לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

11/2013

הפוגה


סוף השבוע שעבר היה מזעזע.  הוא היה עמוס מעל לכל שיעור, ויצאתי ממנו בשן ועין, חולה ומותשת, ועם הבנה חד-משמעית שאני חייבת להוריד הילוך, כי אחרת אתרסק אל הקיר.

שריפה, אחים, שריפה
שריפות זה הפיגועים של אוסטרליה.  
מדי קיץ מחוז כזה או אחר סובל מבצורת (לרוב זה אותו מחוז שניזוק משיטפון לפני כמה שנים), ועולה בלהבות.  
כולם נכנסים להיסטריה רבתי, ומגייסים את שירותי החירום והכבאים והצבא וכל מי שיודע לעלות על מדים לעזרה.  אחר כך העיתונות מוצפת תמונות זוועה של דובונים מפוחמים ובעלי בתים שמגינים על צריף רעוע, ממשיכים בקריאות לתרומות לאירגוני צדקה כאלה ואחרים, ובסוף מוסיפים לנו מס שמממן עזרה לאלו שאיבדו את ביתם, שמראש נבנה באמצע הבוש המועד לפורענות.
הבית שלי, למשל, מופרד מהבוש באמצעות שורה אחת דלילה של בתים, ככה שיום יבוא והתיאור הציניקני הזה שלי יחזור לנשוך אותי באחורי.  ואכן, בשבוע הקודם, שריפות הענק במחוזותינו הזניקו את הנושא הזה לתודעה שלי.  העיירה שלנו התאפפה בענן אביך של עשן למשך מעל שבוע.  אור השמש נראה כתום, ונמנעתי מלתלות כביסה כדי לא להרגיש שיש לי יום-יום חג, והחג הוא ל"ג בעומר.
אז כן.  אחד מחברינו הוא כבאי, והוא אמר שהבוש שליד הבית נוטה לעלות באש מדי חמישה עשורים, וכבר עברו שישה של שקט, אז אנחנו על זמן שאול.
מוטב היה אילו ארזתי לנו תיק חירום ובו מסמכים חשובים ואלבומים, אבל אני עצלה מדי, עסוקה מדי, ונוטה מדי להאמין שההתראה לאסון תגיע מבעוד מועד.

מפאת פחד השריפות, רבים וטובים שאלו לשלומי.  אפילו אמא שלי, שבניגוד לרוב האמהות, משקיעה את מירב מאמציה בלהתעלם ממני, יצרה קשר.  היתה לנו שיחה טובה יחסית, ובסופה אמא שלי עשתה צעד אמיץ ושאלה אם יש לנו תוכניות לבקר בישראל בקרוב.  
אל יקל הדבר בעינכם - לרמוז שיש לי משהו שהיא רוצה זה דבר שאמא שלי חוששת ממנו מאד, והועבדה שהיא עשתה את זה מעידה על צעד קטן לאדם אבל צעד גדול לאישה.
דווקא שמחתי לשמוע את זה.  אני יודעת שזה מובן מאליו לאדם השפוי, אבל לפעמים אני מאבדת אמונה שבתוך המחלה הזו כלואה גם אישה שיש לה רגשות וכמיהה של אדם נורמלי.

מחלות נפש
גיסי יצא מאשפוז, אבל כמו שכבר גילינו במקרה הקודם, שיחרור מאשפוז אין פירושו החלמה.  
המאבק שיוצא מכאן הוא לא שלי, אלא של חמתי, שיש לה מערכת יחסים של תלות-הדדית עם קטון בניה.  למרות הקושי האדיר, היא עומדת בפרץ, ונמנעה מלהיפגש איתו.  
מדהים לראות איך אישה בשנות ה-70 לחייה עדיין עושה עבודה, עדיין גדלה, עדיין לומדת.
הלוואי וגם אני אעיז כמוה להשתנות גם בגילה.

כיון שכך, יהלי התעקשה לישון אצל חמתי ביום שישי בערב, מה שנתן לאוזי ולי לילה שקט עם נעמה בלבד.  מדהים כמה הבדל עושה רק ילד אחד פחות.
אני ניצלתי את השקט ונסעתי לבקר את חברתי נגה, שם היתה לנו שיחה עמוקה מלב אל לב. וזו היתה יריית הפתיחה של סוף השבוע המטורף שלי.
למרחת עם שחר נסעתי לאסוף את יהלי מחמתי, ויחד נסענו לבקר חברה מסידני.  החברה נשואה לגבר שהיא אוהבת מאד, ויש להם ארבעה (!!!) בנים בגילאים שונים, בית מהמם עם בריכה, ושפע של חברים, אבל הקשר שלהם רווי קשיים.  נסעתי כדי לעודד אותה ולתמוך בה, ואחרי שיחה כנה ופתוחה מצידה אמרתי לה באהבה גדולה ובלב שלם שהם צריכים עזרה מקצועית, ודחוף.
כי מחלות נפש זה לא עניין לחובבנים.
והכל היה נגמר בשלום אלמלא יהלי התעקשה להכנס לבריכה, ואני לא התעקשתי שתחליף בגדים אחרי שיצאה, וככה יצא לי שהיא התקררה.

סופשבוע פרוע
וכאילו לא מספיק שיהלי התקררה, אחרי הנסיעה הזו ואחרי מנוחת צהריים לא ארוכה, נסענו למסיבת יומולדת 60 של חבר, שהיתה בחוץ, והיה קר יותר משחשבנו.  נשארנו מאוחר מכפי שחשבנו, ואז כבר כולנו התקררנו.
במסיבה פגשנו זוג אחד שמצא חן בעיננו מאד, ואנחנו מקווים שנהיה חברים למרות שאין להם ילדים.
משם מיהרנו להצגה "קומדיה של טעויות" (עיבוד לשייקספיר) עם חברינו ג'יל וגרהאם, שם נקרענו מצחוק.
חזרנו הביתה עייפים אך מותשים ונפלנו לישון.
למחרת, תיכננו לנסוע יחד כולנו לסידני, כי חברה ואני היינו אמורות להשתתף בסדנה. 
אלא מאי, יהלי הפגינה חום קל, ונעמה דלפה כמו קבינט פוליטי.  הצבעתי באוזני אוזי על הקשים האלו ואוזי הסכים להישאר בבית ולהשגיח על הבנות.
אני התחלתי להתלבש ולהתכונן,  בצורה הכי יעילה שיש: לחטוף התקפי פאניקה מהמחשבה לנהוג בסידני.  שתבינו, אני נוהגת בעיר קטנה עם תרבות נהיגה מנומסת וסבלנית מאד.  סידני יותר דומה לנהיגה בתל-אביב. ודי לחכימא.
בעשר הדקות הראשונות להתכוננותי נתקפתי לא רק פאניקה, אלא גם רגשי אשם ונחיתות אדירים.  אוזי התנהל עם הבנות בצורה כל כך הרבה יותר אוהבת, חמה, ידידותית, ומשחקית ממני.  מיד כיהיתי בעצמי על שאני אמא נרגנת ונוקשה.  הודעתי לאוזי שהוא אבא נהדר והרבה יותר טוב ממני כהורה, והמשכתי להתכונן.
אחרי עשר דקות, אוזי ניגש אלי.  "זוכרת שאמרת לי שנאי עושה עבודה טובה?" הוא שאל, "אז נגמר לי הסוס.".
ואז הבנתי שאני לא משתפת פעולה עם הבנות כי כבר למדתי שזה מרתון ושאני צריכה לשמור את כוחותי.
נסעתי בכל זאת.  אוזי הבטיח שיהיה בסדר. 
אפילו שעצרתי לתדלק בדרך, הגעתי חמש דקות מוקדם מהצפוי, ואף מצאתי חניה.
התיישבתי לי בסדנה ואז החברה סימסה לי שהיא לא מגיעה.
התעצבנתי עמוקות.  הרי נטשתי שתי ילדות חולות ובעל מבועת לבד, צלחתי את רחובות סידני המאיימים, והכל כדי לארח חברה לחברה, ובסוף היא לא באה!  הזכרתי לעצמי שיש יתרונות לכל דבר, ושאולי ייקח זמן לראות אותם, אבל עדיין הייתי עצבנית.
ואז, פגשתי מישהי שגדלה בעיירה שלי, ועומדת לעבור לשם בעוד חודשיים.  היה לנו כיף מאד לדבר ומאד שמחנו להיפגש.  פגשתי עוד כמה אנשים שאילולא הייתי לבד, לא הייתי פוגשת.
אז סלחתי.
חזרתי הביתה ואוזי נפל על צווארי.  "חזרת! תודה לאל!  חזרת!!!" הוא אמר.  הוא היה נרגן כלפי הבנות והתפרץ על יהלי שדיברה בלי סוף (אין לי מושג ממי היא ירשה את זה, נשבעת), בדיוק כפי שאני עושה אחרי יום שלם עם הבנות.
אז נרגעתי.
כי כמו שקתרינה כתבה לי, זה לא שאנחנו אמהות לא טובות, אלא זה שהזמן שלנו עם הילדים תובעני מאד ואנחנו מותשות.

אבל סוף השבוע עוד לא נגמר.  הו לא.
היתה לפנינו עוד מסיבת הלוואין אצל ג'יל, עם כל חבריה.  זו קבוצה של אנשים שלכאורה מאד נחמדה ומנומסת ,אבל בפועל הם לרוב עסוקים בעצמם ואין לא מקום למישהו חדש.  אני תמיד מרגישה איתם אאוטסיידרית, ואולי גם תחת ביקורת.
הפעם דווקא מצאתי כמה אמהות שנהניתי לדבר איתן.  ואפילו ניהלתי שיחה מאד מוצלחת עם אחד מהאבות, שהוא בדרך כלל מאד יהיר ומתנשא.  אולי זה שהוא היה קצת בגילופין עזר.
יהלי נהנתה מכל רגע, וזה בעצם כל מה שחשוב כאן.

סוף השבוע נגמר, ושמחתי לחזור לשגרת השבוע הרגועה שלי, אבל ביום שני בערב אירחנו את המשפחה של אוזי לארוחת ערב.
היה נחמד להיפגש עם הבנות.  האחיינית שלו נעלבה מפני שעשינו תוכניות של המשפחה הגרעינית בבלד (כלומר, מייקל, הבנות, ואנחנו, ואמא שלו), וגם מפני שהוצאתי את התמונות המשפחתיות לחלוקה.  היא הרגישה בחוץ, ואני מאד מבינה איך היא הרגישה כי אני הרגשתי כך רוב חיי.
הצטערתי שהוצאתי את התמונות כשהיא עוד היתה שם, כי היא ממילא עמדה ללכת.
ומצד שני, הלקח שלמדתי בחיי הקצרים הוא,
שדם סמיך ממים,
והיום-יום סמיך מדם.
מי שרוצה להיכלל במשפחה, אם לא נולד לתוכה, עליו להתאמץ.  לא להיות צבוע או להתחנף, אבל כן ליצור ערך, ליצור רגשות חיוביים, ו"לעבוד" לטובת אלו שכן בתוך המשפחה.
ואולי ייטיב עמה ללמוד את הלקח הזה מוקדם יותר בחייה מאשר אני.

התמונות יצאו נהדרות.  תראו לבד.





סוף השבוע הקרוב מכיל הרבה פחות אירועים (רק מסיבת יומולדת אחת), ובתקווה אפילו שנצ בשבילי.
שבת שלום!
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 1/11/2013 10:38   בקטגוריות להיות יותר טובה, משפחה מורכבת, אמהות  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 40




21,279
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ