לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

life from my eyes


בשביל לעבור 1000 מייל צריך להתחיל בצעד אחד קטן...

Avatarכינוי: 

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2013

מסע אל העבר- פולין 1986.


קטעים מיומנה של הלינה בירנבאום,ניצולת שואה שחזרה למקום ממנו ניצלה אחרי 40 שנה

"חזרנו לפני כמה דקות מישיבת חכמי לובלין לשעבר - כיום בית הספר לרפואה. אני לא יודעת מדוע, אבל במשך כל הזמן רציתי לבכות, והרי אני לא דתייה. חשבתי על החסידים אשר למדו כאן פעם. נדמה היה לי, שאני רואה את פניהם, את דמויותיהם בקפוטות השחורות, המבריקות; שומעת את קולותיהם, צעדיהם וצעקות בהלת מוות, כאשר החיילים הגרמנים הגיעו במשאיות ונעמדו לפני אותו מבנה נהדר, טיפסו בריצה פראית במדרגות וחטפו את כולם, כדי לרצחם עד האחרון. לא נותר איש מהם היום! אנחנו באנו ממרחקים לאחר שנים רבות כל-כך, עכשיו יושבים בכיסאות באותו אולם, ששימש אז כבית-הכנסת, עבורם ועבור משפחותיהם, סטודנטים פולנים השומעים כאן הרצאות מלומדות על גוף האדם וריפויו... בפעם המי יודע כמה אנחנו ממחישים לעצמנו, כי הם אינם עוד! עומד הבניין המפואר של הישיבה שהם בנו, נמצאים עקבות המזוזות שנקרעו מהדלתות, וישנם עקבותינו, כי היינו כאן גם אנחנו וגם הם - וישנה פולין, קיים הרחוב הזה, הכל נותר במקום כמקודם וממשיך, אבל בלעדיהם ובלעדינו... גם אנחנו לא נמצאים.


האוטובוס זז. נוסעים למיידנק!


אני נוסעת לאמי. אתמול הייתי אצל אבי. אתמול הייתי "תיירת" בטרבלינקה - היום, בעוד כמה דקות אהיה "תיירת" במיידנק!


המדריך מסביר. הוא מעדכן אותנו בשלווה בידע רב על היסטוריה של לובלין ועל תהילתה. טיול, לא כן?! "


מיידנק:


"הלב מתהפך בקרבי מכל אותן מחשבות, הרהורים וזיכרונות - ומעל הכל, מהגעגועים לאלה שנלקחו ממני במקום הזה לתמיד. נדמה לי, שאני עומדת עכשיו כאן איתם. אמי היפה והצעירה מחייכת אלי, למרות תשישותה האיומה, היא מחבקת אותי בתוך מעילה מבד צמר פפיטה ומרגיעה. מצביעה על הצריפים מבעד לגדר ועל האנשים בבגדי הפסים הגוררים מריצות. לא יהרגו אותנו, היא אומרת, אנחנו צעירים ובריאים, נעבוד בחקלאות ונשרוד, נזכה להשתחרר... נדמה לי, שאני רואי אותה, שאני מרגישה את חום גופה מבעד מעילה הרחב, אני מחבקת אותה. היא נמצאת כאן, חיכתה לי תמיד לצד הדרך של מיידנק. יגון אופף אותי, תהום של חוסר אונים, בדיוק כמו אז, וכעס נורא על שאני חיה וקיימת - עומדת שוב בשביל הזה, והיא איננה ולא תהיה לעולמים! אני חופשית, אבל חסרת אונים לחלוטין לעומת אותו אסון, כפי שהייתי בתור ילדה קטנה ונרדפת באותם הימים. דבר איני יכולה לשנות, רק צורחת עד לב השמים ללא בושה או מעצורים - עד איבוד הנשימה."


קבוצת תיירים חלפה על פני ביושבי במורד הדרך, ושוער המוזיאון קרא אלי: "את מי הרגו לך כאן שכה את בוכה?" קולו צלצל באוזני, כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם החיים - ואילו אני הייתי עם דמות אמי שנרצחה כאן, עם צילה בחלל הריק - ואולי גם עם מותי..."


טרבלינקה:


"אנחנו פוסעים בין פסי רכבת עשויים אבן. אשה מתכופפת וקוראת לבעלה בהתלהבות: "הבט, פטריות, צומחות כאן פטריות!" הוא מסתכל ומזהיר אותה במומחיות, שלא תקטוף - "הן לא לאכילה!"... אולי היה כדאי להציב כתובת: "זהירות, הפטריות בטרבלינקה אינן לאכילה, הן רעילות או מורעלות..." מחשבות רעות ועוקצניות לא עוזבות אותי. מפריעה לי כל מלה אנושית, רגילה. מי מסוגל להתעניין בפטריות הצומחות בקיץ, אחרי הגשם, בטרבלינקה? לא מי שהיה כאן בזמן המלחמה. לא, האישה אינה מפולין במוצאה, בעלה נולד כאן, לכן הוא מבין כה טוב... בפטריות. ולא הם בלבד. לא הרחק מהם נעצר זוג נוסף למראה הפטריות. שוב מסביר הבעל - הן לא אכילה... הפעם השיחה מתנהלת בגרמנית. הזמן כיסה על עומקו ופשרו של אותו קבר ענק. בהירות נפלאה וירוקת מפזרות עליו מקסמם, כאילו זה עוד מקום תחת השמש, ככל האחרים..."


הלינה בירנבאום הייתה בת עשר בפרוץ המלחמה,ובת 13 כשנלקחה לאוושויץ' ,לאחר שהוצאה מתאי הגזים במיידנק,כיוון שמכסת הגז בדיוק נגמרה לגרמנים באותו הרגע.


הלינה ניצלה בנס מארבע מחנות מוות.אמה למדה אותה,שהיא צריכה לשקר לגבי גילה,כי ילדים זקנים וחולים לא מכניסים למחנה-שולחים אותם למוות בתאי הגזים ובקרמוטוריום.


הלינה הורדתה מהרכבות יחד עם אמה במיידנק,לאחר שהופרדה מאחיה חילק.אמה נשלחה לתאי הגזים בסלקציות,והיא איבדה אותה כאשר נכנסה לתא שבו היו מקלחות רגילות לחלוטיו-שנראו לכל האסירים כתא גזים.כשחיפשה את מבטה של אמה מבין כול האנשים המבועתים-לא ראתה אותה יותר.


הלינה עלתה לארץ לאחר השואה,הקימה משפחה ולאחר הרבה מאוד שנים,בגיל 56,חזרה לפולין לספר את סיפורה-וכתבה על כך יומן.

הסיפור שלה לווה אותנו במהלך המסע,ובעיקר במיידנק,בו חווינו אותו דרך העדות שלה.


יצרנו איתה קשר,כמה תלמידים מהמשלחת,ויש סיכוי משמעותי שנראה אותה-ושהיא תבוא לבקר בבית הספר בתקופה הקרובה.


סיימתי הרגע לקרוא את היומן שלה -המלא (http://www.zchor.org/birenbaum/journey.htm) ,

והבנתי שאני לא יודעת מה להגיד לה.אנחנו נמצאות בשני קצוות שונים של העולם- וחוץ מזה שרציתי לשמוע את סיפורה,רציתי שתדע שאנחנו מבינים,שראינו.

הלינה ראתה בכול פינה פי מיליון יותר ממה שראינו.היא איבדה את כול המשפחה שלה שם-והיא עברה את זה כשהיא צעירה ממני בכמה שנים.


וכרגע,אני חושבת שאין שום דבר שאני יכולה להגיד.הדבר היחידי שאני יכולה לעשות הוא לשמוע-כי על כול השטויות המנחמות והמבינות שאני יכולה להוציא מולה-עדיף כבר לשתוק.

נכתב על ידי , 12/1/2013 20:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליאנובסקי D: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יאנובסקי D: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ