לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם מתנה,אבל בלי שובר החלפה.


אדם מחפש משמעות

כינוי:  אופיר,

בת: 20

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2014

שבת עצובה


רק בצבא גיליתי שיש משהו מיוחד בשבת. 

רק בצבא ראיתי שלאנשים יש אור בעיניים כשמדברים על השבת.

אני שונאת את השבת. 

אני שונאת אותה כי היא מטיחה בפניי מדי שבוע כמה אני לבד. כמה אני רוצה לצאת מתוך הכלא של עצמי ולא מצליחה.

 

כל השבוע אני חיה בחרדה לרגע שאגיע הביתה. אני בחרדה כי אני פוחדת להגיד לעצמי שרע לי בבית. 

אבל אני חייבת להיות כנה עם עצמי.

רע לי בבית.

והשבת מחייבת אותי להישאר ולסבול, כי אין לאן ללכת. כי אני לבד.

ורע לי, ואני זועפת. ללא סיבה. כמו נערה מתבגרת שרוטנת על העולם ועל כולם. כי ההתבגרות שלי היא בחוץ, בקורס קצינים, מול אנשים אחרים. בבית זה אותו החרא שהיה כל השנים, אז אני מסתגרת ובוכה וזה מעגל שלא נגמר.

רוצה להגיע בראשון לשבוע חדש עם כוחות מחודשים, ולחייך לכשאשאל למעשיי בסופ"ש. "יצאתי לטייל" אני רוצה להגיד. "עם חברים". או במקרה האידיאלי "עם חברה שלי, אה כן אני לסבית" אבל אין לי אהבה. וגם אין לי כל כך עם מי לצאת ולטייל. 

 

אני תוהה עד מתי יימשכו החיים הבלתי הגיוניים האלה של חיפוש אחר מקום שטוב לי בו, ולהבטיח לעצמי שעוד יהיה טוב, אם אני בעצמי לא עושה שום דבר שיקדם את זה. 

אבל מה כבר אפשר לעשות? 

נכתב על ידי אופיר, , 13/12/2014 18:25  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבודה098 ב-13/12/2014 19:12
 



עקומה


במסגרת הקורס אנחנו לומדים הרבה על לקויות למידה, והמרצה ציירה על הלוח מין גרף כזה שעולה ויורד בקיצוניות, והסבירה שכך נראית רמת הקשב של לקוי למידה. חשבתי לי שהעקומה הזאת נראית גם כמו מצבי הרוח של מי שסובל מדיכאון כרוני.


צריך לעזוב אותם כשהקו למטה, היא הסבירה. הם לא איתנו, בעולם משלהם. הם יחזרו לשיעור כשהקו יעלה קצת למעלה. אנחנו צריכים להבין את זה ולהניח להם לנפשם.


תהיתי למה אין מרצים בנושא הדיכאון, לסגלי הוראה. אולי אם המורים שלי בתיכון היו מבינים, היו לי קצת פחות חיסורים שבגללם כמעט ולא הייתה לי בגרות. 


ואם זה היה דבר מוכר ומובן בקרב החברה, אולי היה קצת יותר קל לחיות כאן.


כי לפעמים הקו בירידה ולפעמים הוא בעליה. ובבקשה, הניחו לי לנפשי כשהוא בירידה. אני לא זקוקה לכם כדי שתשאלו אותי "מה קרה" ו"למה את עצובה" בכל יום רע. אני צריכה שתעזבו אותי. ושתתנו לי אישור להחסיר אם אתם רואים שאני בקושי מתפקדת תחת כובד העצבות. 


אני צריכה שתחבקו אותי כשאני חותכת את עצמי, ולא תעשו פרצוף מבוהל ותחפשו את המבוגר האחראי. 


כי זה בסדר, זה הרגל מגונה שכזה, כבר שנים. וזה לא כל כך נורא. רק קצת דם וכמה שריטות שנעלמות אחרי שבוע. לא משהו מסוכן. רק הרגל מגונה, שאני מנסה למגר. לאט לאט, וכבר כמעט הצלחתי. 


 


רוצה כבר לסיים עם הקורס המייגע הזה ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו. 


שבת שלום 


 

נכתב על ידי אופיר, , 12/12/2014 15:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדרכים כל כך ירוקות


נסענו לצפון, וכל הדרך נלחמתי בעיניים שיישארו פקוחות. לא הרשיתי לעצמי להירדם ולפספס את נוף הדרכים המשגע שבצידי הדרך, לאורכה של מדינתנו היפהפייה.


הירוק ממלא אותי. במהלך השנה וחצי האחרונה חוויתי בעיקר נוף מדברי ולמדתי לאהוב אותו בכל מאודי. אבל יש משהו קסום במרחבים ובגבעות, שלפעמים אנשים לא מצליחים לראות, ושוקעים בתרדמת טלפון כשראשם מורכן על צד החלון, בעוד היופי שהחיים יכולים להציע חולף ומחליף צבעו.


שבוע טוב.

נכתב על ידי אופיר, , 7/12/2014 06:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,309
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופיר, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופיר, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ