לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

משהו מתרחש במחסן הפסנתרים


Avatarכינוי: 

בת: 50

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

10/2010

מכתב לא"ב [12]


  

 

א"ב נחמד, ברוך השב,

 

 

אתמול קראתי רשימה. קראתי רשימה – שתי מילים הנחתי כאן אליך ומה הן מייצגות? האם אתה יכול להרגיש בהן את ההתנפלות התאבה שלי על כל פיסקה ופיסקה? את האופן בו העיניים שלי זללו את המילים? את המקום הזה באמצע הבטן, לא, קצת בצד, בו הרשימה התיישבה מאז כמו דודה נכבדת עם מזוודות, מסרבת לזוז?  קראתי רשימה. התרשמתי. רשימה מצויינת באמת. אני מניחה שגם אתה קראת, זה הרי סוג החומרים שמעניין אותך. אם לא קראת, סגור את המכתב שלי עכשיו ולך תקרא. זה הטקסט הכי משובח שייצא לך לקרוא בזמן הקרוב, באחריות. ו ספר לי, איך פעלו עליך המילים?

  

עמרי בן יהודה. פעם ראשונה שנתקלתי בשם הזה. "כולם ידעו, ידעו בלי לדעת, על העלייה הסלקטיבית ממרוקו." ה-ידעו בלי לדעת הזה. משפט שמחלל המלינים בראש. אי אפשר לעבור לידו אדישים. מוכרחים לקום וללכת אחריו. כפויים. ידעו בלי לדעת. איך זה אפשרי בכלל, גם לדעת וגם לא לדעת בו בזמן, משחקי סופרפוזיציה. ויותר מהכל - מה אני ידעתי בלי לדעת?

  

עמרי בן יהודה מספר את הסיפור הפרטי של סבא אברהם שעלה ממרוקו בגיל 28. חזן, בעל גבנון, נשוי לחירשת מלידה, מלטש יהלומים, אב לשלושה, בעל חרדות, בקיא בספרות החכמה. אבל עזוב את הסיפור הפרטי. עמרי בן יהודה עף, עף משם גבוה – אל אריסטו ואדיפוס ואלתרמן ואוארבך. ונוסק ומתרסק לאורך כל הדרך. הוריו של סבא אברהם לא הורשו לעלות ארצה. המימסד בלם אותם, הם לא עמדו בקריטריונים. זוהי העובדה שעמרי בן יהודה ידע ולא ידע. הוא ידע שהורי סבו נשארו במרוקו, אבל לא קישר את הידיעה לנרטיב כללי יותר של נטישה ממוסדת. סלקציה. הוא לא קשר את המילה סלקציה לסיפור הפרטי שלו.

  

[עמרי בן יהודה, ארי בן כנען. האם זה שם אמיתי ? אולי פסבדונים? עמרי בן יהודה הוא שם אמיתי שנשמע כמו פסבדונים. שם מטוהר.]

  

[כשניקיתי היום את המדרגות חשבתי על קונספציית ניקוי המדרגות – גוררים את הלכלוך ממדרגה למדרגה, והלכלוך הולך ומצטבר. קודם יש קרן קטנה של לכלוך, ואחר כך היא צוברת ריבית, ואחר כך ריבית דריבית. ככה עמרי בן יהודה כותב, מנקה את המדרגות של הנפש, והלכלוך מצטבר והולך ממדרגה למדרגה והוא לכלוך יפה.]

    

עמרי בן-יהודה מעיד על עצמו "אני מרותק כבר חמש שנים בלימודי האקדמיים לתיאוריה של הטראומה בהקשרה הספרותי והתרבותי." והוא מנצל כל תג ופסיק בידע התיאורטי שלו כדי להביא את הסיפור, לפרוש אותו, להרחיב ולהרחיב את ההקשרים, את נקודת המבט. לאורך כל הקריאה במאמר חזרתי ושאלתי את עצמי-  ואצלי, מה? מה ידעתי ולא ידעתי? מה?

זו מחשבה מענה. מאז שקראתי את המאמר אני מנסה לפענח את מנגנון ה- ידעתי/לא ידעתי הזה, אולי אחוש הקלה. הנה אני מעלה את הניסיון שלי בפניך, שתקרא, ואנא אל תצחק עליי בבקשה אם אני מציינת את המובן מאליו בעיניך:

  

לדעת-ולא-לדעת זו לא הדחקה קלאסית, שהיא פעולת סילוק חד-פעמית הפועלת בעוצמה, כמעט באלימות, על מנת להעלים כליל את הזיכרון/רגש/תחושה מסדר היום התודעתי, לדחוק אותה אל האפלולית של הלא מודע.

כשמנגנון הידיעה/אי ידיעה נכנס לפעולה, הוא דואג שהמידע יישאר בתוך המערכת הקוגניטיבית, המידע אינו מסולק בשום אופן - אבל נשמר במנותק ממערכת החיווט הריגשי שמלווה בדרך כלל מידע מהסוג הזה.

אם ההסבר שלי לא מספיק ברור, ניתן להדגים באמצעות המנגנון הצבאי של איסוף מודיעין – אנשי המודיעין בשטח מלקטים את פריט המידע הזה והוא מוזן לתוך המערכת, אך המערכת בולמת עצמה מלעבד אותו ולהעריך את חשיבותו הטקטית והאסטרטגית בהקשר הרחב יותר. פריט המידע נותר גולמי.

  

כתיבה טובה שואפת להיות בדיוק כזאת, אני חושבת – להישמר תמיד בתחום ה ידיעה/אי ידיעה. עמומה ומיסתורית במידת-מה גם עבור הכותב עצמו, לא כמניירה סגנונית, אלא  כבחירה טקטית. על הכתיבה להשאיר מספיק חורי אוויר לאחר כך, לקורא שיגיע ויפענח.

  

טועה מי שמסמן את הקריאה כפעילות שהיא פסיבית מעיקרה; אם כתיבה היא הטמנה, קריאה היא חשיפה לאור. כתיבה היא פעולת-הסחה מהחיים כי היא מכוונת את אלומת-הפנס פנימה ומחשיכה את העולם החיצון, בעוד קריאה היא התחככות בחיים ביתר שאת, כזו שמאלצת אותך לספוג לתוכך משהו מבחוץ, שאינו שלך.

  

פעולת הקריאה מעניינת יותר כי היא כרוכה במשא ומתן עם העולם, וכמו בכל פעולה של הצטיידות יש להחליט מה לקחת ומה לנטוש מאחור. כשדליה רביקוביץ מתארת את תהליך הכתיבה, כ"מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר", היא קובעת שער המרה פרטי. כשהקורא נוגע בשיר, הוא מבצע המרה הפוכה, מעומק באר לתוך הבוידעם שלו, ומה הוא מוצא שם - את המטפחת הכחולה הפרטית שלו, שלא תהיה מטפחת, וגם לא כחולה.
כתיבה אינה זקוקה אלא לעצמי-הכותב בלבד, על אזוריו הגלויים והנסתרים, הכל/הקול נובע מתוכו.
קריאה זקוקה לחיצוני כדי להתפתל עליו פנימה. הטקסט הוא רק שוער בפתח הבניין.

 

 קריאה היא פעולה שדורשת ממך לנטרל לזמן-מה את כוח המשיכה של הפלנטה הפרטית שלך, ולהיתפס תחת כוח ההשפעה של פלנטה אחרת, זרה. לפיכך, מי שאינו מסוגל להתמסר - שלא יקרא, ומי שחושב שהתמסרות היא פעילות פאסיבית מעיקרה, כנראה שאינו יודע התמסרות מהי.

 

  

 

כן, נו.

 

מירי

 

 

  

נכתב על ידי , 1/10/2010 12:44  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אהוד אמיר ב-4/10/2010 12:36




132,891
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למירי שחם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מירי שחם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ