לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סתם בלוג.


כינוי:  ל"ת

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728




הוסף מסר

2/2009

על אנשים, בקרים והרבה WH Questions.


"הפכת להיות איש של בוקר," אמר ע'. אני? איש של בוקר? מאז ומתמיד הייתי חיית לילה. לא בהכרח זאת שמבלה במסיבות עד אור הבוקר (לפעמים כן), בעיקר זאת שעובדת טוב יותר מ-15:00 והלאה - כשאני ערה לחלוטין, צלולה ומכוונת-מטרה. בטח שלא בשעות הבוקר, כשאני עדיין נלחמת בקורי השינה. כמובן, גם במקרה זה, ההיגיון שלי נשגב מדעתו של העולם, ובמשך שנים ארוכות נאלצתי לקום בשעות מוקדמות, אם לביה"ס ואם לצבא, אם לעבודה ואם לאוניברסיטה... צברתי כמות לא מבוטלת של איחורים בגלל הטבע הישנוני שלי.

אז איך קרה הדבר? מתי הפכתי להיות זו שקמה בתשע, שותה קפה, לוקחת את העיתון ואת הכלבה (ולפעמים גם את הלפטופ) ומתיישבת על הספסל בגן? ממתי אני נכללת בקבוצה המוזרה הזו, בקבוצת האנשים-חסרי-החיים שלא צריכים לקום בבוקר, אבל קמים בכל זאת, מתלבשים ויוצאים "לנשום אויר"? מה המשותף ביני לבין הילד שמתגלש במגלשה שמולי? ביני לבין האמא ששרה לתינוק "נ-דנד, נ-דנד, רד, עלה, עלה ורד" לימיני? ביני לבין האיש שעושה טאי-צ'י (לפחות זה מה שאני חושבת שהוא עושה) על הדשא לשמאלי? כן, אני נזכרת, חסרי חיים. כולנו חסרי חיים.

 

עבודה = חיים?

מבחינת ציר הזמן, כנראה שאני "איש של בוקר" מאז שהפנמתי שהישיבה בבית היא לא עוד חופשה, אלא בטלה כפוייה. מתי הפנמתי את זה? אני לא יודעת. בחשבון מהיר, אם עשיתי מנוי לעיתון לפני כמעט שבועיים, כנראה שהצטרפתי ל"חבורת הגן הציבורי" לפני שבועיים - שלושה. וואו. ואני עדיין לא מובטלת... מה יקרה בשבוע הבא, כשבאמת לא יהיה מעש בכלל? מעניין למה הישיבה הזאת בגן נתפסת כסוג של שגרה תקינה (אל תגידו שהיא לא. אחרת, למה בשישי ובשבת אני עדיין ישנה עד הצהרים ולא מוציאה את האף מהבית אם אין סיבה מספיק טובה?). אם נשאיר את ה"למה" בצד לרגע ונתמקד ב"איך", נוכל לשאול איך אני מרשה לעצמי לנהל חיים כאלה? חיים חסרי חיים? איפה כל ה... ה... כל החיים שלי, החיים שהיו לי כשקמתי בבוקר (או בצהרים), והלכתי לעבודה? הרי לא יתכן שהמשוואה שלעיל נכונה. אני לא אדם שירשה לעבודה להשתלט על החיים. זו גם לא עבודה כזאת משמעותית... רק משהו שמכניס כסף לבנק בסוף החודש. לאן נעלמו כל הסידורים? כל החברים? כל הבילויים? כל מסעי השופינג, מרתוני הקולנוע, סעודות המלכים? כל הבנקים, מרכזי השירות, קופת החולים, הדואר?

אם מישהו היה אומר לי שכך יראו חיי, אני לא חושבת שהייתי מאמינה שזה אפשרי. לא אני ואף לא אחד מחברי. אלה לא החיים שלי, אלה לא החיים שלי בכלל. אני מניחה שיותר נוח "להמשיך" מהעבודה לכל הסידורים והבילויים, אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני מאוכזבת, מאוכזבת מעצמי. אם אין לי מספיק כדי לתת לעצמי, מה אתן לאחרים? זו המומחיות שלי, אתם יודעים. להתבודד עד כדי כאב כשאני מאוכזבת מעצמי, לא להגיד מילה למישהו אחר; להתנתק לאט לאט מכל החברים, מכל הסביבה ולהיות עם עצמי, למרות שאין דבר שאני שונאת יותר מלהיות לבד.

אני מניחה שזה העניין פה, בפארק. כל אד מאיתנו לבד עם עצמו, עם החיים שלו, אבל באיזשהו אופן - כולנו יחד. ולמרות שאני דוגלת באמרה "צרת רבים - נחמת טיפשים", אני חושבת שכאן, לא רואים את חוסר החיים הזה כצרה. כאן זו ברכה. בורכנו באפשרות לקום בבוקר, לשאול את עצמנו: מה אתה רוצה לעשות היום? מה אתה רוצה לראות? את מי אתה רוצה לפגוש? ופשוט לעשות את זה. יש בנו, אנשי הבוקר, את השלוה שבאה רק עם הבחירה בשקט. נכון, לא כולנו בחרנו בשקט הזה, אבל הוא כאן. ואנו מאמצים אותו. אני איש של בוקר! זה מה שגיליתי היום. עם כל הלחץ וחוסר הודאות לגבי העתיד שלי, אני חושבת שאני רגועה יותר מאי פעם. ואני זוקפת זאת לזכות הבקרים. כשכולם רצים על הגלגל כמו אוגר בכלוב, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. כלום לא יברח. למרות שלפעמים נראה שלא, העולם בכל זאת ימשיך לעמוד על תילו. ואני בפסק זמן מהמירוץ, לפחות לעוד בוקר אחד.

 

 

שלכם גם הבוקר, 

לחיי תגליות חדשות!

 

 

 

נ.ב. יפה לי! בלי לשים לב, עבר בדיוק שבוע מאז הפוסט הקודם! אולי אני בכל זאת אתמיד במשהו...

 


 

נכתב על ידי ל"ת , 9/2/2009 11:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זיכרון ברגרסיה


חשבתי על זה הבוקר, במקלחת. חשבתי על איך שאני חושבת הרבה ושוכחת הרבה, ואם הכל היה כתוב, אולי היה לי יותר קל להיזכר במה שלא הייתי אמורה לשכוח.

אז חשבתי על בלוג.

"נו, שוין," היה אומר חבר מאוד קרוב שלי, "תפתחי בלוג".
אז פתחתי.

 

מי אני, מה שמי ומה אני עשה כאן בכלל?

אני משערת שכשמתחילים, כדאי להתחיל מההתחלה. למרות שבד"כ, יש לי נטייה להתחיל מאיפשהו לקראת קו הסיום ולחזור לאחור (רגרסיה, כבר אמרתי?),  אבל זה לא רלוונטי ברגע זה.

מי אני? איש. למען האמת, אני אישה, אבל הבנתם את הרעיון.

מה שמי? אינפורמציה מיותרת, אם תשאלו אותי (עוד נמצא זמן לדון בנושא השם והשפעתו על האדם, אבל זה לא המקום ולא הזמן).

ומה אני עושה כאן? שאלת מליון הדולר.

 

תמיד היתה לי בעיה להתמיד. אם אתם שואלים אותי, מיחסים להתמדה חשיבות יתרה, אך, לצערי, העולם חסר הגיון, ואם רוצים להגיע לאנשהו - מסתבר שצריכים להתמיד.  אולי אם הכל יהיה מתועד כאן, זה יעבוד. אולי אני אצליח. אחת ה"החלטות לשנה החדשה" שהחלטתי רק לפני חודש היתה להתחיל להתמיד. להתחיל משהו ולסיים אותו. אתם לא יודעים איזה הישג זה יהיה בשבילי. אני אדם מאוד סקרן ורוצה לדעת הכל על הכל, כך הייתי כבר מגיל קטן. הצרה היא, שאני משתעממת כל כך מהר! לא היה חוג או פרויקט אחד שסיימתי. התחלתי כל דבר בהתלהבות יתרה - כדורסל, אמנות, אנגלית, ריקודי עם, ג'ז, יידיש, זה"ב, ציור, אלקטרוניקה, אסטרופיזיקה, אירובי, צופים, מש"צים, מועצות תלמידים ונוער למיניהן... הו, אהבתי להשפיע! ידעתי לארגן דברים ולהרים פרויקטים יותר טוב מכל אחד אחר. אבל ברגע שמישהו אחר היה מביע עניין... הייתי מעבירה את הכדור לידיים שלו ויורדת מהמגרש. כזאת אני; נמאס לי מהר.

 

למרבה האירוניה, דוקא כשאני החלטתי להתמיד, לשמור על מקום העבודה שלי, לחכות עוד כמה חודשים לפני שאני מתפטרת כדי שברזומה תופיע שנת עבודה שלמה במקום אחד... דוקא אז החליטו לקצץ. בסך הכל, אפשר לומר שעבדתי שם עשרה חודשים וחצי - גם זו שבירת שיא מבחינתי, אבל עדיין... אני לא צריכה לספר לכם על המצב. לא כזה פשוט למצוא עבודה ליו-יו, במיוחד בלי תואר (מה לעשות, שיעמם לי גם באוניברסיטה...).

אמנם אני עדיין לא מובטלת באופן רשמי (עוד תשעה ימים!), אבל מחפשים. "יו-יו חסרת נסיון ו/או השכלה אקדמית, מעוניינת במשרה מעניינת עם הכנסה נאה באזור הצפון". יש קופץ על המציאה? ככה חשבתי. אם כל התסבוכות שלי לא מספיקות, אני צפונית, ואני אוהבת את העיר שלי מאוד, לא הייתי רוצה לעזוב. מסקנה: אין עבודה.

אני אמצא, אני יודעת שאמצא. אני תמיד נופלת על הרגליים (אולי בגלל זה הן כל כך שבורות, מפורקות וכואבות). תקופת הביניים היא זו שמתסכלת כל כך.

אז בינתיים,

אם מישהו צריך טכנאית מחשב...

אני פה.

 

שלכם,

ללא תעסוקה.

 

 

 

נ.ב. כמובן ששכחתי על מה התכוונתי לכתוב מלכתחילה...

 

נכתב על ידי ל"ת , 2/2/2009 15:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לל"ת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ל"ת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ