לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Little Miss Sarcastic

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2012

אגואיסטית מטומטמת


אנוכית מטומטמת מושפלת מפגרת אגואיסטית אגוצנטרית ילדה קטנה חסרת כבוד סתומה

מגיע לך שאת מרגישה רע. זה באמת המינימום. טוב שלא צחקת כשקיבלת ממנו את הסמס הפגוע הזה. אה סליחה, רק כעסת עליו כי הוא אמר שאיכזבת אותו ואת לא בוגרת.

מסכנה אחת.. איך הוא אמר לך דבר כזה נורא? היית צריכה לעשות הרבה יותר מרק לצעוק עליו ולדבר אליו בציניות בטלפון.

מטומטמת.

את כל כך לא שווה אותו.

את כל כך ילדה קטנה.

אני שונאת שאת לא חושבת על דברים שאת עושה.

בדר"כ את איכשהו מתחמקת מזה, יוצאת מזה עוד בקלות, כשאת לא חושבת

אבל הפעם? הפעם פשוט הגזמת. הפעם לא רק שירדת הרבה מתחת לכבוד הראוי לו, גם ניסית לייפות את זה אחר כך.

טיפשה.

 

זאת אומרת, אני טיפשה.

אני חייבת להפסיק לדבר על עצמי בגוף שלישי.

 

מטומטמת.

נכתב על ידי Little Miss Sarcastic , 24/8/2012 22:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני מרגישה


שאני צריכה לכתוב עלייך פוסט.

 

כי באמת לא כתבתי שלא לדבר על חשבתי עלייך כל כך הרבה זמן.

בא לי לפגוש אותך. בא לי לחזור לדבר איתך. פתאום אתה ממש חסר לי.

זה מוזר. אתה לא חסר לי, אבל אתה כן. קשה לי להסביר.

 

אני כנראה מתגעגעת למה שהיה בינינו. לקשר היפה והמסובך הזה, כמו שאני אוהבת.

אוי אני שונאת שגרה. אני שונאת חבר. אני שונאת את זה שיש לי חבר כבר חודשיים.

 

מה לעשות, תהרגו אותי, אבל מותר לי. זה הגיל.

 

נראה לי אני אפרד ממנו.

סעמק

 




מה אני אמורה להגיד לך שאתה אומר לי שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותי?

אני לא אמורה להגיד כלום. זה הזמן שלי לקום וללכת. זה מוגזם לי מדי.

 

 


 

נכתב על ידי Little Miss Sarcastic , 23/8/2012 17:05  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הנאום שלי אם אי פעם אתמודד לראשות הממשלה


כשהייתי בת 16 הייתי בטיול לרומניה עם המשפחה שלי. נכנסתי שם לאיזה שוּק ואמא שלי קנתה לי דובי גדול, סתם כי הוא נראה חמוד והייתה לו פרווה נעימה. במשך כשבוע הדובי הזה חיכה לי באוטו שאחבק אותו בזמן הנסיעה וכשהגענו למלון הוא עלה איתי לחדר לישון בזרועותיי בלילות.
יום כלשהו באחת מהנסיעות עברנו עם האוטו ליד כפר עני, וכמו תמיד הדובי ישב עלי. עברנו שם כל מני אנשים, מהזקנים ביותר עם הציפורניים השחורות עד לקטנטנים ביותר עם הבגדים הבלויים. בין כולם ראיתי ילדה קטנה אולי בת 3, שנופפה לנו לשלום. נופפתי לה מיד חזרה בחיוך והיא חייכה אלי חיוך שמח, חיוך שמיד גרם לי להרגיש חמלה רבה אליה. אחרי שכבר עברנו אותה חשבתי על זה שהייתי צריכה לתת לה את הדובי שלי. היא הרי הייתה נהנית ממנו הרבה יותר ממני והוא היה יכול להוות חלק מאוד גדול בחיים שלה. אחרי שהמחשבה הזאת יצאה לי מהראש הגענו לכפר נוסף אבל פחות עני. כשעברנו את תושבי הכפר במכונית ראיתי את כל הילדים רצים אלינו לראות את הזרים שמבקרים בכפר הנידח שלהם. מבין כל הילדים ראיתי ילדה אחת יפהפיה. היא לבשה שמלה לבנה כחולה קצת מלוכלכת, השיער הזהוב שלה היה קלוע לשתי צמות ארוכות ועינייה היו גדולות כמו של איילה וכחולות כמו ים צלול. יפהפיה. מיד באותו רגע התחשק לי לתת לה את הדובי. לא שעשיתי את זה כמובן, אם הייתי פותחת את החלון ומביאה לה אותו כל הילדים היו עטים עליי ומבקשים מתנות. מה גם שזה לא יפה לאכול מול עיניי רעבים, כלומר, הילדים כולם גם ככה חסרי כל, אז לתת לאחת ולמנוע מאחרים זו גסות רוח לחלוטין.
עברו ימים והמחשבה הזו לא יצאה לי מהראש, שאני חייבת לתת את הדובי שלי לילד שצריך אותו יותר ממני. בסופו של דבר נגמר הטיול וחזרתי הביתה עם הדובי בזרועותיי. לא היה לי לא את הכוח ולא את המניעים הנכונים לתת את הדובי, אבל אז הייתי בת 16.

היום, יש בידי את האמצעים והכוחות לתת את הדובי שלי. בין אם מדובר בכספים או בכל דבר אחר שהמדינה הזאת צריכה.

תראו, אני לא מתיימרת לייפות את העניינים. אני לא אבטיח לכם הבטחות שווא כמו שבטח הרבה עשו. אני אציג בפניכם את מטרותי שמשרתות אותי יום יום ואני מקווה שבהמשך ישרתו גם אתכם.

כמו כן, אני לא אבחר מעמד מסויים להתמקד במיוחד בלעזור לו. יהיו שיבחרו לעזור למעמד הנמוך, מתוך חמלה. יהיו שיבחרו לעזור למעמד הבורגני, מתוך אולי הזדהות. אני לא יודעת מה מתמודדים אחרים יאמרו לכם, זה כבר נתון לשיקולכם ולדעתכם.

מה שאני כן יודעת הוא שאם אשליך רגע את סיפור הדובי הנ"ל על התמודדותי לראשות הממשלה, אני אגלה, ולא במפתיע, שאין לי בחירה. אני לא מסוגלת לבחור בשום מעמד.

כן, אני מרגישה חמלה לחסרי האמצעים, כמו הילדה הקטנה עם הבגדים הבלויים.

כן, אני מרגישה אהדה למעמדות בינוניים וגבוהים יותר, כמו הילדה היפהפייה עם עיני האיילה. אגב, כוונתי לא לאנשים יפים מבחינה חיצונית, השלכתי את רמת היופי של הילדה ההיא לגובה רמת המעמד שעליו אני מדברת.

לא אגיד לכם עכשיו שאני מתיימרת לעזור לכולם, כולל כולם, כי זה לא בדיוק נכון. בוודאי שמטרה העיקרית שלי היא שכל תושבי המדינה יהיו מאושרים, אבל כפי שציינתי קודם לכן בסיפורי, אם אתן לקבוצה מסויימת, השאר ירצו גם.

בנוגע לנתינה, כשאגיע לגשר, אחצה אותו. אני מבטיחה לקיים שוויון טוטאלי בין כל אזרחי ישראל.

ובכן, אסיים בכך שאשמח אם תבחרו בי כיוון שאני, סליחה על הביטוי, לא אזיין לכם את השכל ואייפה דברים מכוערים. אני מתכוונת להיות אמיתית ופרקטית. המדינה הזאת צריכה מישהו שיתפוס אותה בידיים, ואם מישהו יעשה את זה זו אני. לדאבוני רובנו שכחנו איפה אנחנו גרים. מדינת ישראל זו המדינה שלנו. המדינה שעליה חלמנו רוב תקופת התנ"ך ושבשבילה נלחמנו בתקופת מלחה"ע השניה. לכן, אין בכוונתי לדרדר אותה כמו שהרבה לפני עשו. אני אקח אותה ואת כולנו רק מעלה.

תודה רבה, אני מאחלת לכולכם בחירות נעימות ומוצלחות ובזאת אסיים ואומר שהטוב ביותר ייבחר.

 

נכתב על ידי Little Miss Sarcastic , 23/8/2012 12:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





32,686
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittle Miss Sarcastic אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Little Miss Sarcastic ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ