לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם מתנה,אבל בלי שובר החלפה.


אדם מחפש משמעות

כינוי: 

בת: 20

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

סתם


בתקופה האחרונה נתקפתי ערגות עוצמתיות לימי שנת השירות. ואולי זה היה תמיד אבל רק עכשיו אני מבחינה שאני כל הזמן מדברת על הימים ההם.

בא לי להיות חופשיה בתל אביב. להשתכר שוב ושוב ולהשתרמט עם תיירים ואנשים רנדומליים ואחר כך לבכות על זה שבוע. 

זה חסר לי.

זה כבר רבעוש שני ברצף (עאלק בה"ד 1), ואני רק בוהה בתקרה, בגיטרה, ובספר שכבר מאסתי בו. אין לי עם מי לצאת לטיול, וגם כשיש אין לי כוח. 

צריכה משהו שיעיר אותי.

 

והקורס באמת עוד רגע נגמר. בפעם הבאה שאהיה בבית אחזור עם סיכה. וזה גם מרגש וגם קצת לא נתפס. אבל עוד ארחיב על זה כשיגיע היום.

בכל מקרה, נותרו יומיים לחופשה הזו ובקרוב גם תהיה רגילה, ואני נחרדת מהמחשבה שאבזבז את הרגילה על אותם עיסוקים מרתקים שאני עושה עכשיו. 

אני זקוקה לזוגיות. 

נכתב על ידי , 16/10/2014 20:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איזו מין שלווה


יצאנו להגנ"ש בגוש עציון. מה יש לומר? מקום כל כך נפלא.


יישוב דתי קטנטן עם אנשים מקסימים שמעריכים ואוהבים. והנוף.. אך איזה נוף. כל כך נהנתי מהפטרולים של בין הערביים, כשמצד אחד הנוף ההררי של הרי יהודה, ובהיסט מבט- נפרש במלוא הדרו ועוצמתו נוף מדבר יהודה, כשכחול ים המלח ממלא שקעים שבין הרי החולות. פשוט מקום נהדר.


 


ובכלל, זה היה שובר שגרה מצויין, הייתי עם בנות כיפיות והימים היו מהנים. 


לפרקים שקעתי, כהרגלי. היה לי קשה להכיל עצמי. המפקצי"ת הייתה איתנו (מדהימה), וכל כך הייתי צמאה לשיח ופריקת המטענים, לשחרר קצת אוויר מהבלון. אבל למי יש כוח? במקום כל כך שליו אין לאף אחד חשק לשמוע את צרותיו של האחר. בטח לא של צוערת בכיינית שמנסה לייצר דרמות בחייה הפשוטים.


ניסיתי לבכות בכוח אבל לא הצלחתי. פשוט חיכיתי שהכאב ישכך ואמצא לי הסחת דעת כלשהי.


בחוו"ד אמצע שעשתה לי בלילה האחרון שלה איתנו, היא אמרה לי דברים טובים. זה כיף לשמוע. ולשיפור, השקיפות. "רואים עלייך כשאת עצובה". אני יודעת. רואים עליי הכל. היא קצת רמזה שאנחנו, שתינו, אין לנו זכות להתלונן על חיי הדבש שלנו. נתנה לדוגמא את חברתי לצוות, העולה החדשה שגרה במרחק אלפי קילומטרים ממשפחתה, ואיבדה את אמא שלה בגיל 13. "מי אנחנו בכלל שנתלונן?" היא צודקת, למרות שהיה לי קצת קשה לשמוע את זה. לעזאזל, סיפרתי לך דברים.


היא סיפרה לי שבעברה סבלה מהפרעות אכילה. שתקתי. איזו פתיחות, אחותי. לא יודעת איך להגיב לזה. "כולנו סוחבים מטענים". היא יודעת מה זה כאב.


המשיכה שלי לסמכות ולדמות מלטפת בערה בי. "עוד". חשבתי לי. "ספרי לי עוד". כבר קרה לנו שהגענו לשיחה כזאת. כשסיפרתי לה על התלאות שעברתי בשביל להיכנס לבה"ד 1, ובכל הכרוך בהתחדשות הזאת מתוך הזבל של עצמי. בכינו ביחד, וזה היה כיף.


לא יודעת מה לחשוב עליה. אני מרגישה אליה הרבה דברים.


אין ספק שהיא עשתה לנו את ההגנ"ש.


וזה היה השבוע הכי כייפי עד עכשיו.


עוד רגע זה נגמר. 


 

נכתב על ידי , 8/10/2014 16:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,127
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופיר, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופיר, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ