לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן


לשתף ולתהות, ליצור ולהיות, לקוות, לתקשר, להכיר. וגם צחוקים ושיגועים.

Avatarכינוי:  אור לנדו

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

קקי לא מחייך. פוסט תלונות שבטח יביא לי כאן גם תגובות ביקורתיות. ובצדק! כי אני חרא!




היום אני מרגישה לגמרי לא בסדר. היה לי יום עם מצב רוח תחת, וקודם בכיתי (ליטראלי) לבן זוגי שלא רק שאני לא בסדר, אני לגמרי חרא. חרא, חרא, חרא. 
הוא התנגד נמרצות להצהרה הזאת.
אבל עלי היא הקלה.
אני חרא. האאא, איזו נפילת מתח, אפשר להירגע.
אני חראאאאאא!!!!!

היה משהו בעבודה, שבדיעבד נראה לי שהייתי צריכה לנהוג אחרת, ועוד המזכירה השנייה אמרה משהו על זה שעצבן אותי. גם עצבן אותי שהיא מתערבת בתחום שלגמרי לא קשור אליה ואין לה ידע בזה והוא באחריותי (גם בגלל שניכר שהיא רוצה להיות יותר "בעניינים" בתחומים שהיא פחות מבינה בהם ושאני מטפלת בהם), וגם עצבן אותי שהיא עוררה בי ספק שאולי היא צודקת ושהייתי צריכה לעדכן את הבוס הגדול על משהו.
קיבלתי החלטה מושכלת, על סמך כמה נתונים, להתקדם בטיפול במשהו בלי לבקש ממנו אישור באותו רגע על מנת שלא לעכב, ולעדכן אותו בדיעבד אח"כ. נו, לא משהו כזה קריטי. בתחום הזה בד"כ אני תמיד מעדכנת אותו, אבל הוא לא היה זמין, והביע לאחרונה חוסר סבלנות וחוסר עניין להתעסק בזה בשלבים מוקדמים יותר (סוג של "אור ירוק" לחסוך לו את ההתעסקות בזה), ואני בימים של עומס מטורף בין הרבה דברים ובאותו יום הוא היה קשה מאוד להשגה, ומתוך הידע והניסיון שלי החלטתי הפעם (לראשונה) להתקדם בלי לקבל ממנו אישור למשהו, חבל לעכב. גם קצת שיתפתי את המזכירה השנייה בעדכון על כך, ואז היא העירה בקול של אישה חשובה "לא צריך לעדכן את הבוס?". זה עצבן אותי, מה את מבינה בזה בכלל, מה את מתערבת, מנסה להזכיר לי איך עושים את העבודה שלי? אז עניתי לה משהו כמו "אני יודעת איך לעשות את העבודה שלי". והתגובה שלי עצבנה אותה. אח"כ למחרת כשעדכנתי את הבוס הוא שאל קצת שאלות אבל בסוף עזב את זה. אחרי הכל, כבר קידמתי טיפול בנושא, אז הצבתי בפניו עובדה. התרשמתי שהוא אולי כן היה מעוניין לבדוק חלופות, והתחרטתי. להבא תמיד אחכה לעדכן אותו. למרות שלדעתי באמת לא היה מקום לטפל אחרת, זה כבר היה די ברור. אבל, איתו אף פעם אי אפשר לדעת... אמרתי לו שקצת חששתי שאולי שגיתי כשפעלתי כך, אז הוא בסוף אמר שלא משנה, שגמרנו עם זה, ונעזוב את זה, הוא לא מתכוון להתעסק בזה יותר.
אז מה, אז המזכירה השנייה צדקה? אין לה מושג בניואנסים שאני מבינה בהם בתחום הזה, היא לא מודעת למערך השיקולים ולהתייעצויות שאני עושה עם גורמים במערכת, ואני מאוד דקדקנית וזהירה, ורק במקרה הפעם חרגתי מהרגלי והתקדמתי בלי לעדכן אותו, ויצא לה בפוקס להעיר על זה. 

אז אוקיי, אולי הגזמתי. אולי שוב פירשתי. בסה"כ הגיבה ספונטנית באיזו מחשבה שהייתה לה, שיתפה, שאלה, בלי כוונות מתוחכמות, בגלל שרצתה להסב תשומת הלב שאולי צריך לעדכן אותו. אז אולי בכלל לא הייתי צריכה לשתף אותה בזה, ואז היא גם לא הייתה שואלת. הייתי צריכה לשמור את זה לעצמי. הייתה סיבה שאמרתי לה את זה, אבל לא הייתי חייבת, אני סתם יסודית מדי ומשתפת מדי.

ואז היו עוד דברים שעצבנו אותי. הבוס הישיר ממשיך לשתף אותה בכל מיני דברים בעבודה שלא משתף אותי, זה לא נעים. כי אנחנו צוות של שלושה אנשים, עובדים יחד, הדברים שהוא מדבר איתה עליהם קשורים גם לעבודה שלי, ולפעמים אפילו קשורים יותר לעבודה שלי מאשר שלה, הוא לא יודע את זה? עוד לא קלט? אחרי שנה... זה גורם לי להרגיש ממש לא נעים, דחויה. מה יש בי שכ"כ מעורר בו חוסר עניין ודחייה? ומה יש בה שגורם לו לחשוב שהיא כ"כ ראויה לכל המידע הזה. וכאילו שאני ביקום מקביל שבו הכל הפוך. עם הבוסית הקודמת שהייתה לפניו, המצב היה להפך - היא כנראה העדיפה אותי מבחינה אישית ושיתפה אותי בדברים. לא בהכל, אבל שיתפה. אבל היא גם שיתפה את המזכירה השנייה בחלק מהדברים. ואני דאגתי לשתף את המזכירה השנייה בדברים בעבודה שהיא לא ידעה ושהיה נראה לי נכון שהיא תדע. כי אני קולגיאלית ובעד עבודת צוות ושיתוף. לא כולם כאלו, מסתבר. וזה הכל כזה אבסורדי ומפגר, כי משיחות עם המזכירה השנייה אני קולטת שהרבה דברים שהבוס הישיר מספר לה - היא בעצם לא ממש מבינה. כאילו, יש שם הרבה עניין של נראות כלפי חוץ, על חשבון מהות. איזו שטחיות. אני כל הזמן אומרת לעצמי, מה אני רוצה מהמזכירה השנייה? מה אני כ"כ ביקורתית כלפיה? זה לא שהיא עד כדי כך מפגרת, היא לא סתומה. יש לה קטעים לא הכי מבריקים, אבל גם יש לה תושיה ויכולות. היא לא מעמיקה ולא מאוד יסודית, אבל לא תמיד צריך את זה בשביל שהעבודה תתבצע. ולפעמים יש לה דברי טעם, כמו שלפעמים בדיוק ההפך - היא אומרת דברים די מפגרים. אולי אני סתם מתנשאת?

המצחיק הוא, שאני חופרת בעצמי ומתחבטת ומתייסרת ומרגישה לא בסדר לגבי היחס שלי אליה. אבל היא לא מבזבזת אפילו שנייה ביסורי מצפון על כך שהיא לא מכתבת אותי על דברים או לא משתפת או לא מעדכנת בדברים שצריך. היא פשוט שותקת ושומרת לעצמה. בניגוד אלי. והיא עושה טעויות ומפספסת דברים, ולא מתעכבת על זה. הכל בסדר. חיוכים כלפי הבוס הישיר ומבט מתנוצץ. מאזינה לשיחות ומביעה בלי סוף את דעותיה ו"דברי החוכמה" הגאוניים שלה. 

אז זהו, אין לי כוח למקום הזה, מרגישה רצון עז לעוף משם (בסדר, אני יודעת, לא צריך לעשות מעשים נמהרים, רק משתפת בתחושה, זה לא אומר שאבצע, אני מודעת ליתרונות של מקום עבודתי), אין לי כוח לאינטראקציה עם אנשים, אין לי כוח לעולם שם בחוץ (שרק הולך ומתכער), בא לי להישאר בבית, להתנתק קצת.

אני יודעת, אני יודעת - זה גם מאוד תלוי גישה וסובייקטיבי, וגם אם זה מבוסס על עובדות אובייקטיביות בשטח, זה עדיין מאוד מועצם ע"י רגישות היתר שלי. אני סתם קשה וביקורתית מדי - כלפי עצמי וכלפי אחרים. אז זהו, זה הכל בגללי, אני מגזימה, אני לא מפרידה בין עיקר לטפל.

בקיצור, צריכה לקחת קצת חופש.

לגבי קשר עם אנשים - יש לי גם חברות מקסימות שאוהבות אותי ואני אותן ויש ביננו הבנה כ"כ עמוקה וגדולה, כמו המקסימה שעבדה לצדי ואז עזבה ואנחנו בקשר וכמו זו שהחליפה אותה וכעת עובדת לצדי - החמודה. היא ממש נשמה טובה ואני אוהבת אותה. היא כבר הציעה בעבר שנלך יחד לסרט, לבלות. ולא יצא עד עכשיו. אני מאשימה את עצמי, שתמיד אחרי העבודה כל מה שבא לי זה לברוח הביתה. חבל, כי יש לי הזדמנות להעמיק ולחזק קשר יפה עם אדם שאני מעריכה ואוהבת. אבל, הכל מאתגר אותי...
אגב, החמודה הזאת לפני כמה זמן התעצבנה על המזכירה השנייה, אמרה לי שהמזכירה השנייה אמרה משהו לגבי איזה אינסידנט קטן שהיה ביניהן בעבודה - ושהמשהו הזה הוא פשוט לא נכון עובדתית, שקר. אז סתם שתקבלו עוד נקודת מבט לגבי המזכירה השנייה, נקודת מבט שהיא לא שלי אלא של מישהי אחרת. כלומר, לא רק אני מסתייגת מהתנהגויות של המזכירה השנייה. אבל הנחמדה אמרה שהיא לא מתעכבת על דברים כאלו, היא מנפנפת את זה הצידה וממשיכה כרגיל, תוך מודעות לפן הזה באופיה של המזכירה השנייה. אז שלושתנו יושבות שם במשרד, והן גם משוחחות ביניהן על דא ועל הא וצוחקות, אבל כל זה בקטע קליל כלפי חוץ. זו לא חברות אמיצה, אלא אינטראקציה חברית של יומיום בעבודה.
אבל, אתם יודעים מה? דווקא כן הייתי רוצה שתהיה חברות של ממש ביני לבין המזכירה השנייה. למה לא? כלומר, תמיד חשבתי שאנחנו חברות ברמה מסוימת, שיתפתי אותה בדברים. ויש ביננו חברות, אבל עד גבול מסוים. ויש לי בעיה של אמון בה, לאור כמה דברים שהיו בעבר. 

אוףףףף, אני כפייתית וכותבת כאן המון. סליחה

שלכם,
חראאאאא
מחייך! חיוך חיוך שטני לשון


נ.ב
בגלל רגישות היתר שלי וטראומות העבר ופגיעות בקשרים בינאישיים, אני במגננת-יתר ותחושת מתח ורגישות יתר לניואנסים.




נכתב על ידי אור לנדו , 27/7/2017 22:17   בקטגוריות קשרים חברתיים, עבודה, שחרור קיטור, דיכאון, או.סי.די - OCD / חשיבת יתר, דאגה/חרדה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היוש. אוף, נמאס לי מהרבה דברים. ומעצבנים אותי. לא כולם. לא הכל. יומני היקר






אהההה, אין לי כוח.


יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!




אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!




אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!




(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)




אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.




לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.




רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:











הבעיה:


אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.




דרכים לתיקון (תהליך):


לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).


מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).


יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).








 


 


גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.


 




 



נכתב על ידי אור לנדו , 26/7/2017 20:46   בקטגוריות טיפול פסיכולוגי, עבודה, שחרור קיטור, קשרים חברתיים, אכילה כפייתית, או.סי.די - OCD / חשיבת יתר  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לבוא הביתה לשמוע מוסיקה קדושה גבוהה כמו


 

 

זה:

 

 

 

 

וזה:

 

 

 

 

וזה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי אור לנדו , 24/7/2017 22:08   בקטגוריות מוסיקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבוע-שבועיים אחרונים - תקופה יותר מאוזנת, ועכשיו קצת חרדה ודאגות, התערערתי קלות. וענייני משפחה




לאחרונה ימים של יותר איזון, אכילה בריאה ומאוזנת, הכנתי סנדביצ'ים בריאים לעבודה מלחם מלא וטחינה וירקות, התיאבון גם ירד (בחום הזה, אין חשק לאכול הרבה...) והתחלתי לרדת במשקל, ועלו עלי מכנסיים שהרבה זמן לא עלו עלי,


גם בשבוע שעבר יצאתי להליכה מהירה בחוץ אחרי הרבה זמן שלא! והיה כיף!


התמקדות במילוי מטלות קטנות מתוך רשימת ה- to do list שלי,


גם אם אני מתקדמת לאט לאט ועדיין תקועה בעיקר על הדברים הקטנים של החיים - העיקר שאני מתמקדת בעשייה, בהסתכלות אופרטיבית,


וישנתי ברוב הלילות מספיק שעות שינה, כמו שצריך, מה שמשפר את איכות החיים,


אתמול לקחתי לי יום חופש והייתי בבית, נחמד,


היום חזרתי למשרד וכמובן שזה מבאס, אבל צריך לקחת בפרופורציות, יש גורלות גרועים יותר וצרות גדולות יותר חיוך,


פשוט יש התנהלויות בעבודה שמעצבנות אותי, איך הדברים עובדים,


עבודה לא יסודית, דברים מפגרים,


ולעיתים צריך להיות יותר חכמה מאשר צודקת,


לא להעיר, כי אז אני יוצאת אחת שגוערת, קטנונית וביקורתית,


גם אם אני צודקת - הרי צריך לשמור על שלום בית ויחסים נעימים,


אז היום טיפה גערתי בהערה שלא יכולתי שלא לתקוע במייל למזכירה השנייה, כשהבוס הישיר מכותב (בכוונה כיתבתי, שיבין שהיא לא עובדת יסודי...). אבל אחרי זה התחרטתי, מיותר, אני יוצאת קטנונית.


אחרי זה התנצלתי בפניה - למרות שצדקתי בהערה שלי, וזה שיגע אותי שהיא עשתה משהו באופן חלקי ולא יסודי, וזה קומון סנס הכי בסיסי בעולם, הדפיסה לבוס הגדול רק חלק מהחומר, בלי ההסבר הנלווה - נו באמת, הדברים האלו משגעים אותי, זה כ"כ בסיסי.


אבל אמרתי לה שלא הייתי צריכה לכתוב כך (כתבתי לה שזה "קומון סנס", יעני בטון ביקורתי), ושפשוט הייתי מתוסכלת (רבאק, את 10 שנים בתפקיד, ואפילו לא מסתכלת על המייל שאת מדפיסה, רק אוטומטית מדפיסה את הקובץ המצורף בלי להדפיס את תוכן המייל החשוב עם ההסברים...). היא הבינה ומיד אמרה שזה בסדר, שאדפדף הלאה, שהיא כבר התקדמה, ושהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב, והכל בסדר. והמשכנו כרגיל.


בסך הכל, לשתינו כדאי שנעבוד ביחד בתיאום והרמוניה כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו נעים לבוא לעבודה. אנו תלויות אחת בשנייה והעבודה שלנו בחלקה חופפת.


היא אמרה לי היום שהרבה פעמים היא מהססת אם להגיד לי משהו, כי אני נוטה לפרש דברים כביקורת עלי ואז אני מגיבה בהתגוננות, כאשר היא בכלל לא מתכוונת לבקר אותי אלא להפך. אמרתי לה שאני מבינה ושאני יודעת שאני נוטה להתגוננות-יתר.




אוחחח, קשה קשה. החיים קשים. בן אנד ג'רי'ז בראוניז = טעים.






הערב נפגשנו עם בעלי הבית בנושא חידוש חוזה השכירות לעוד שנה, זה תמיד מעורר בי חרדות, הם גם באו אלינו לדירה לראות את מצבה (וגם לבדוק את המזגן שהתחיל קצת לטפטף), זה תמיד נורא מלחיץ אותי שבעלת הבית תעיר הערות או שהם יגעו בדברים (לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי, ובעל הבית התעסק לפני זה בג'יף של משהו ברצפה מחוץ לדלת לפני שנכנס כדי לבדוק משהו בצנרת של המזגן, אז היה עם ידיים מלוכלכות, פיכס, נגע קצת בשולחן). מסתירה את המגבות שלי לפני שבאים אלי... ואף אחד לא בא אלינו הביתה....


אז נכנסתי ללחצים ודאגות, אבל כל העסק עבר בשלום. חידשנו לעוד שנה.




היו כמה דברים קטנים, התחרטתי שאמרתי משהו שבן זוגי לא רצה שאגיד, אבל אח"כ אמר שזה בסדר (אבא שלו היה חתום על הערבות, אבל אבא שלו נפטר לפני מס' שבועות. ותוך כדי השיחה עלה נושא ההורים, אז ציינתי שהוא נפטר. הרי חייבים לציין, היא הייתה מגלה מתישהו ואז זה בטח היה מפריע לה שהוא לא אמר על זה שומדבר. הוא גם כך התכוון להחתים את אמא שלו בהמשך על הערבות החדשה, אז בטח בעלת הבית הייתה שואלת על זה, וזה היה נראה לה מוזר שהוא לא אמר שומדבר במעמד חתימת החוזה. אז עכשיו בעלת הבית מודאגת משום מה שאמא שלו רק על פנסיה ולא עובדת. נו באמת. אבל יהיה בסדר, היא אמרה שזה בסדר).




המוח שלי קצת מקפץ בתחושת חרדה ודאגות כללית, פתאום אני אכולת ספקות ודאגה, ומצב הרוח התערער והביטחון העצמי צנח, לא יודעת מה יש לי. מרגישה לא בסדר. הפסיכולוגית אומרת תמיד שאני צריכה לחזור ביני לבין עצמי על המנטרה, שאני בסדר. אני בסדר.




אהההמממ. אני חופרת.




אהמממ.


סיימתי את "שובר שורות". סדרה מצוינת.


סיימתי להשלים את כל תכניות "ארץ נהדרת" שפספסתי העונה. מצחיק.


אני ובן זוגי רואים את "סיפורה של שפחה", עוד 2 פרקים לסיום העונה.




בשבוע שעבר הלכתי לתערוכת הסיום של לימודי האמנות של אחותי הקטנה, גם אבא שלי בא, אמא שלי רצתה לבוא ולא יכלה כי היא נפלה ברחוב ונחבלה קשות, בצלעות וביד ובפנים, אז נחה בבית. ממש עצוב ומדאיג. אני דואגת לה, אבל היא ג'דה, אמרה שזה רק חבלות שטחיות ושזה השתפר. והיא כבר הלכה לעבודה. אבל אבא שלי סיפר לנו שהיא נפלה כבר 3 פעמים בחודש האחרון, ואני יודעת שיש לה נטייה ליפול, ואמרנו לה שאולי צריך לבדוק את זה. כשההורים מתחילים להזדקן, זה מדאיג ועצוב. 




אבא שלי בכל מקום ובכל זמן מטיף לכולם על זוועת הסמארטפונים - זו כרגע האובססיה שלו - הסמארטפונים מבחינתו מעידים על קץ האנושות, המצאה איומה שתשמיד בסופו של דבר את האנושות. זה נכון שיש הרבה רעות חולות בשימוש בסמארטפון, כל מיני התנהגויות שמשקפות רעות חלות כלליות בבני אדם, כעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם הרבה דברים שהוא אומר (והרי אני סובלת באוטובוס מאנשים שמאזינים למוסיקה בלי אזניות, אופנה חדשה, חוסר התחשבות במרחב הציבורי, כל ממזר מלך). אבל יש גם דברים חיוביים ושימושיים. השאלה איך משתמשים. בקיצור, רוב השיחות עם אבא שלי נסובות מצדו סביב הסמארטפונים ואיך זה דבר נוראי וחולני וגרוע יותר מהנאצים (אני שומעת ממנו את אותם דברים בכל שיחה שלנו). וגם שם בתערוכה הוא תפס כל מי שהוא רק יכול לשיחה על זוועת הסמארטפונים ועל איך שהמדינה התכערה, איך נעלמה ישראל של פעם. אני מאוד מבינה את התסכול שלו ומזדהה איתו. אבל הוא מאוד כפייתי וגם רואה דברים בשחור או לבן, וגם יש לו נטייה לפלוש לנשמה של הזולת. אם מישהו חושב אחרת ממנו, ברור שהמישהו הזה טועה, ואין דרך ביניים. והוא לא ירפה. 


אבל זה היה יפה שהוא הגיע לתערוכה בשביל אחותי הקטנה (ברגע האחרון החליט לבוא), עם כל הקשיים.


אבא שלי לא עובד כבר המון שנים, מאז שנות התשעים. השנה יהיה בן 70, אז אתם יכולים לעשות את החשבון. לא בטוחה מה בדיוק קרה שם אצלו בגזרת העבודה. מדען, בעל דוקטורט מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, עבד במקומות מכובדים. נמצא בבית מזה שנים רבות, משתגע ומשגע את סביבותיו. מתעסק בניקיון ובתחזוקת הבית ובריבים עם שכנים בנושא רעש ועוד. מתעסק בפייסבוק ובהתכתבויות עם ידידותיו הרבות מרחבי העולם, כבר יצא לו כך לארגן לעצמו נסיעה באנגליה ושהות אצל ידידות אלו ואחרות. כל השנים, אגב, בגד באמא שלי עם כל מיני "ידידות". אמא שלי מעריצה את אבא שלי כגאון, אבא שלי הוא יעני גאון אינטלקטואלי אבל דפוק רגשית ונפשית. אמא שלי באה ממשפחה רומנית פשוטה, ונראה לי שבגלל הרקע הפשוט ורגשי הנחיתות - היא לא מפסיקה להשוויץ בפני אנשים אחרים על זה שאבא שלי הוא בעל דוקטורט, ותמיד נסחפת ומספרת דברים עליו ועלינו הבנות שלה שהם לאו דווקא מדויקים. לפעמים היא קצת בלה לה לנד. 




תמיד היה לי חשש שבסוף אהיה כמו אבא שלי מבחינת הנסיגה אל תחום הבית - שלא אהיה מסוגלת להתמודד יותר עם העולם בחוץ ואפסיק לעבוד ואשאר בבית ואתלונן על כל העולם ואהיה מאוכזבת וממורמרת.




אבל לא, אני לא כמוהו, ממש לא. אנחנו שונים מאוד, לצד כמה קווי דמיון. הוא בהכחשה מוחלטת, הוא פולש לנשמות של אנשים אחרים, לא מכבד את המרחב הפרטי. הוא לא בריא בנפשו בצורה פתולוגית, פוגע באחרים. אני שונה לחלוטין.






אני מרגישה הרבה פעמים שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילי, שאני לא בנויה להתמודדות עם העולם שם בחוץ. שהוא מאוד מבלבל אותי. ולכן הכי מרגיע אותי להיות בפינה שלי בבית, בעולם הפרטי שלי, ולא בהמולה שם בחוץ.




קשה לי בעולם המבוגרים (חחחח, בת 40 השנה ומשתמשת במושג "עולם המבוגרים"). ענייני מגורים, דירה, בעלי בית, לשכור או לקנות, כל מיני אישיוז של תחזוקת הבית ובעיות שעולות, התעסקויות לוגיסטיות - אני עושה את מה שצריך, יחד עם בן זוגי (וזה כמובן עוזר שאני לא לבד ונעזרת בו), אולי עושה את המינימום הנדרש ונמנעת מיותר מזה. מן הסתם כולם איכשהו מתמודדים, ואם לא יודעים משהו - שואלים, מתייעצים, מבררים. לומדים, צוברים ניסיון. אבל זה מעורר בי חרדה, תחושה של איום. כמעט משתק. עובדת על עצמי, שזה לא ישתק אותי, שאמשיך לנוע תוך כדי התמודדות ויישום פתרונות. 




רוצה שידאגו לי. שמישהו אחר ידאג לי. כמו פעם, כשההורים דאגו להכל, ואני חלמתי וקראתי ספרים וראיתי טלוויזיה ושמעתי מוסיקה ויכולתי לחלום על יופי העולם ולהביט בחלון מלאת ציפיה ותקוות גדולות ותחושה שהחיים מלאים באפשרויות קסומות.


להתעסק עם עובש בקירות האמבטיה זה לא תקוות גדולות. זה הפן הפיזי ההרסני המאיים הסתמי הבלתי נשלט של החיים, זה אנטי-חלום. לא, אני יודעת שפה טמונה הבעיה - זו אינה הגישה הנכונה. החלוקה הדיכוטומית הזו אינה מציאותית. החיים מורכבים גם מקקי כזה של כל מיני בעיות ותקלות ותופעות פיזיות מעצבנות אך שניתן לטפל בהן ולתקן אותן. זה לא רומס אותנו, זה לא סותר או מבטל את הפן הרוחני והרגשי, זה מתקיים לצד זה. זה טבע החיים.


 


וגם כשההורים לכאורה "דאגו לי", בעצם הייתי תחת השפעתם ההרסנית הלא בריאה. זו הייתה אשליה של ביטחון. להפך, בית ההורים היווה עבורי בסיס מאוד לא יציב.




גם הנסיעה אל העיר הגדולה והמג'ויפת בשביל התערוכה של אחותי הייתה עבורי מאתגרת, אך עשיתי זאת. והיה נחמד, נהניתי ושמחתי עבורה והתרשמתי מהיצירות שלה ומהנאום המצחיק והשנון שנשאה בפני כולם. אני בקושי נפגשת עם אחותי הקטנה, כי אני בקושי נוסעת אל ההורים (איתם היא עדיין גרה), ובמשך השבוע קשה להיפגש אחרי ימי עבודה, אך אנו משוחחות בטלפון כמעט כל יום, מאוד קרובות. אך אני מרגישה אשמה שאני לא נמצאת לידה פיזית, ואני יודעת שזה עושה לה טוב להיפגש איתי. ההתרחקות מההורים עשתה לי טוב, אך גם זה מעציב אותי שהכי טוב לי להיות רחוקה מהם. מה נשאר מחלום המשפחה. 




 

נכתב על ידי אור לנדו , 18/7/2017 00:38   בקטגוריות דאגה/חרדה, משפחה, או.סי.די - OCD / חשיבת יתר, שחרור קיטור  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שירים מארץ רחוקה


 


 


 




בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,


לפחות עבורי הם היו אוצרות,


אולי עבור אחרים היו סתמיים,


עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,


חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,


שנועדנו להם,


שתמיד פיללנו לחזור אליהם,


לחזור לאותם מקומות יפים,


ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,


להיכן שבאמת היינו שייכים.


הבטחות גדולות.


החיים נדמו מלאים באפשרויות.




3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).




הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,


אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,


והוא בעצמו אכזב,


הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה


וכל החלומות שהאכיל אותי בהם, 


כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,


דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,


לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.




אבל היו החלומות,


המוסיקה שינקתי מהקלטות,


שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,


הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,


ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.


נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,


הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,


הצ'דר, המדשאות,


הריחות, הגשם, 


מגע חומת האבן הקרירה, הלחה, המוכרת כל כך,


האגם, הברווזים, צמרות העצים, ירוק-כהה-עמוק-חורפי, נצח סיפורים,


השקט, השקט, היופי, מפעים, שלווה קסומה, שבילים מסתוריים.


מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.


 


כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,


למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.


זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.


וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.




הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.


היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.




כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.


האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?


ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך. 




אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי. 




למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים. 




כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.




אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.








כמה שירים מארץ רחוקה:




 


ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:











 




לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:













ואם מעניין מישהו - אלו מילות השיר:




http://www.bartleby.com/270/2/114.html








משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):




 








והנה על הסדרה מוויקיפדיה:




https://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_(TV_series)






 


 


אולי בהמשך אשים כאן מדי פעם עוד קטעי מוסיקה נוסטלגיים.


 


 





נכתב על ידי אור לנדו , 5/7/2017 00:39   בקטגוריות ילדות, מוסיקה, משפחה, נוסטלגיה, אכילה כפייתית, או.סי.די - OCD / חשיבת יתר, משמעות  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאור לנדו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אור לנדו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ