החיים הם מתנה,אבל בלי שובר החלפה.

נשף י"ב.

לעזאזל עם זה.

מי בכלל החליט שצריך ללבוש שמלה לנשף?

בכלל.. כל האירוע הזה. ישנן בנות שמתייחסות לנשף הסיום כבסדר גודל של החתונה שלהן.

 אני באמת לא מצליחה להבין את זה. שעות של חיפושים והתרוצצויות בכל רחבי הארץ (ובעולם, אם תשאלו כמה בנות מהשכבה שלי) אחר השמלה המושלמת. אחר בן הזוג המושלם, אחר זוג הנעליים המושלמות. נו באמת, ועוד בשביל מה? בשביל שעתיים שמתוכן 10 דקות כולם מצטלמים ומרגישים נסיכים ונסיכות ומיד אח"כ משתכרים למוות? מצידי, אפשר לדלג על כל העניין הרישמי שגובה אלפי שקלים ולהגיע ישר לחלק של האלכוהול. חוגגים, סיימנו ללמוד. אז בשביל מה להיסחב עם כל האביזרים המיותרים האלה?

אז למי שלא מכיר אותי, הי. אני אופיר.

ואני אישה ששונאת בגדים.

כן,

זה נדיר,

זה תמוהה,

זה מוזר.

אבל ככה זה באמת.

אני אופיר ואני שונאת בגדים.

עוד מתחילת השנה הבנות כבר משוחחות על הבגדים שיילבשו, ולכששאלו אותי יצאתי בהכרזה ברורה- מה אלבש? מכנסיים, וחולצה. זה הכל.

אפשר לדמיין את התגובות שקיבלתי, אפילו מחבר טוב שלי, שאמר שאי אפשר שלא לבוא בשמלה לנשף. לא יכניסו אותי. ומבחינתו, נצא שנינו למסע שופינג, והעיקר להיות קצת אישה!

אז בסופו של דבר אחותי תפסה לי את האוזן וגררה אותי ברחבי הקניונים לקנות שמלה.

תארו לכם איך הרגשתי כשנאלצתי להסתכל על שמלות. אפילו לא הצלחתי ללבוש את זה. זה כמו עולם חדש שנפתח בפניי, אנשים באמת לובשים את הדברים האלה?

זה היה כל כך מביך.

וגם כן החנויות האלה. תמיד עם המוכרות הדקיקות והמטופחות והמוזיקה של הטראנסים וכל הנשים שמסתובבות בהיסטריה סביב דוכני המבצעים. שונאת את זה.

זה כל כך מיותר בעיני, כל העניין הזה של בגדים. אנשים מייחסים לזה יותר מידי חשיבות. או שאולי אני סתם עיוורת שלא מבינה מה באמת חשוב בחברה שאני חיה בה.  

איזה כיף זה.

כשהחניכים מבטאים מתוכם את הערכים והמילים שאני אמרתי, אני יודעת שהצלחתי להשפיע עליהם.

וכשאני מעבירה להם תהליך שנתי ארוך, שבסופו הם מבטיחים להיות ערניים יותר, להיות אנשים טובים יותר.. אני מרגישה כאילו אני עצמי אדם טוב יותר.

וזה מרגיש לי טוב.

לפעמים אני נחרדת מהמחשבה שאני שונאת את ההורים שלי.

איך אפשר לשנוא את מי שהעניק לך חיים, ואת חייו שלו?

קשה לי להיות כאן.

משתדלת כל דקה פנויה להיות מחוץ לכותלי הבית, לכל הפחות להסתגר בחדרי ולהזעיף פנים בכל פעם שהדלת נפתחת.

זה נורא מצידי.

אמא עצובה נורא, בקרוב בתה הקטנה תעזוב את הבית והיא ואבא יישארו לבד. היא מצפה ממני לנצל כל רגע איתה, לספר לה, לשתף אותה.

אבל אני לא מסוגלת.

לא יכולה לשאת את המבט שלה עליי, את נוכחותה על ידי. לא מסוגלת להסתכל על אבא, לשמוע את הקול שלו פונה אליי.

השבוע הם החליטו שיש לקיים ארוחת ערב משפחתית. זאת אומרת.. הם אכלו כבר. אבל הם התעקשו שאשר ליד שולחן המטבח בעוד שניהם מסתכלים עליי מרסקת לחתיכות את העגבנייה שזרוקה לי בצלחת. כמו באיזו ועדת חקירה שבה אני צריכה להרגיש אשמה.

אני מרגישה שאני צריכה מרחק. חייבת. הם גומרים לי את האוויר בבית, ואני גומרת להם.

כל שהם רוצים זה להעניק לי את הטוב ביותר שיכולים לתת לי מצידם, ואני בשתיקה לוקחת מה שאפשר, מסרבת לתת גם מעצמי.

ועל כך אני שונאת את עצמי ומאחלת לי להשאר לבד לנצח.

אדם שלא מכבד את הוריו, אין לו הזכות שיכבדו אותו.

אבל אני לא יכולה יותר.

רק רוצה לברוח מכאן.

בינתיים הכלבה שלי, המתוקה שלי, היצור הפרוותי שמאיר את חיי.. היא מסתכלת עליי, עם שערותיה המלבינות מכשכשת בזנבה לעברי וצווחת צווחות של אושר בכל פעם שאני חוזרת הבייתה, מזכירה לי את השנים שעברו, מכאיבה ושורטת את הפצעים שעוד לא נרפאו.

מנחמת שעוד מעט זה נגמר.