לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

11/2010

ניסים


בבלוג הקודם שלי כתבתי הרבה על הכלבה שלי.  כיניתי אותה שם "הצפרדע", אבל בעולמה המציאותי היא נקראת "קוקי".  כמו העוגיה.

 

לקוקי, כמו לרוב הכלבים שלי, יש סיפור חיים מעניין.  אני יודעת רק חלק ממנו, מפני שהיא היתה כלבת רחוב.

 

הבעלים הקודם של קוקי, יוסף מילר ז"ל, היה שכן שלי בעיר מגורי.  הוא היה אמריקאי חביב וחריף-שכל, שהזיקנה ריככה אותו ועיצבה אותו בדמות בוקסר גרום.  הוא דיבר איתי אנגלית ולקח אותי להצגות תיאטרון, ולפעמים ליווה אותי בטיול הערב.  אני עם הכלב שלי, והוא עם הפודל החום שלו.

 

יוסף מילר היה בשנות השמונים לחייו כשהכרתי אותו.  נדמה היה שהוא ואישתו תמיד עסוקים בלעזור למישהו.  כלבי רחוב, ילדי שכונות מצוקה, אמא שלי.

קוקי היתה כלבה אחת מתוך סידרה גדולה של כלבים שהם אירחו מדי פעם.  אבל היא, משום-מה, נשארה.

 

יוסף מצא את קוקי בפקק תנועה.  היא התרוצצה מנתיב לנתיב והרכבים עמדו וצפרו לה בחום ובלחות הים-תיכונית.  אף אחד לא הצליח לתפוס אותה, כי קוקי תמיד היתה אצנית מהירה מאד. 

יוסף נעמד באמצע הכביש וסימן לנהגים שהוא כבר יטפל בזה.  ואז, הוא נשכב מלוא אורכו על אי-התנועה.

קוקי מעולם לא עמדה בפיתוי ללקק פרצוף.

כך היא הצטרפה למשפחת מילר.

 

אחרי שלוש שנים, קוקי היתה לעול שיוסף לא עמד בו.  היא רצתה לרוץ, מהר, והרבה.  הזיקנה לא איפשרה ליוסף להתמודד איתה, והוא מסר אותה לנו.

לנו, קרי, לי ולאמא שלי.

 

גם על אמא שלי כתבתי הרבה בבלוג הקודם.  כתבתי על המכות ועל ההתעללויות.  כתבתי כמה בודדה הייתי בחיי איתה.  וכתבתי איך את כל חיות המחמד שלי היא נהגה לסלק מהבית, אם נסעתי למחנה קיץ, לישון אצל חברה, או לטיול שנתי.

 

לא כתבתי שאמא שלי היתה מכה גם את קוקי. 

 

כשעזבתי את ביתה, לקחתי את קוקי איתי.  כבר הייתי גדולה מספיק שלא לוותר על חיית המחמד שלי.

להוציא אותה מהבית של אמא שלי, היה כמו לחלץ אחות קטנה מהתופת.


קוקי נדדה יחד איתי בעולם.  למרות המחיר הכבד, היא עברה איתי גם לכאן, לאוסטרליה.  היא היתה חלק חשוב מחיי אז.

 

הייתי רוצה לכתוב שמאז שנולדה לי הקטנה שלי, קוקי תפסה מקום משני יותר. 

אבל האמת היא שקוקי נדחקה לשוליים עוד קודם.

ראשית, היא הפכה להיות כלבת-חצר, במקום כלבת-בית.  היא כבר לא היתה חלק בלתי נפרד מהיום-יום, מהמשפחה.

שנית, היא התחרשה, והפסיקה להגיב לצלילים.  היתה בזה ברכה, מפני שהיא כבר לא נבחה יותר סתם לשם שעשוע, אבל זה גם היקשה על התקשורת איתה.

ושלישית, חיי התמלאו אנשים.  הכלבים, שהיו בעצם תחליף לאהבה ולקשר, בעצם לא נתנו את אותו מענה.  קוקי הפכה להיות מישהי שפוגשים כשיוצאים לחצר, מישהי שאוזי לקוח לריצות במעלה ההר, מישהי שמבדרת את הכלב השני.


היא התחילה לרזות כבר לפני שנים.  היא כבר לא היתה שמנגוצה, הכפילה של פיגלט עם המעיל האדום.  היא הפכה חטובה ורזה יותר.  ובמקביל, הבטן שלה הלכה וגדלה.

 

אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושדת שהיא בהריון.  אבל קוקי עוקרה עוד בהיותה גורה, מפני שיוסף נהג לעקר את כל כלביו.  הרי בישראל יש מספיק כלבים מעורבים.

 

לא רציתי לברר מה קורה לה שם בבטן.  הנחתי שאת התשובה לשאלה הזו אני לא רוצה לדעת.  לא רציתי להיפרד מקוקי.

אוזי המשיך לקחת אותה לריצות.  האפרוחית גדלה והתחילה להתעניין בה.  אני ליטפתי אותה בכל פעם שיצאתי החוצה.  אבל לא עשיתי שום דבר.

 

ואז, דיברתי עם חברה אחת בטלפון.  חברה שמכירה אותה עוד מימיה בישראל.

קחי אותה לוטרינר, היא נזפה בי.  הדחיפות בקולה הזכירה לי את עצמי, לפני שנולדה לי ילדה.  כשכלבים עוד היו בראש סדר העדיפויות.

 

לקחתי.

 

הוטרינרית, הריונית בת גילי, בדקה והעלתה אפשרויות שנשמעו לי מופרכות.  סתימה בלב, הנגרמת מתולעת, או גידול, היא אמרה.

 

סתימה בלב תביא להצטברות נוזלים.  גידול יצור גוש בתוך הבטן.  אבל ציפיתי שסתימה בלב תביא לנוזלים גם בגפיים, וגידול - למה שיהיה כל כך עגול וסימטרי?

 

החטלתי להניח לעניין, אבל אחרי כמה זמן התגלגל אלי סכום כסף, והחלטתי לפעול.  בשביל מה יש כסף אם לא כדי להשתמש בו?


לקחתי אותה לבית החולים האוניברסיטאי בסידני.  הרי כשיש לך גידול, לא תלך לרופא המשפחה בעיר הקטנה, נכון? תלך למומחה העולמי שיושב בעיר הגדולה.

 

בית החולים האוניברסטאי היה מקצועי ואדיב, ונתן תשובה ברורה.  אכן גידול.  גדול ומתקדם.  הכלבה חלשה ואנמית. 

אבל, הבטיח הוטרינר הקנדי הצעיר, לניתוח יש סיכוי סביר להצליח, ולתת לכלבה עוד כמה שנים.

 

עוד כמה שנים, האפרוחית תהיה גדולה מספיק כדי לזכור אותה.

 

פערתי עיניים אל מול הצעת המחיר.  הסיכוי להציל את קוקי היה מעודד, אבל זה היה יותר מדי.

הכל יקר בסידני, זכרתי.  הבדיקות עלו פי שתיים יותר מאשר אצל הוטרינר המקומי.


לא רציתי להתקשר להריונית.  היא נראתה לי צעירה מדי, חסרת נסיון, ויותר מכל  -הרגשתי נבוכה שהלכנו להיבדק בסידני, במחיר כפול, במקום אצלה.

במקומה התקשרתי לוטרינר הקודם.  חצי שעה נסיעה, ליד הבית הישן.

 

הוטרינר הקודם תמיד היה אדם ישיר ונחרץ.  הצעת המחיר שלו היתה נמוכה כצפוי, אבל הוא עצמו היה פסימי.  כלבה זקנה, גידול, אנמיה - הסיכויים להצליח כאן קלושים, הוא אמר.

אבל אם זה מה שאת רוצה...


אחרי יומיים התחיל שבוע חדש.  נסענו אל הוטרינר וקוקי נראתה כאילו היא כבר לא איתנו.  היא בקושי הלכה כשהכנסתי אותה אל הרכב.  אצל הוטרינר היא אפילו לא ישבה זקוף.

 

אני רק צריך להסתכל עליה, אמר הוטרינר, ובלי בדיקות אני יכול להגיד לך שהדבר נכון כאן הוא לתת לכלבה הזו ללכת עם שמץ של כבוד עצמי.

היא כבר גמורה, הוא ציטט אח האחיות של עופרה חזה.

 

לא התווכחתי.  הארץ הזו לימדה אותי לא להיות צודקת, גם כשאני נחושה.

ואם נרצה בכל זאת לנתח, שאלתי, מה יהיה התהליך?

 

התהליך? ענה הוטרינר, קודם כל אני אסע הביתה להביא את הכלב שלי.  זה - הוא הצביע על הכלב השני שלי - זה כלב בינוני.  לא כלב גדול.  אין לו מספיק דם לתת לכלבה שלך.  בבית יש לי כלב גדול.

אחרי שניתן לה עירוי דם, נחכה לראות שהיא מתאוששת.  אם היא לא מתאוששת, הסיפור נגמר.

ואז אני אפתח אותה ואראה מה קורה בפנים.

אם הגידול לא קשור בהרבה כלי דם, אני יכול להוציא אותו.

אבל אם הוא למשל בכבד, אז הסיכויים שלך לקבל כלבה בריאה קלושים.

 

אחרי הניתוח, הכלבה הזו צריכה להתאושש.  היא כבר כל כך רזה, וכל כך חלשה, רוב השרירים שלה כבר פורקו כדי לתחזק את ההישרדות שלה.

הסיכויים שלה להחלים שואפים לאפס.

 

הנהנתי, כי באוסטרליה נותנים לאיש המקצוע להיות צודק.

 

בוא ניתן לה דם, אמרתי לו.  בוא נראה מה קורה.


הדוברמן הגדול שלו שכב בכלוב ונראה אומלל.  כמה פעמים הוא כבר תרם מדמו להצלת כלבי הוטרינר - לא נדע.

אבל דמו העיר את קוקי והיא ישבה בכלוב בשקט.  היא היתה תשושה, עייפה, חלשה.  היא שילשלה דם והסתכלה עלי בדאגה.

 

ליטפתי אותה וגירדתי לה את הצוואר, מה שנשאר ממנו.

תחזיקי מעמד, אמרתי לה.  את זוכרת כמה כיף היה לך פעם? 

 

את זוכרת איך היית רצה במעגלים בבית של אמא שלי?

וחוץ רצת בשמיניות, כדי לא לקבל סחרחורת?

אמא שלי תמיד פחדה שתפלי לה מהגג, כי רצת קרוב-קרוב לשפה.

אבל את אף פעם לא נפלת.

 

את זוכרת שהיית רודפת אחרי חתולים ברחובות ירושלים?

ואת זוכרת איך פעם אחת החתול ברח בטעות לכיוון שלך, ואת ברחת ממנו בצרחות?

את זוכרת איך היית הולכת לאתר הבניה ליד הבית, לנבוח על הערבים?

איזה גיבורה על חלשים היית.

 

את זוכרת איך אהבת לרוץ בדשא?

איך הסתכלת על העיזים בפינת החי ונבחת עליהם?

את זוכרת איך היית מתגנבת אל הפח?  ואיך היית מחרעת את הטישיו, אילו השארתי את הגליל בהישג שינייך?

את זוכרת איך היית קופצת לגובה הכתפיים שלי, כדי לתפוס את העצם שהחזקתי בשבילך?

את זוכרת איך היית אוכלת תותי-עץ שנשרו על הריצפה?

 

את זוכרת איך שיחקת עם הכלבים האיטלקים?

את זוכרת איך נסענו ברכבת לפני שטסת לאוסטרליה?

 

ואת זוכרת איך באוסטרליה היית בהסגר, ונבחת על כל הכלבים עד שאיבדת את הקול?

את זוכרת איך עברנו לכאן, ורדפת אחרי שרקנים?

ואיך פעם אחת פרצת לכלוב שלהם, ביום של סופת רעמים?

ולא תפסת אותם, כי הם הסתתרו, אבל מאז נבחת בהתרגשות בכל סופת רעמים?

 

את זוכרת איך אוזי היה לוקח אותך לרוץ במעלה ההר הסמוך?

ואיך רדפת אחרי קנגורו וצבי?

 

את זוכרת איך הברחת יונים מהחצר?

 

תחזיקי מעמד, לחשתי לה.  תחזרי הביתה ותחזרי להבריח יונים.

 


עברו כבר שלושים דקות בחדר ההמתנה.

ייקח לי עשר דקות לקבוע אם יש פה סיכוי או לא, אמר הוטרינר.

העוזרת שלו יצאה.  הגידול בטחול, היא אמרה.  הוא מוציא אותו עכשיו.

 

הכל נראה תקין, הוא אמר אחרי שיצא.  הכבד, הלבלב, הכליות, הריאות.

הגידול היה כל כך גדול שהוא נבקע לשניים ודימם.  בגלל זה היא היתה כל כך תשושה.

זה הגידול הכי כבד שהוצאתי, הוא אמר.  הוא חצי ממה שנשאר ממנה.  רוצים לראות?

 


שאר האביזרים לצורך המחשה בלבד


בערב הוא התקשר אלי לספר לי איך היא התאוששה מההרדמה.  היא כבר הרימה את עצמה אל החזה, הוא אמר.  זה סימן טוב.

למחרת בבוקר היא חיכתה לו בכלוב שלה, עומדת על רגליה ומכשכשת בזנב.

 

היום, יומיים אחר כך, היא חזרה הביתה.  היא זללה את כל האוכל שבקערה.  תני לה לאכול כמה שיותר, אמר הוטרינר.  יש לה הרבה השלמות לעשות.

 

אני מצטער שלא תמכתי בניתוח מההתחלה, הוא התחיל להתנצל, אבל הפסקתי אותו.

אבל אתה צדקת, אמרתי לו.

אמרת שהסיכויים קלושים, והם אכן היו קלושים.

גם הסיכויים לזכות בלוטו קלושים.

ובכל זאת, יש מי שזה קורה לו.

 

ניסים קורים, הזכרתי לעצמי.

רק צריך לתת להם הזדמנות.

נכתב על ידי קואלה בחומוס , 11/11/2010 06:38   בקטגוריות כלבי גיבורי התהילה  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 42




21,407
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ