לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם מתנה,אבל בלי שובר החלפה.


אדם מחפש משמעות

כינוי: 

בת: 20

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

זה קורה.


האוטובוס עצר מול הש.ג לאחר כשעתיים של נסיעה. השממה של האזור הזה תמיד ממלאת לי את הלב, אבל הפעם היה שם משהו אחר.

 

אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שאמרו לי לא. עוד יכולה להרגיש את טעם הכישלון בפה. 

אני זוכרת שאחרי הדמעות הגיעה גם ההחלטה שלא אוותר. לא אז, וגם לא בהמשך.

אני חושבת שעם ההחלטה ההיא שקיבלתי באותו יום, משהו בי השתנה. מצאתי לי משמעות קטנה שלמענה אפקח עיניים בכל יום. זו המלחמה הקטנה שלי.

ראיתי כל כך הרבה אנשים בדרך. אנשים שניסו לעצור אותי. בלמו אותי באמירה חד משמעית, שמפה- כבר לא אוכל להמשיך. אבל התנגדתי. התנגדתי למוסכמות, התגדתי לחוקים והתנגדתי לעצמי. יש לי מטרה שלמענה אני קיימת. אם אוותר על המטרה הזאת, אני גם מוותרת על עצמי.

על כל צעד שהצלחתי להתקדם, חזרתי לשני צעדים אחורה. היו רגעים שמשהו בי כבר השלים עם ההפסד, ניסיתי לנחם את עצמי ולשכנע את עצמי שמוטב כך. במילא לא רציתי את זה. ובעוד מילות ההשלמה מתנגנות מפי כמו תקליט שבור בפני כל אחד ששואל כבדרך אגב מה העניינים ואיך הולך, בליבי התנגנו מילים אחרות.

לא לוותר. לא לוותר. לא לוותר.

 

 

נכנסנו. זה היה יום קליטה והמפקציו"ת של ההכנה כבר נפרדו מאיתנו ושלחו אלינו חיוכי "סומכות עליכם" אחרונים. 

הסתכלתי סביבי קצת בתימהון. תהיתי למה אני לא מתרגשת. אולי זה היה מההרגל ששום דבר לא סגור עדיין. עוד יש את שבוע הכניסה, שגם ממנו אני עלולה ליפול. 

והימים עוברים והבילבול גדל. אנשים כל כך שונים. אף פנים מוכרות. וחוסר וודאות. כל כך הרבה חוסר וודאות.  

"הסתכלו מימינכם ומשמאלכם" היא כמעט צעקה. "זו הפלוגה שלכם. ברוכים הבאים לבה"ד 1". מחיאות כפיים. שתקתי. אני בפנים.

 

 

התהליך עוד ארוך. השבועיים האחרונים היו קשים מאוד, הייתי שותקת ומנוכרת, מתוך כך שלא ידעתי איך להגיב למציאות החדשה.

"אה ואופיר.." אמרה לי המפקצ"ית אחרי שסיימנו את שיחת הפתיחה. "תחזרי בשבוע הבא עם חיוך בבקשה". חייכתי אליה. זה ייקח לי קצת זמן. 

 

נכנסתי לבה"ד 1. אף אחד לא האמין שאוכל לעשות את זה.

גם אני לא, לפעמים.

וחשוב להדגיש, שהמקום הזה איננו רק בית הספר לקצינים. זה המקום  שמסמל בשבילי את השיקום. 

עברתי את המשבר. אני נורמאלית.

והמפלצות שבאות לבקר מדי פעם, בעיקר בערבי שישי בבית הכנסת,לא יכניעו אותי. לא עכשיו ולא אף פעם. 

אין יותר "את לא יכולה". מעכשיו, נגמרו המלחמות. 

זה הזמן להגשים חלומות. 

 

שיהיה סוף שבוע נעים. 

נכתב על ידי , 29/8/2014 18:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רוצה לטייל


רוצה קצת טבע, קצת ירוק. 


להירטב ממי נחלים ולטפס בסנדלי שורש על גזעים וסלעים. 


 


עניין הבגרות אצלי מביא איתו בעיקר חסרונות, וללא יתרונות כמו עצמאות, חופש ובחירה. 


רוצה לנסוע. 

יש מתנדבים? 

נכתב על ידי , 16/8/2014 17:07  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-16/8/2014 18:07
 



עם כוונות טובות לא הולכים למכולת


זהו. עברתי את שלב ההכנה. שבוע הבא בהד1.  חלום שמתגשם,שקצת עובר לידי.אני מפחדת, קצת עייפה מדי.

לא קיבלתי את השיבוץ שרציתי אבל לפחות נכנסתי למאגר השמות. המאמץ השתלם. 

ואני חושבת לי איך אני אהיה בתור קצינה. מה אוכל לתת, ואני מוצאת שיש בי המון כוונות טובות. שליחות גדולה ואמונה.

אבל האם זה יעזור?האם אפשר לעבור קורס קצינים,ובפרט לתפקד כקצינה כשהכוונות גדולות אבל היכולת מועטה?

חששות גדולים, וניצוצות של אופטימיות.

נכתב על ידי , 13/8/2014 22:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

22,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופיר, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופיר, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ