לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

החלסטרה של שוקו

כינוי:  jazz bear

בן: 29

ICQ: 262153543 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

30 זה ה20 הישן


אז עוד קצת יותר מחודשיים אני אחליף קידומת. כל החלפת קידומת מלחיצה, ואפילו לא בדרכה שלה. הרי שהחלפתי קידומת בגיל העשרים התחושה היתה משהו בסגנון "שנות העשרה שלי נגמרו, התקופה היפה תמה, עכשיו אני באמת מבוגר". ואילו עכשיו לקראת גיל שלושים התחושה היא משהו כמו "שנות העשרים שלי נגמרו, התקופה היפה תמה, עכשיו אני באמת מבוגר". בקיצור, התחושה היא אותה תחושה.

 

בדיעבד, גיל העשרים ומשהו שלי היה העשור הראשון בו באמת שלטתי בחיי. החיים היו קנבס לבן שחיכה שאצבע אותו, ואני למדתי להקשיב לעצמי ולעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. חלק מהבחירות שלי היו יכולות להראות הזויות לאחרים: לותר על אהבה גדולה, לעזוב עבודה טובה, לפעמים לקחת צעד אחורה (כמו לחזור להורים) כדי לקחת צעד קדימה. הבחירות שלי היו שונות מאחרים ולכן הביאו אותי לתוצאות שונות מאחרים. ועלי להודות שאני די מרוצה.

 

בגיל 19, בחופשתי הארוכה מהצבא, חויתי לראשונה את חווית העשרים ומשהו שלי, כשעבדתי באילת בצוות בידור. גרתי עם בני עשרים ומשהו, עבדתי עם בני עשרים ומשהו ויצאתי עם בני עשרים ומשהו. כיוון שידעתי שאצטרך לחזור לצבא בשלב מסוים לא ניסיתי לפתוח בקריירה או להרוויח הרבה, אלא התייחסתי לחיים שלי כאל חופשה. פעיל צוות בידור כמוני קיבל שכר של כ3300 אלף לחודש בעוד שמלצר קיבל מעל 5000, אבל המלצרים עבדו קשה יותר, אכלו פחות טוב ובאופן כללי לא נהנו מהעבודה שלהם. אני הבנתי כבר אז שבשביל לחיות ברגע עלי לאהוב מה שאני עושה. בעוד שהמלצריות עבדו בשביל לחסוך לטיול בחו"ל (העתידי) עבורי החופשה היתה כבר אז במלון. הפילוסופיה שלי- עשה מהחיים חופשה וחיה את הרגע במקום בשביל העתיד, גובשה כבר אז.

 

עבדתי בהרבה עבודות משונות. בגיל 21-22 עבדתי בוואלה, הקמתי את "פקינז" עם רוני. ניסיתי לעשות סטאנדאפ. שקלתי לחזור לאילת, בסוף לא. וכמובן עבדתי כתקליטן במועדון חשפנות. פתיחה די מוזרה לחיים, מודה. ככה זה היה. היתה לי היכולת להסתדר עם סוגים רבים של אנשים, מחשפניות עד לרמת גנים.

הקמתי להקה ראשונה בשם אוללה. הלכתי למסיבה של אנשים משוהם. התחלתי לצאת עם בחורות.

התחלתי ללמוד ברימון ובמשך שנתיים מחיי למדתי הרבה מוסיקה. זה פתח לי את האופקים ברמה שאי אפשר לתאר, במיוחד קורסי ההרמוניה בהם הבנתי את ההגיון של המוסיקה, וקורסי המוסיקה התוכניתית בהם הבנתי כיצד לארגן נושאים במוסיקה. ספגתי ידע שלא יסולא בפז.

בחופשת הסימסטר האחרונה התאהבתי בשחקנית בשם יובל ונשבר לי הלב.

בעקבות המקרה החלטתי ללכת לאודישן למחזמר יוסף וכתנת הפסים. התקבלתי, ובגיל 24 החלתי לשחק בו. החזרות היו מדהימות, הערך העצמי שלי עלה.

יצאתי קצת עם שחקניות, ישנתי אצל שלוש מהמחזמר, שכבתי עם אחת. הצטלמתי לארומה. באותה תקופה, גיל 25, עשיתי גשר בשיניים ונפטרתי סופית מהבעיה שמשכתי איתי כל החיים. זה היה צעד חכם.

 

כל אותו זמן, יש לציין, כתבתי הרבה. הבלוג שלי ביאליק בשקל, אותו פתחתי בגיל 16, המשיך להתעדכן באופן תדיר. היום כשאני מביט בבלוג אני רואה מאגר ענק של שירים ותרגומים,מחשבות בדיחות וכמה סיפורים. לא כולם טובים, אבל הם רבים. כתבתי הרבה והשתפרתי. מצאתי את הקול שלי. 

 

היה שיעור ברימון, קונרפונקט, שלא הכנתי אליו שיעורי בית. זה היה תרגיל די קטן. אחד התלמידים ניגש ללוח וכתב במשך 7 דקות משהו שנדמה כמו יצירה קלאסית. אחר כך הוא ניגן אותה, היא היתה מורכבת כנראה וקשורה למטרת התרגיל בערבון מוגבל. זאת היתה השווצה נפוחה.

אני הכנתי את שיעורי הבית בשיעור עצמו- כתבתי שלוש תיבות במחברת שלי, בלי כלי נגינה לצידי.

 

המורה שאל אם עוד מישהו רוצה להציג את התרגיל שלו. עליתי וכתבתי את התרגיל שלי על הלוח. המורה שיבח אותי על זה שביצירה שלי יש סיכול קולות- משהו שיצא לי באופן אינטואיטיבי. התלמיד שכתב את היצירה במשך 7 דקות הביט בי מקבל מחמאות בפרצוף חמוץ.

 

הבנתי שהקול שלי הוא להביא דברים בפשטות. לשמחתי ולצערי, אני בנאדם די מורכב, אבל נמשך להעברת התוכן המורכב בצורות פשוטות. אם בשירי ילדים, שירי קאנרטי, סטאנדאפ, או ציור קריקטורות.  זה התחיל עוד מביאליק בשקל, והשם ביאליק בשקל נבע מהפילוסופיה הזאת. להראות כאילו אני לא מתאמץ. אני מאד מעריך יצירות מתומצתות ובהירות שמעבירות הרבה תוכן במעט מלל.

 

הפוסט הזה כמובן אינו אחד מהן.

 

היו גם דברים פחות טובים. במהלך המחזמר, גיל 24 תקופה שחיפשתי בה את עצמי, רבתי עם אבא שלי ולא דיברתי איתו שנה.

בגיל 25 קיבלתי עבודה בקונסרוטוריום שאפשרה לי לשכור דירה. שכרתי דירה עם שתי שותפות וזה די התפוצץ- רבנו מלא. שכבתי כמה פעמים עם אחת מהן. לא מתחרט.

התקופה הזאת היתה קצת מבולגנת. אבא שלי אסף אותי פעם מהדירה אחרי השנה שלא דיברנו. ראיתי מולי אדם מבוגר, גרוש פעמיים, שמאד חשובה לו המשפחה שלו. היתה לנו שיחה טעונה, אבל איכשהו ממנה התחלנו לשקם את היחסים. היום אבא שלי הוא כבר סבא לארבעה נכדים ואני רואה אותו, עם כל הדאווין של למה התחתנתי, כקודם כל איש משפחה. הוא משקיע במשפחה את כל כולו. היום אני ואבא שלי, וגם אמא שלי, חברים טובים מאד.

 

שכירת הדירה לקחה ממני המון אנרגיה. מאז קיבלתי קצת אנטי מלשכור דירות עם שותפים, אבל זה גרם לי למנף את עצמי בשלב מאוחר יותר.

 

-מחצית-

 

בסוף 2014 הכרתי את רבקה, ברזילאית יפהפיה שראיתי בסמינר. היה לנו קשר ארוך ומקסים, וגם אינטנסיבי. למדתי בו הרבה על עצמי, ועל עצמי בזוגיות. למדתי על מוסיקה ברזילאית, על התרבות הלטינית. אף פעם לא אהבו אותי ככה וזה כיסה לי בור שהיה לי עוד מהילדות.

בשלב מסוים האינטנסיביות היתה קשה לי. כל כך אהבתי את רבקה, ואני עדיין אוהב. 

בסוף 2015 התחלתי לנגן בפסנתרים ברכבת. העבודה לימדה אותי על תקשורת עם קהל, נגינה גם ב"גדול" (ולא בקולות פנימיים כמו שאני אוהב) וכמובן נגינת הרגטיים שהפכה לסימן ההיכר שלי. השתפרתי בפסנתר ללא היכר ועבדתי כמו משוגע. הבנתי סופית שכשאני עושה מה שאני אוהב אני הבנאדם הכי וורקוהוליסט שיש.

חלבתי את העבודה עד הסוף, והרווחתי הרבה כסף.

כשנפרדתי מרבקה התחלתי לחפש אפיקים להשקעה. ראיתי הרבה דירות מחוץ למרכז כי העבודה בנגינה היתה בתחנות רכבות בכל רחבי הארץ. מצאתי את עסקת חיי- דירה קטנה ברמלה שיכולתי לקנות בעזרת ההורים. הדירה מפרנסת אותי ומרוויחה לי כסף עד היום.

תוך כדי העיסוק ב"חיי המבוגרים" פיציתי את עצמי וכתבתי ספר שירים לילדים.

אחרי הרכבת יצאתי לשתי תגליות ועברתי לרחובות. באותה תקופה גרתי עם אחי הקטן ולמדתי להכיר אותו. אפשר לומר שאיחיתי את היחסים שלי איתו בתקופה הזאת ואת המשקעים שהיו ביננו בעבר. 

מרחובות יצאתי לעבוד כמנצח בחו"ל, זה היה לפני שנה, בסוף 2017. משם החלטתי סוף סוף לטייל, ובמשך ארבעה חודשים ראיתי קצת עולם. הכרתי במהלכם מישהי שהוציאה ספר והגעתי למסקנה שזה מה שהיה חסר לי עד כה- להוציא את היצירה שלי לאור.

כשחזרתי לארץ החלטתי להקליט אלבום. אני עוד מקליט. זה הולך לאט בצורה מורטת עצבים, אבל זה נשמע טוב יותר ויותר בכל סשן ואני מרוצה. לימדתי את עצמי להתאזר בסבלנות. להרפות כשהעניינים לא מתקדמים ולדעת לחכות לנקודה הבאה בה אפשר לקדם אותם.

ובינתיים אני עובד על הציורים של הספר.

 

מי יתן ואגיש את החלום שלי להוציא את ספר הילדים ואת אלבום הקאנטרי במהרה!

וכמובן שאמשיך להנות מהדרך.

נכתב על ידי jazz bear , 21/6/2018 06:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjazz bear אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jazz bear ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ