לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הפלאפל הכי טעים בעיר

הבלוג של רונן


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2010

אני שמח שזה דנינו


אין לי שום דבר מיוחד להגיד על המפכ"ל הבא של משטרת ישראל מלבד שאני שמח שזה הוא, שזה דנינו.  אני לא מכיר אותו, קראתי שהוא מתאים וראוי ושהוא אדם רציני מאוד ובתור מפקד ומנהיג הוא אחד שהולכים אחריו בעיניים עצומות והוא גם יודע לפרגן לפקודים וזה טוב. 

 

הדבר היחידי שמשמח אותי הוא שזה דנינו ולא נניח ויינשטיין.

 

דנינו זה שם טעון עבורי ואולי לא רק לי. 

 

כשהייתי צעיר, אולי אפילו צעיר מאוד, האנשים שחינכו אותי (ההורים שלי, ילידי הארץ, אך הוריהם מוצאם מפולין ומרוסיה) דיברו איתי על גזענות, על הפליה, על הפליה על רקע עדתי, על פער עדתי. הם הראו לי והסבירו לי את השיר של אלתרמן על ריצתו של העולה דנינו

 

ההסבר מוויקיפדיה יהיה טוב מכל הסבר שלי (על הטור השביעי של אלתרמן): 

החוק והשבות - פרק זה הוא אודות הוויכוח שנתעורר בציבור בשנת 1955 בדבר עליית יהודי מרוקו, עת קמו דוברים לדעה כי יש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים. בטורו הביע אלתרמן דעה נחרצת בעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו. בשירו "ריצתו של העולה דנינו" מתייחס אלתרמן לכתבה בעיתון על אודות עולה בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת. הרופא ביקש מדנינו לרוץ, והוא בהבינו שלפניו מבחן של חיים ומוות, רץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן. אלתרמן תובע את עלבונו של דנינו.

 

זה הקטע המלא של הטור השבועי 

 

 

"דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם 
בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר 
ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם- 
חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור. 
סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלט, 
על קשי מלאכתם של הממיינים... 
על עשנה וכוויתה... 
על מרי ליבם המתלבט 
והמסב, אפילו, נדודי שינה... 
קראתי הדברים. הבנתי עד מאד 
לקודש עמלם, להקלעם בצר 
בין החובה ובין המרי והדמעות 
ושלל התחבולות של המחכים לגזר... 
ובכל זאת, בקראי את התאור הזה 
הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה 
ראוי לתשומת לב ראשית במחזה... 
הוא, חרף כל, ענין שני במעלה. 
הוא, חרף כל ענין, שני במעלה, 
מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, 
כנגד משמעות המרי והאלה 
של קטע שכזה דרך משל: 
"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה - בכו בדמעות - את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו... נורא היה בזעמו... "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה". 
א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון. 
כן, קטע שכזה. איני יודע מה 
דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי 
בקום חוקנו זה חרדה האדמה 
תחתינו ותקרא: הם - לא אתם - בניי! 
דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות 
יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה 
ונתבזה כוחה אשר כשל משאת 
את שני התינוקות בין השבעה. 
דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים 
בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד 
שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים. 
ביד חוקה נוחה ופחדנית. 
"ההגבלה בטלה לפני חודשים"... כן. 
אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן 
עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן 
דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן: 
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת... הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. 
דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו....
- באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו.  
המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'. 
ש. טבת, 'הארץ' 
כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר. 
גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם. 
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר 
ורץ, ותינוקיו רואים דומם. 
דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון 
ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו, 
אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון 
כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו... 
ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו... 
רוץ כי לא תמעד. 
אתך אני! אם זה החוק-לישראל, 
יכול נוכל לו שנינו כאחד! 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו... 
עזרך אני... 
רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. 
אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי 
אשר זיוה נוצץ בדמעך."

 

 

אז כשהראו לי, דיברו איתי והסבירו לי בכלל ועל השיר בפרט, בכיתי.

 

גם הבוקר כשחיפשתי את השיר ברשת, דמעתי.

 

זו כוחה של שירה, גם אם היא מסה עיתונאית. 

 

לשיר הזה יש חלק לא מבוטל בעיצוב השקפת עולמי.

 

נכון, היום חוץ מש"ס כבר לא מדברים על פער עדתי, ונדמה שזה כבר כמעט ולא קיים ובכל זאת, אני שמח שמפכ"ל המשטרה הבא יהיה דנינו.

 

נכתב על ידי , 22/12/2010 05:28  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גורע ב-29/12/2010 12:12
 





כינוי: 

מין: זכר

תמונה




38,966
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן אלון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן אלון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ