לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג כתיבה.


סיפורים, שירים וסתם קטעים קצרים פרי דמיוני.

כינוי:  PaperbackWriter

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2009

שקט.


שקט.

רק יללת חתול קטנה נשמעה, מפלחת את הדממה.

ושוב שקט.

לפתע הגיעה ילדה קטנה, רכנה ליד החתול והחלה ללטף אותו בעדינות. החתול גרגר בהנאה.

לפני שהספיק החתול להבין מה קורה, הגיעה אמה של הילדה ומשכה אותה משם, נאבקת בצעקותיה של הקטנה.

 

שקט.

החתול החל לחצות את הכביש, אך פתאום מכונית נסעה לעברו במהירות.

היא המשיכה לנסוע, כנראה בלי בכלל לשים לב שהשאירה מאחוריה את החתול, שוכב על הכביש ללא רוח חיים.

ושוב שקט.
נכתב על ידי PaperbackWriter , 23/2/2009 21:05  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוקולד.


אני חושבת שזה הסיפור הכי ילדותי שאי פעם כתבתי, אבל אני בכל זאת אוהבת אותו, כנראה בגלל שהוא תמים כל כך.

תהנו.

 

היה לי הכל, כל דבר שהייתי חפץ בו.

היה לי חדר גדול ומרווח, בו היו צעצועים שונים, בשלל גדלים וצבעים.

היו גם מחשב חדש וטלוויזיה בעלת מסך ענקי, ומיטת קומותיים מרווחת שכולה לעצמי.

אהבתי מאוד ממתקים, וגם מהם היה לי בשפע: סוכריות על מקל וסוכריות גומי, מרשמלו צבעוני ומסטיקים בטעמים.

למרות כל אלה, אף אחד מהם לא השתווה לממתק האהוב עליי מכל- שוקולד. אבל ממנו, ממנו לא יכולתי לאכול בכלל.

טעמתי בפעם הראשונה מטעמו המתוק של השוקולד כשהייתי תינוק קטן. מיד לאחר הביס הראשון, השתעלתי ואפילו הקאתי. הוריי מיהרו לקחת אותי לבית החולים, שם החליט הרופא שאני אלרגי לשוקולד.

גדלתי מאז, והייתי לילד בן 8 לערך.

מאותו יום לא אכלתי שוקולד בכלל, אבל את טעמו המתוק לא שכחתי, וגם לא רציתי לשכוח.

אמא ואבא כבר היו מיואשים, ועשו כל דבר כדי שאהיה מרוצה: הם קנו לי עוד צעצועים, ועוד ממתקים, ואפילו קנו במקום המחשב החדש מחשב חדש עוד יותר. אבל אני לא רציתי את כל אלה. רציתי שוקולד, לא שום דבר אחר.

יום אחד החלטתי שנמאס לי. "אז מה אם אני אלרגי. אני רוצה, אז אני אקבל!" אמרתי בלבי.

באותו לילה חיכיתי שאבא ואמא ילכו לישון, ואז התגנבתי בשקט-בשקט לארון הממתקים, והוצאתי חפיסת שוקולד.

פתחתי אותה בעדינות, עצמתי את העיניים ונגסתי נגיסה גדולה.

מיד לאחר מכן ירקתי את השוקולד על הרצפה, ורצתי לחדר השינה של אבא ואמא.

"אמא, אבא!" צעקתי וניערתי אותם בכוח כדי שיתעוררו.לא היה צורך שאתאמץ יותר מדיי, כי ברגע שאמא פקחה את העיניים וראתה את חפיסת השוקולד שהחזקתי, היא צרחה: "אלוני, אתה אכלת שוקולד?!"

הצרחה העירה גם את אבא כמובן, שנעץ בי את עיניו אחוזות הבהלה והצטרף לאמא: "מה, אכלת שוקולד?!"

אני התכנסתי בתוך עצמי וחשתי נבוך. הסתכלתי פעם על אמא ופעם על אבא, עיניהם עדיין נעוצות בי.

לבסוף הודיתי בקול חלש: "כן, אכלתי, וזה בכלל לא טעים!"

מיד אחרי שאבא ואמא התאוששו מעט מההלם שתקף אותם קודם לכן, הם מהר הכניסו אותי למכונית ונסעו לבית החולים, עם הפיג'מה.

בבית החולים בדק אותי רופא אחר, כי אותו רופא שבדק אותי בתור תינוק כמר מזמן פרש לפנסיה.

אותו רופא אחר אמר, שכנראה הרופא השני טעה. מסתבר שאני בכלל לא אלרגי לשוקולד, אלא לבוטנים!

חזרנו הביתה. ההורים שלי, שכבר הספיקו להירגע חזרו מיד לישון.

רק אני לא נרדמתי, כי מחשבה אחת הייתה בראשי ולא הרפתה: "אני רוצה לטעום בוטנים, רוצה כל כך".     

נכתב על ידי PaperbackWriter , 23/2/2009 20:25  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט פתיחה, או משהו כזה.


שלום.
אני יעל, ואחד התחביבים העיקריים שלי הוא לכתוב.
כאן אפרסם קטעי כתיבה מסוגים שונים, כולם פרי דמיוני.
אתם מוזמנים להגיב ולעזור לי לשפר, אבל בבקשה אל תעליבו יותר מדיי.

עד כאן לעכשיו,
יעל.
נכתב על ידי PaperbackWriter , 23/2/2009 20:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPaperbackWriter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PaperbackWriter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ