לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

משהו מתרחש במחסן הפסנתרים


Avatarכינוי: 

בת: 51

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

9/2010

לא, אני בהחלט לא מעוניינת להכניס כותרת לקטע


   

ככל שנמשכות וחולפות השנים הכותבות שלי, דומה שהכתיבה שלי רק מתכווצת ומצטמצמת. כעת כבר לא נשאר ממנה הרבה. הבלחים, שרידים, וגם אם לעיתים נרשמת תזוזת-מה, בדיעבד מסתבר שזה בקושי ניד. אני במגמת השתתקות. במקביל, ככל שעובר הזמן אני מבכרת חברת טקסטים על פני חברת בני אדם בשר ודם, ואולי זה היבט אחר של אותה השתקה ממש –  האינטראקציה הראשית שלי עם העולם דומה לפעולת ספיגה.

 

תופעה נוספת אליה שמתי לבי היא, שככל שעובר הזמן כך מורגשת אצלי התגברות הרתיעה מכתיבה בדויה, במיוחד מכתיבה בדויה שמנסה להציג עצמה כאמיתית. מבהילה אותי הקלות בה אני מסווגת כתבים כמזויפים, לא רק בנוגע לרוב המכריע של טקסטים שכתבו אחרים, גם הטקסטים שלי נדמים בעיניי כעודפים, מיותרים, נשאי פטפטת של כלום. טקסטים כוזבים.

 

אני מתמסרת בלב שלם לשתיקה, שכובשת אותי בהדרגה. אולי משום שטרם נתקלתי בשתיקה כוזבת.

  

 

ככל שחולף הזמן, כך אני מבינה עד כמה אני דבקה בתבנית הבלוגית ועד כמה אני כמהה אל כתיבה יומנית אמיתית, ובכלל - עד כמה מאסתי בכתיבה ספרותית שכל תכליתה קידה טווסית החוצה, וירטואוזיה מילולית ריקה ריקה. אבל עדיין איני מוכנה להתחייב לכתיבה בלוגית על כל המשתמע מכך. אני עדיין לא יודעת אם צעידה במסלול ההפוך, מיומרה ספרותית לכתיבה יומנית, אפשרית בכלל.

 

עם זאת, כששואלים אותי מי אני, אני כבר עונה בפה מלא– בלוגרית [אעפ"כ התשובה קצת נתקעת בגרון. בלוגרית].

  

 

בשנים האחרונות אני ממעטת לכתוב, אבל הצורך לכתוב אינו דועך. תמיד אהבתי לכתוב מכתבים ובזמן האחרון אף ביתר שאת, אני מאד מתגעגעת לעצמי ככותבת מכתבים. הדיבור הכתוב לא מפסיק לרתק אותי, אלא שחליפת מכתבים מחייבת נמען חי ומגיב, ותלות, וכיליון (כמו כיליון-עיניים, לא כמו התכלות. הרי העיניים הכלות נשארות בדיוק כפי שהן, אם כך מהו הדבר שכלה ואובד שם.). אני כל כך אוהבת לכתוב מכתבים עד שאני מוכרחה להתאפק ולא להסגיר את האהבה הזאת החוצה, כדי לא לפתח תלות רשמית בנמען, אם ישנו כזה -

 

לפעמים ישנו כזה, והוא חייב להיות זר כדי שהכתיבה שלי מולו לא תיעכר בכל אותם מסכים של שיממון ההיכרות המוקדמת.  לכן החלטתי, כחלק ממערך שלם של החלטות-כתיבה לשנה הקרובה, לוותר על הצורך בנמען ספציפי ולאמץ לעצמי נמען כללי, א"ב יקר מאד, ואת המכתבים שאני מוכרחה לכתוב פשוט להעלות כאן כפוסטים.

 

   

אני באמת לא יודעת אם אצליח לכתוב נגד השתיקה שמשתלטת עליי. צריך להתגייס לזה, אולי אני צריכה להתייחס לזה כאל מאבק לאומי בתהליך המידבור.  להשקיע משאבים.

 

   

מהי הכתיבה עבורי? האם זו רק היכולת לעבד את הבדיעבד? בדומה למלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין, גם הכתיבה נדחקת קדימה בעודה מביטה לאחור.

 

   

כתיבה מאפשרת מבט לאחור מבלי לשלם את המחיר המלא של המבט לאחור. כוונתי לסכנת התאבנות לנוכח הגילוי (שמופיע בד בבד עם הפרת האיסור הקדמוני להסב את המבט לאחור, ושאר עניינים בין מלח ואש. אני מתעכבת על המילה שכתבתי לפני רגע, מלח. כמה עוצמה יש במילה הזאת. האם אני אוהבת את הכתיבה כמו מלח?)

  

רגע, אבל לפני כן – בכתיבה בעצם טמונות שתי אופציות התאבנות הפוכות. הראשונה, כבר ציינתי אותה, עניין המבט לאחור שמוליד גילוי והתאבנות; ההתאבנות השניה היא במתכונת ראשה הכרות של הגורגונה –  לכתיבה עצמה יש כוח לאבן, הכתיבה מאבנת רגעים בזמן, אירועי עבר, מחשבות. הכתיבה היא הנפת ראש כרות של גורגונה לנוכח העולם הפנימי. אבל הכותב המאבן נתון כל הזמן לסכנת התאבנות בעצמו, כתוצאה מאותו מבט לאחור הכרחי שהוא מפעיל בשעת כתיבה, וסכנת הגילוי האורבת לפתחו תדיר.

  

 ועוד משהו: כדי לשמור על כתיבה רציפה, נדרש לקיים הווה שמזין ללא הפסק את המבט הזה לאחור, אחרת מכסת ה'לאחור' תיגמר. זה קצת בעייתי, הריקוד הזה. נדרשת חלוקת-רואי.

  

 

בהמשך למה שמרית בן-ישראל כתבה לי, על "הנקרופיליה השגיבה" שבאה לידי ביטוי בכתיבה שלי – האם משמעות הדבר שכתיבה עבורי היא שהייה בתוך מרחב מתמשך של מוות, כי כל מה שהועלה על הכתב בהכרח גווע ומת ברגע כתיבתו?

 

   

הכתיבה שלי  לא מדייקת אלא מגדילה. אחת ולתמיד אני חייבת ללמוד לתת עדיפות לדיוק על פני היופי.

 

  *

  

לפני כחודש, במשרד הצמוד למוסך מאזדה בטירת הכרמל, התבוננתי באחת הפקידות: בחורה צעירה, עגלגלה ושחומת עור, בעלת שיער שחור חלק אותו אספה במתינות על עורפה; היא לבשה מדי-שירות משרדיים שגרתיים שכללו חולצת כפתורים לבנה ומכנסיים כהים, פשוטים - והיה לה מסטיק בפה, גוש גדול של גומי לעיסה. במשך שעה ארוכה לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. באיזו אינטנסיביות ומרץ היא לעסה את המסטיק! הלסת התחתונה שלה מגוייסת לתנועה החוזרת, בריתמוס מהיר ואחיד שהניע תנועת לעיסה כבירה. דומה שפעולת הלעיסה השתלטה על כל גופה, לסת המסטיק שלה הפכה למנגנון שמניע אותה, לתנועה המרכזית שממנה נגזרות כל תנועותיה האחרות, שגם אותן ביצעה באותה מהירות ועוצמה – היא התרוצצה בחדר כאחוזת תזזית, הניעה דפים מדלפק לדלפק, צילמה מסמכים, שלחה פקסים. לכל התנועות הרגילות נוספה חיוניות טעונה בתעצומות לעיסתה.  המשכתי לעקוב אחריה. ראיתי אותה מוציאה את המסטיק מפיה ומשליכה אותו לפח - תנועתה הואטה באחת, גופה נעשה רפוי, היא כבתה.

מאותו רגע ואילך אי אפשר היה להבדיל בינה לבין הפקידות האחרות במשרד.

 

האם הכתיבה היא גוש גומי הלעיסה שלי?

 

 

נכתב על ידי , 11/9/2010 18:58   בקטגוריות מרחב מוכחש, כתיבה  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מירי ב-28/9/2010 00:01




133,557
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למירי שחם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מירי שחם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ