לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

life from my eyes


בשביל לעבור 1000 מייל צריך להתחיל בצעד אחד קטן...

Avatarכינוי: 

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

funerals are for the living not the dead quote


לא ראיתי סרטי שואה ולא קראתי את העדות של יחיאל די-נור כמו שאני עושה בכל שנה.


לא הלכתי לטקס יפה ולא הקשבתי לעדויות קורעות לב. 


אפילו אמרתי לעצמי - היום אני לא ארגיש. כי באמת - חזרתי הביתה אחרי שבועיים ומותר לי לא להרגיש. באלי לראות סדרות דפוקות, לשמוח, להשתכר ולהגיד שלום לאמא.


זה לא כתוב בשום חוק שחובה להיות עצובים ביום השואה. אז הטקס בצבא היה גרוע, ה'זמרת' זייפה הרבה ולא הסתדרה לה המנגינה של השיר 'פרח'.


חברה אמרה לי אתמול בבסיס שאין צורך בכל הדברים מסביב בשביל להרגיש. כי כשזוכרים, אז זוכרים - ולמה כול ישראלי בעולם מרגיש את הצורך לגרום לעצמו להזיל דמעות בכוונה? וכשהעדויות לאט לאט יעלמו, והסרטים כבר יהיו כל כך ישנים שהם יתפוררו ויהפכו לאבק - איך נגרום  לעצמנו להרגיש אז? 


אז התווכחתי איתה ולא האמנתי לה. "את תראי שמחר אם אני לא אתרכז בדברים של שואה, הצפירה תהיה עוד משהו לא משמעותי שפשוט מעיר אותי מהשנ'צ" אמרתי לה. היא צחקה ואמרה שאני אולי מנסה להישמע מאוד נוראית ולהתעלם מכל היום כולו, ואולי אחרי הרבה נסיונות אני אצליח לשכנע אותה - אבל לעצמי אני לא אוכל להוכיח. וזה נכון.


לא צריך סרטים מזעזעים של השואה. לא צריך לשמוע עדויות או ללכת לטקס ששובר אותך מבפנים. מספיק שבסוף טקס אחד גרוע ולאחר חפירה ארוכה מאוד של מפקד הבסיס, הוא ישאיר מולנו את ההקרנה של תמונת הר העפר ממיידנק. ואז יגידו לנו לקום לשירת התקווה. ככה סתם, יותר מאלף חיילים, עומדים ושרים מלפני הר העפר. ושם נשברתי. והרגשתי, ובכיתי, וקצת נפלתי מבפנים. ובעיקר הפרתי את ההבטחה שלי. נפלתי לתוך אבדון האפר. נזכרתי בפולין, ודמיינתי את עצמי רצה שם. לגמרי לבד, במדים, צונחת לתוך הר הזוועות. כמו בחלום בלהות שבו אתה נופל לתוך בור ללא תחתית - ובמציאות פתאום מזנק מפחד.


בצאת יום השואה, היום בערב, ראיתי את הסרט 'THE FAULT IN OUR STARS'. נמנעתי ממנו הרבה זמן כי כבר ידעתי את הסוף ולא רציתי לראות סרט עצוב ודרמטי שכזה. היום פתאום ממש התחשק לי להוריד אותו. ומה שלמדתי ממנו, חוץ מעל כמות הנוזלים העצומה שיש לי בגוף, זה שיש לי מזל. וגם לגיבורים של הסרט יש סוג של מזל - היה להם זמן. אולי זמן מועט, אבל לניצולי השואה ובמיוחד לנספים - לא היה אפילו את טיפת הזמן הכי קטנה שבעולם בשביל להביט שנייה במשפחה שלהם לפני הסוף.


“The world is not a fucking wish-granting factory” אומר ג'ון גריין.


חביבי, זה נאמר מאוד בלשון המעטה.


 וואי, לא כתבתי כאן מיליון שנה... איך אני אוהבת 

נכתב על ידי , 17/4/2015 01:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליאנובסקי D: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יאנובסקי D: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ