולהפוך אותו לחלק ממך.

 

 

האויב הגדול של אהרן קליינפלד הוא הגוף, שמאיים לשעבד את התודעה. בגיל ההתבגרות צורת החשיבה הזו אינה מופרכת. אבל אני עברתי את גיל ההתבגרות כבר מזמן, ומנקודת המבט שלי האויב הגדול הוא לא הגוף (עדיין לא) אלא התודעה הקולקטיבית (בה דימויי גוף מפונטזים תופסים חלק נכבד), שמאיימת לבלוע את התודעה הפרטית. כך שמצד גיזרת המגננה זה נראה אותו דבר אצלי ואצל קליינפלד – המהלך החיצוני, השרירותי, שמאיים להשתלט על הנכס הפרטי והיקר ביותר ולשנות אותו בניגוד לרצונו-רצוני. אהרן פיתח שיטת לוחמה בה הוא מהנדס לעצמו שורה של תרגולות מכניות, שנועדו לשלוט בגוף. אלה תרגולות שהוא מהנדס לעצמו במשא ומתן שהוא מנהל בינו לבין עצמו ותפקידן לשלוט בזרם התודעה באמצעות מפעל הטייה מלאכותי של פעולות הגוף. מסובך. אבל אפשרי. ניסיתי. הניסיונות שלי לא התמקדו בכאב כעקרון מארגן, כמו אצל אהרן קליינפלד, אלא בזיכרון.

  

 

במקום לבנות תשתית טבעית, מתגלגלת, של זיכרונות, אפשר לייצר במו עצמנו זיכרונות מלאכותיים שהם תוצר של מהלכים מתוכננים ומשא ומתן שמתנהל פנימה. אני לא בטוחה שמרית תסכים עם הנימה האתית של חוויית הקריאה שלי, אבל אהרון של גרוסמן, בתיווכה של מרית, מציע דרך לבנות עולם פנימי יצוק בבטון, מרחב התגוננות מקומי, שאינו תלוי בחוץ אלא כספק של חומרי גלם – אל תוך הבונקר מותר להכניס רצף של דימויי גלם, מילות גלם. העיבוד נעשה בתוך המרחב ותוצריו של העיבוד גם נשארים שם, ואינם מוחזרים אל העולם. התודעה של קליינפלד היא חור שחור, בולען שכיוונו אחד תמיד.

 

 

בעולם בו אנחנו מתומרנים לכדי כניעה לדימוי ה-אחד, הגדול, החובק-כל, אותו דימוי ששב וניבט אלינו מאינספור מסכים – קלינפלד מכוון את המסך פנימה. במקום רצועת דרמה איכותית חיצונית, באדיבות הרשות הממונה, הוא מנפק לעצמו אחת כזאת ודוחה את מה שהחוץ מציע לו. אהרן קליינפלד, בתיווכה של מרית המתארת אותו כנשא רעיוני ואמן גוף, מציע אתיקה של התבדלות פעילה כמהלך חיים גורף. ניתוק מהצינורות החיצוניים של הקולקטיב לטובת התבשמות פנימית, נרקיסיזם טהור שמשגשג בתוך מערכת סגורה, וככזה אינו אמור להפריע לאיש, ביופיו הלא ידוע. אהרן מריץ הצגת יחיד, בפירוש הכי נקי שיכול לספק המושג 'הצגת יחיד' – הוא היזם והוא הכלי והוא גם הצרכן/הצופה היחיד. אני מניחה שמרית לא יכולה להסכים להתנהלות כזו. אני מכירה אותה רק דרך הבלוג שלה, שהוא במה פתוחה מאין כמוה לדיון ולתחלופה רעיונית וחווייתית. ובכל זאת, בהיותי מי שאני, אני לא יכולה לומר שהאתיקה של ההתבדלות נדחית על ידי באופן מוחלט.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 29/1/2011 18:08  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-14/9/2012 00:37




133,871
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למירי שחם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מירי שחם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ