לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

משהו מתרחש במחסן הפסנתרים


Avatarכינוי: 

בת: 50

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

3/2013

לגדול בין ארבע שפות ולא לדעת כלום



אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. אולי כך: בשלוש וחצי לפנות בוקר אני סוגרת את הספר, מכבה את האור הקטן שליד
המיטה ומתכוננת להירדם, אבל במקום לישון זולגות לי דמעות מהעיניים, אלה דמעות טובות. הרבה מהן. בפנים רטובות לגמרי אני קמה מהמיטה בהחלטה לנסות לכתוב את זה, לנסות לשמר את זה, למשטר את התחושות לתוך מילים.


לא, אני צריכה להתחיל את הפוסט הזה קצת קודם. יום שישי אינטנסיבי במיוחד, ניקיונות שהתארכו עד אמצע הצהריים, אחר כך בישולים. בתשע בערב אני קורסת למיטה וצוללת מייד לתוך שינה שחורה ואטומה, שנתם של העייפים באמת. בשלוש לפנות בוקר קולות עולים מהסלון, אחד הילדים חזר מבילוי. אני מתעוררת בבת-אחת לתוך ערנות מוחלטת, שבעתי משינה, מדליקה את האור הקטן ולוקחת ליד את אחד הספרים שאני קוראת עכשיו, "תהום שפה" של דנה אמיר.

 

 



 


הספר הזה לא מומלץ עבור כל אחד. הוא מיועד למי שיש לו אובססיה לשפה ונכונות לצלוח קטעים שכתובים בוירטואוזיות, אמנם, אבל קצת קשים לפענוח מיידי ודורשים מבט נוסף. לא חשוב. עכשיו ארבע לפנות בוקר ואני מול המחשב, מנסה לארגן מחדש את ההצפה הפנימית. בחוץ,על עץ הפומלות, הציפורים השתגעו לגמרי ולמרות החשיכה המוחלטת מצייצות בעליזות. לילה לבן לציפורים, מה זה צריך להיות. האביב, כנראה. לא רוצים לישון, רוצים להשת-ג-ע.

 

"השפה איננה אחיזה. היא איננה תופסת מאום ממהותו של המציאותי, אפילו לא את הדגימה הזעירה ביותר. אך היא גם איננה ויתור; היא איננה מסכימה להודות: 'זה איננו בשבילי'. מעצם טבעה, היא הולכת לקראת מה שהיא איננה. מאחר שנולדה מן האובדן ואין לה כלום משלה, תאבונה עצום! כדי לחיות היא יכולה, היא חייבת, לבלוע את הכול, עד הגוף ויותר ממנו: היא מפתה יותר מאיבר מין, היא מרגשת יותר מדמעות, היא משכנעת יותר ממכת אגרוף, היא פוצעת, מרדימה, מהממת [...] היא ניחנה בכל הכוחות. בתנועה הזאת, הנושאת אותה מהשליטה, מהקסם, אל תודעת ריקותה המהותית, היא תתנודד בין ניצחון מאני לבין מלנכוליה. אך המלנכוליה חושפת את טבעה, בעוד המאניה אינה חושפת אלא את מאמציה." (דנה אמיר מצטטת את ז'אן ברטרן פונטליס).

 

על מה הספר, בעצם – על כינון האני באמצעות שפה, אני חושבת, בדגש על שפת-אם. נושא טעון אצלי, שפת אם, שפת ה-אם. אבל אני מתפזרת. אולי פשוט אעתיק את ההסבר מהכריכה האחורית של הספר:


"איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה. פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו."

 

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות. אחת ה"דוגמאות הקליניות המפורטות" שהעלתה בסיפרה היא הסיפור של איילה. הסיפור מופיע תחת הכותרת "הגליית העצמי המְדָבֵּר מן העצמי החי". מאחורי הכותרת המרעידה הזו מסתתר סיפור חיים קשה מאד, אב עבריין ואחות צעירה ממנה, שהוטרדה מינית מגיל צעיר על ידי האב. אם פסיבית שידעה, שתקה והשתיקה, ואיילה כעדה שותקת לכל זה. היא מגיעה
לטיפול בעקבות דיכאון וקושי בתפקוד, סובלת מהתקפי חרדה משתקים, ולא פעם גם מאובדן זיכרון. האבחון והטיפול מתבצעים דרך השפה –


איילה מדברת בשני משלבי שפה שהפער ביניהם גדול מאד. לעיתים מישלב השפה גבוה מאד, ספרותי אפילו עד גיחוך, לעיתים מישלב השפה נמוך מאד. "אין לה אמצע", כלומר חסר לה איזור-שפה עם שפת יומיום מאוזנת, חיה, שתאפשר לה להביע את עצמה בקולה שלה, לבטא רגשות ולהגיב לזולת.
מכיוון שאינני רוצה להאריך מדי את הפוסט הזה, לא אכנס לפרטי המהלך הטיפולי, אצטט רק קטע אחד כדי שאוכל להתקדם הלאה –


"שפת הדיבור הגבוהה של איילה הדהדה את המלכוד שחייה היו נתונים בו. למעשה נדמה היה כאילו אין לה כלל פרקטיקה של דיבור יום-יומי, דיבור חי, ספונטני, המייצר שדה רגשי ומגיב לדיבורו של האחר. מחיקת שפת האם שלה, שנחוותה על ידה כשפה מַשתיקה, מעקרת, שפה שבא אסור לבטא אמת או לייצר חיבור – (ומעניין שפעמים רבות תיארה את הדיבור של אמה כ'חסר כללי תחביר מתקבלים על הדעת') – ייצרה תחתיה שפה חסרת קרקע, חלולה, פסידו-ספרותית, שפה שבמקום להיות כלי לביטוי עצמי הפכה לחוצץ בינה לבין העצמי החי. השפה הפכה להיות ממה שמְגָלֶה את תוכה – למה שמַגְלֶה אותה מתוכה. ממה שמתווך למה שמבודד ואוטם. כך יצרה סביבה בועה הרמטית שאמנם הגנה עליה מפני החיכוך עם הכאב – אך רוקנה אותה מכל אנרגיות החיים שלה."


התשתית לכינון שפה אצל כל אחד מאיתנו, על פי המוסבר בספר, נוצרת דרך הקשר עם האם. התנועה של הצאצא אל עבר השפה, בתמיכת

האם, מתחלקת לשלושה חלקים (ההסבר קצת מסובך אנסה לפשט אותו) – 

 

תפקיד אחד הוא מתן שמות לאובייקטים ויצירת הֶקשֶרים בין אובייקטים. כשהתהליך הזה תקין, הילד סקרן, חוקר את העולם.


התפקיד השני הוא מתן שם פרטי לילד. הילד מקבל את שמו, כלומר מוכרז כפרט נפרד מאמו, ובכך מתאפשרת בנייה שלו כאינדיבידואל נפרד, עם עולם פרטי משלו.


התפקיד השלישי הוא הנכחה של האב לתוך העולם הפרטי של ילד/אם. הנוכחות של האב מאפשרת מעבר בין הפרטי לפומבי, כלומר הכללה

('אני', 'את', ועכשיו נוסף גם 'הוא'). כשנוסף 'הוא' לעולם המתהווה של הילד, נוצר צורך בשפה משותפת שתאפשר תקשורת. כאן מתבצע המעבר משפת-יחיד לשפת-רבים.


 

*

 

ועכשיו ל'מקרה' שלי. לגמרי לא פתולוגי, לגמרי לא מזעזע, ובכל זאת 'מקרה'. ואולי כל אחד מאיתנו הוא 'מקרה', טרגדיה קטנה שאפשר בקלות לעבור על פניה לסדר היום והיא רק צובטת לפעמים. בכל אופן, חשוב לי לציין שאלה לא רק ההסברים המאירים של דנה אמיר שהביאו אותי עד הלום, אני חושבת שהם נפלו על קרקע פוריה בין השאר הודות לסיפור של קינקייד בו התעסקתי בזמן האחרון, והמיתווה בת/אם שהסיפור הזה הציע, וכל הדיון הפנימי חיצוני שהתפתח סביב העניין הזה, ועל כן אני (שוב) אסירת תודה על קיומו של הבלוג הזה ועל מה שהוא מאפשר.


*


אני חוזרת אל תקופת הילדות. אמא שלי הייתה אמא מטפחת ומסורה, עקרת-בית שהקפידה על נוכחות רציפה, תמידית. הבגדים שלי תמיד היו מכובסים ומגוהצים, הסדינים נקיים וריחניים, הכרים רכים והשמיכות מחממות, ותבשילים טעימים וטריים הונחו מדי יום על צלחתי. אני אסירת תודה על כך. ובכל זאת, כל השנים אני מסתובבת בתחושה שמשהו מאד עמוק דפוק אצלי לחלוטין, משהו שקשור למערכת הזאת של אם/בת ומשפיע הרבה הרבה מעבר לכך, איזו הפרה יסודית - שלא הצלחתי להגדיר לעצמי מהו הדבר הזה שחסר, איפה נפער החלל. לפעמים, החוסר הוא כל כך שלם וסגור בתוך עצמו, שאין אפילו תקשורת שתאפשר לדעת מה חסר.


לפנות בוקר, כשקראתי על 'המקרים' של דנה אמיר, החוסר פתאום חשף עצמו לפניי, כל כך ברור, כל כך נוכח, שלא הבנתי איך הייתי עיוורת אליו קודם. שפת האם של אמאשלי הייתה שפה קונקרטית, שפה שהכילה אך ורק עצמים, וזאת השפה שהיא הנחילה לי. שפה נטולת רגשות, שלא היה בה מקום לפענוח רגשי של העולם. בשפה מבוססת עצמים אי אפשר לנסח רצונות מופשטים. לכל היותר אפשר להצביע על אובייקט, לרצות אותו או לדחות אותו, ובזה זה נגמר.

 

אני זוכרת שיחה אישית עם המורה חיה בכיתה ו'. במקביל להוראה, המורה חיה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. למידע הזה יש משמעות, כי בכיתה ו' הדימוי של פסיכולוגים בעיניי היה פחות או יותר כשל אינקוויזיטורים, כלומר כמי שמסוגלים לפרק מתוכך אמיתות, בכל מחיר. פעם אחת המורה
חיה הזמינה אותי לשיחה אישית, היא ואני בארבע עיניים. אני לא יודעת מה היא ראתה. היא שאלה אותי איך בבית, ואני ניסיתי לנסח וכשלתי, גמגמתי, שתקתי קצת ולבסוף המצוקה הרגשית שלי התנסחה לתוך המשפט, אני זוכרת אותו עד היום – "קשה להיות הבת הבכורה."


היום אני יודעת בדיוק למה התכוונתי – לקושי העצום שלי לעצב תמונת עולם מלאה, בהתחשב בעובדה שאני חייבת להמציא הכל בעצמי, בלי שום יד מסייעת, בלי הנחייה הורית או של מבוגר אחראי אחר, או אפילו של אח או אחות בוגרים. זה נורא נורא קשה להמציא את הגלגל.


באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על השיחה. היא הייתה בהלם ונפגעה עד עמקי נשמתה – הסבירה לי, בכעס גדול, שאין לי שום זכות לומר אמירה כזאת כי אני לא נדרשת לעשות דבר בבית – לא לנקות, לא לכבס, לא לבשל, שאני מקבלת הכל מן המוכן ובמקום להיות אסירת תודה אני הולכת ומלשינה למורה שמעבידים אותי בבית בפרך, כי איזה פירוש אחר יכול היה להיות, מתוך עולמה, למשפט כמו "קשה להיות הבת הבכורה"... כשאבא שלי חזר מהעבודה והיא סיפרה לו, גם הוא כעס עליי מאד, עד כדי כך כעס שהוריד לי סטירת לחי. ההורים שלי לא היכו אותי מעולם, הייתי ילדה טובה. למעט הסטירה העלבונית הזאת.

 

למה לא הצלחתי לבטא את עצמי רגשית (עד היום אני נרתעת מרגש חשוף מדי)? למה אמא שלי לא הצליחה לבטא את עצמה רגשית, ולכן לא ידעה להנחיל לי את השפה הרגשית אלא רק את שפת העצמים?


אני חושבת שהסיבה לכך היא כשל שפתי שנגרר מדור לדור, בגלל האופי המיוחד של המאה העשרים כעידן של הגירה אינטנסיבית, "הגורל היהודי" אם תרצו. כתוצאה מכך, גדלתי בין ארבע שפות:


אמא שלי עלתה ארצה מטריפולי לוב ב1949. שפת האם שלה היא ערבית, והעברית הייתה עבורה שפה שנייה, חיצונית, שפה אותה למדה
בשנים המעטות בהן ביקרה בבית הספר עד שיצאה לעזור בפרנסת המשפחה. לכן אני מניחה שאת השפה העברית אמא שלי קלטה בעיקר מהסביבה, סביבה של מהגרים כמוה. עולם דל במגע עם העולם החיצון, שאין בו רדיו וכמובן לא טלוויזיה, כך שהשפה הרשמית לא מבקעת את הבועה המהגרית. לפיכך אני מניחה שהעולם הרגשי של אמא שלי כונן בשפה הערבית, אין לי דרך לדעת, אני לא דוברת את הניב הזה. ואולי גם אצלה יש תהום שפה, אולי גם אצלה העברית ניצחה את הערבית כבר בשלב מוקדם וגם אמא שלה נכשלה בניסיון להנחיל לה שפת-אם רגשית, בשפה זרה לה.


אבא שלי עלה ארצה מרומניה עם הוריו בשנת 1949, כשהוא בן שש, ואחרי שנה אחת בישראל משפחתו היגרה לקנדה. בשנת 1965 אבי עלה ארצה שוב, הפעם בגפו. שפת האם שלו הייתה רומנית, העברית הייתה עבורו שפה שנייה שנשכחה, אחר כך התבגר לתוך האנגלית. כשחזר ארצה העברית היוותה עבורו שפה שלישית. כלומר גם אצלו השפה בה התפתח הייתה שפה ששמה חיץ בינו לבין הוריו, והשפה אליה היגר שמה חיץ נוסף בינו לבין סביבתו. לא יהיה מופרך להניח שהזוגיות בין הוריי התבססה על גמגומים בשתי שפות, כלומר השפה המשותפת שלהם הייתה שפה קונקרטית, שבלתי אפשרי להביע בה אלמנטים מופשטים.


הוריי התחתנו בארץ ואחר כך נסעו לקנדה, שם התגוררו במשך שנתיים בביתם של סבתי וסבי מצד אבי. אני ילידת קנדה, נולדתי לתוך בית שדיברו בו רומנית, אנגלית ועברית. השפה העיקרית שלי הייתה אנגלית, כשעליתי ארצה בגיל שנתיים לא ידעתי לדבר מילה בעברית. האנגלית של אמא שלי בשלב הקריטי של כינון השפה הייתה בסיסית מאד, שפה שידעה להצביע על אובייקטים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אלמנטרי, ווטסון.


 




 


 


 


 

נכתב על ידי , 23/3/2013 06:47  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תרופה למכה ב-21/4/2013 12:58
 



לדף הבא
דפים:  

132,264
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למירי שחם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מירי שחם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ