לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


C'est la drogue

Avatarכינוי:  Handy Alley

מין: נקבה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2011

304


פרה בבוידעם

משהו מוזר התרחש כאן, משהו יוצא מגדר הרגיל.

 

 

 

 

 

 


 

"שאני אבדוק מה?"

העור שלה נראה... אני לא מאמין. התקרבתי וניסיתי להריח קצה זרועהּ, מעט ליד הכתף. אפי התרטב. ניגבתי עם היד, אצבע אחת התכסתה בנוזל לבנבן. טעמתי אותו.

"מה זה, מיכל? את עשויה חלב."

"כן, מה עושים?"

זה הרגיש די חלק ורטבובי.

"ממתי זה התחיל?"

היא החטיפה מבט לאחת המראות "אבל אני בסדר, אני לא שמנה."

“מה?”

“טעמתי את עצמי וזה לא, זה לא גם לא רזה מדי.” טפחה קצרות עם ידה על שערה הקולח.

 

נאנחתי בקול.

"אתה בסדר? אל תדאג זה בטח קורה לכל הנשים."

את מאוד רגועה יחסית לאשת חלב.”

“כן. אבל אתה מבין מה זה אומר.”

"לא, מה?”

" זה אומר שאני אצטרך להמנע ממסעדות טבעוניות ומסעדות כשרות. זה מה שזה אומר.”

 

הבוידעם שלנו היה כמו בית קטן בתוך בית. אבל מלבד כמה פעמים בשנה בה ניקיתי אותו ושיפרתי כמה חלקים, הוא לא היה נגיש לרובנו, למעשה שכחנו שהוא בעצם שם.

כעת היינו בתוך הבוידעם. פשטתי את החולצה ושמתי אותה על כסא המחשב.

הייתה לי הרגשה שמשהו מוזר התרחש כאן, משהו יוצא מגדר הרגיל.

המחשב היה פתוח. ופרה גדולה ישבה אל המחשב, הסאונד הושתק, אבל יכולתי לראות בבירור שזה פורנו פרות.

 

התקרבתי מהר למיכל ושמתי לה יד כמו קונכיה על האוזן, “מיכל,” לחשתי. “יש לנו פרה בבוידעם.”

היא ישבה באופן זקוף ודי אנושי על הכיסא, ועל המסך הוקרן הסרט..

טפחתי פעמיים על גבה והיא הסתובבה באופן די רגיל עם ראשה, ומעט גם עם הכסא גלגלים משוגעים, עיניה הביעו שאלה ומוּ כמעט בלתי שמיע יצא מבין שפתיה.

 

"סליחה מה את עושה פה?"

לכך הפרה הסתכלה שוב על המסך, ואז עלי, ואז על מיכל.

היא הושיט את טלפהּ אל מיכל, ומיכל נמשכה אל הפרה, והחלה להשאב אל תוך עטיניה.

"מה לעזאזל את עושה לה! עזבי אותה!"

הפרה לחצה פעמיים על לחצן האסקייפ והדבר הבא שקרה הוא שמצאתי את עצמי שוב, בקומה העליונה, מחוץ לחדר הבוידעם.

יכולתי לשמוע את המוּאים השקטים ונאקות פעיה א-רצוניות, מיכל היתה בסכנה.

 

 

 



 

 

 

המוּנְקְרַק

 

 

 

 

 

 

 

 

פעם חי לו יצוּר קט, שהיה ידוע לילדים רבים כמוּנְקרַק.

המוּנְקרַק אהב להדבק לקירות.

זה היה תחום התמחותו של אותו יצור קסום וקטן.

כל מי שהעז להתקרב ולנגוע במונקרק קיבל מיד גישה לעולם אחר.

לילדה בשם גלית, בעיר הקרובה לביתכם, היה מונקרק בבית.

היא ידעה שהיה לה מונקרק בבית.

הוריה לא הבחינו מעולם בדבר, אבל היא כן.

 

טרם גילתה אותו במציאות, הוא התגלה לה בחלומה.

כל פעם היה צץ במקום אחר. בגן, מאחורי ארגז החול, מתחת למגלצ'ה האדומה, היכן שרוב הילדים לא טרחו כלל להסתכל, גלית כן הסתכלה. וגלית גם ראתה.

 

לא פעם הוריה היו מוצאים אותה מדברת לעצמה. כאשר מישהו היה נכנס לתחום המצאו של המונקרק - פוף! מיד היה נעלם.

הם חשבו שמדובר בחבר דמיוני. כאשר שאלו אותה באופן חולף על הדבר, שיקרה גלית ואישרה כי מדובר בחבר דמיוני.

"איך נראה בדיוק החבר הדמיוני הזה שלך?” שאלה אותה פעם אחת אמה.

גלי התפתתה להשיב את האמת, אך במקום זאת תיארה מישהו שנראה כאחת החבובות בסרט שאימה קנתה לה וחשבה שהיא ממש אוהבת.

 

"הוא יצור פרוותי בצבע חום בהיר, עם פה גדול ועיניים עגולות, אה כן וכובע.”

לאחר אותו תיאור אמהּ חייכה בשלווה והנהנה לעצמה, אז פנתה להמשיך בסדר יומה הרגיל.

המונקרק היה מאוד חביב. אבל אפילו מעבר לכך נדמה היה כי דבר מה נוסף חיבר בינהם. גלית יכלה להרגיש זאת. המונקרק נהג לחייך חיוך כה שליו, כך שלפעמים גלית רק ציפתה לכך שיופיע. אבל הדבר היה חייב לקרות מעצמו, אחרת החיוך שלו היה אווילי מדיי, והיא הייתה פורצת בצחוק . יוך אווילי איננו אותו הדבר כמו חיוך אמיתי. כך הסיקה די מוקדם מהיכורתה עם המונקרק.

 

הנה שם, מאחורי עץ הבוקיצה הישן, עם המתווה העגול על גזעו בצורת פרצוף.

הנה פה, בין שני בולי העץ העזובים בגן העזוב.

מהר אני צריכה למהר, לפני שהגננת תבוא לחפש אותי,

לפעמים היתה מושכת בשמלתה חזק וחושבת בכוונה קסומה, איפה הו איפה אתה, מוּנקְרַק.

הבוקר הוא הבטיח לעורר מהומה בגן, ולהפתיע אותה.

 

לגננת קראו שלומית. שלומית היתה גננת מאוד מוזרה.

גם בימים מאוד חמים היא לבשה סוודר אדום, ועל ראשה עטתה מעין כיסוי שאסף את שיערה והסתיר אותו מכל עין בוחנת.

כל ההורים היו מאוד מנומסים לשלומית, הם באו עם תיקיהם, תיקים היו דבר משונה ומוזר וגלית תמיד אהבה לדמיין מה היה יכל להסתתר בתוכם. היא דמיינה כי בתוך התיקים היו תיקים נוספים. תיקים בתוך תיקים. ובתוך התיקים שבתוך התיקים היו תיקיות וקופסאות מלבניות יותר קטנות, עם המון סוכריות. סוכריות שהם שמרו מן הילדים. מכל מיני סוגים.

 

כשנמאס לגלית לדמיין סוכריות, היא עברה לכל מיני דברים אחרים.

כפתורים, מפתחות, גפרורים, וגרעינים של כל מיני צמחים נדירים, צמחים אוכלי אדם.

וזה היה מפחיד את גלית, אבל רק קצת, לא יותר מדי.

 

לגלית היה מעין מנהג לכווץ את אצבעותיה לכפות, עד שהיו נעשים מיוזעות, ולהתפלל שמונקרק כבר יופיע. רק היא תוכל לזהותו.

אך הוא מעולם לא הופיע כשבני אדם היו לידה. חוץ מלעיתים נדירות, וגם אז לעולם לא יכלה להיות בטוחה לגמרי, אם באמת ראתה אותו או רק דמיינה?

 

הוא מתחבא מפניי. היתה אומרת. אסור לי לדבר עליו עם אחרים. היתה מזכירה לעצמה.

המבוגרים לא יודעים והם לא מבינים. מונקרק הוא סודי שלי. ורק שלי.

לפעמים נדמה לי. חשבה, לפעמים נדמה לי, שאין להם אף סוד משלהם. למבוגרים.

 

הצבעתי על השמיים והראיתי לכולם

את הקשת בענן! כבר לא יכולתי כבר להתאפק!

"תראו!" אמרתי, "זה הוא!" והוא היה שם, רוכב ומקפץ על סוס מאוד קטנטן, לא פוני. הוא נראה כמו

סוס רגיל ולבן אבל מאוד קטן, אולי בגלל שהוא כל כל למעלה. אבל גלית יכלה לראות את פרצופו היטב.

גלית היתה מוכנה להתערב כי אף אחד לא ראה את מה שהיא ראתה.

"אתם רואים? אתם רואים? שמה!" היתה אומרת, ומצביעה לעבר מונקרק, שקיפץ וריקד עם הסוס הלבן מאחוריו, שניהם החליקו במורד הקשת.

תפסה את גלית סחרחורת, היא הרגישה דגדוגים מוזרים ומבעיתים. משהו בתוכה עלה למעלה. דבר מוכר אך חסר שם בפי המבוגרים, התהפך לו. דבר מה חסר מיקום מדוייק, כמו חשמל וקרח ודגיגי דגדוגים מתערבבים במהירות גדולה.

לו התהפך, משהו מאוד מוזר, שאין לו מיקום

"אהההההה!" צעקה גלית, כולה שמחה.

 

רמי ומירי עשו "אההההה!" משלהם גם הם, הם הצטרפו אליה! "מעתיקנים!" התלוננה. והתחלה לרוץ שער הגדר.

השער היה סגור. גלית ניסתה לדחוף אותה שתיפתח. אוף! למה לא נותנים לנו לצאת!

ואיפה היתה שלומית, הגננת?

"מה אנחנו אסירים!" צעקה גלית, כולה רותחת.

כמה ילדים צחקקו, זורקים אחד על השני חול, טום גמליאלי החל לבכות, הלשון שלו בחוץ הייתה כבר מלאה בבוץ והוא החל להקיא על המסננת שהוא החזיק בידיים. כולו אדום.

 

גלית דחפה פעם נוספת בשער, בתקוה נואשת אחרונה שיפתח. היא חשבה על מונקרק והסוס הלבן הקטנטן. הם בטח כבר נחתו מטה, אולי הם הגיעו אפילו לצד השני של כדור הארץ?

 

השער נפתח. וגלית מהירה בצעד מרושל ונרגש החוצה. השער נסגר אחריה בקול רועש של נקישת מנעול.

גלית רצה מהר כבזק על השביל, עד שנפלה על ברכיה מטה. כתם סגול אדמדם החל להווצר על אחת מגרביה הארוכות וכחולות.

 

 

 



 

 

זמן נוסף

אזרחי אלכסנדריה

 

 

 

 

 

 


"כל מי שרוצה לקנות זמן יכול לקנות אותו בעזרת כרטיס אלקטרומגנטי מיוחד שמחובר לזרועו. כל אחד חייב להשיג זמן. זמן הוא ההכרח.

חובת אזרחי אלכסנדריה היא לקנות זמן ולקיים את הכלכלה. לצעוד בצעד גאה ובטוח לקראת המאה ה-22.

כמובן, אם יש לך ספקות, תמיד תוכלי להציב אותם במעטה מסמך מיוחד שישלח ויבדק על ידי המועצה.

על כל אזרח לדאוג ליחידת הזמן הבאה, כל אזרח שפוי יודע זאת.

הזמן מווסת במערכת הפ.נ.פ, פסיכונוירופיזיולוגית של כל אדם. איננו יכולים לשלוט על הזמן החיצוני, אלא בדימוי הזמן הכללי בעולם הנפשי של יחידים.”

“כל זה טוב ויפה מר פרייקס, אך אני מעוניינת בזמן נוסף, ואני רוצה שתתן לי את מבוקשי. אני מעוניינת בקפסולות נוספות. מעל ומעבר למכסה הסטנדרטית.”

"חומר רווי הצהרות, הקפסולה. מפרקת לך את כל רשת החשיבה ומרכיבה אותה מחדש, בשלושה דקות קצרות.

היה צורך במשטחי שיקף מרובים כדי ליצור ספרה גיאודזית שכלאה את חלקיקי הזמן במקומם. עם הזמן גילינו את עקרון הכליאה ויצרנו גרסת מיקרו שהותאמה במיוחד לגוף אנושי, ויכלה להטמע ללא דחיה במערכת המטאבולית.”

“ואיך כל זה נוגע לבקשתי?” העלמה פרסה את מניפתה והדליקה סיגריה דקה בצבע ארגמן.

"כל אחד באלכסנדריה חייב לבחור את נקודת הזמן הנכונה בו יקנה את מנת הזמן לה הוא זקוק. זאת כמובן, במגבלת מחסת הייצור וחשבון האשראי שלו. גם אם חשבונך איננו מוגבל, דבר שרוב אזרחי אלכסנדריה היו מתאווים לו, לו היו יודעים. מגבלות הייצור מאפשרות רק עד שבעה ימים של זמן קניה קודם, נצח ב-168 שעות, 10,180 שניות.

 

“זהו הרבה מאוד זמן, גבר תוגות.”

היא ינקה מקנה הפפירוסה. ונשפה עשן מבין נחיריה הצנומים.

“כך שאת מבינה, הדבר איננו משנה כלל. דרך שתעקוף את המערכת איננה בגדר הנתפס."

"אתה בטוח?"

"המכשור עצמו נעול, אם מישהו ינסה לעבור את הזמן המוקצב רשות הזמן תדע על כך.”

“ולא ניתן לקנות אותם?”

“גברת תוגות.”

“אני רצינית לגמרי.”

“מישהו מהם יסגיר אותך בסופו של דבר.”

“אתה אל תדאג לזה.”

“אם כן אני לא האדם המתאים. אני מצטער.”

“חבל מאוד. נבחרתָ.”

“גברת נכבדה.”

“אל תעליב אותי איש צעיר, לכל אחד יש רגשות.”

דאניבן השתתק. מה היה ניתן להגיד? היא לא תקשיב.

“אני אראה מה אפשר לעשות.” אמר לבסוף.

“אתה תעשה זאת.”

“ומה אם ימצאו מקשרת חזרה אליי?”

“מהיום אתה עובד קודם כל עבורי. מעולם, אף עובד בחברת טארקס לא הורשע.”

“איזה ערבון יש לי?”

“תקרא את העיתונים.”

דאנבין משך בצווארון מקטרונו. הוא לא רצה לעקוף את החוקים.

“אתה יוצא דופן. אתה ראית את חלק מהדברים שאנחנו ראינו. אתה יודע. אתה מבין את המטרה.”

“את יודעת שמישהו יכול להקשיב לנו. ומה אז? אם כל האנשים בטראקס חסרי מחשבה כמוך-”

“אני יודעת שיש לך גישה למערכות האבטחה. גש אליהן ותמחק אותן.”

“אני לא יכול פשוט לגשת אליהן.”

“אם כך, תסתכן בהרשעה עצמית?”

“יש לי ברירה.”

טאליאס חייכה חיוך מדושן.

 

 

 



 

 

 


וֵרְגִילִיוּם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חמקנו מן המתחם בעוד האזעקה פעלה.

בגבול הפירמידה הם החזיקו מנוע ורגילי, מתקן בעל שני קצוות,עם מקום לשני נוסעים, השומר הראשון שהיממנו בזמן ריצה נפל בטפיחה עמומה על שריונו הגמיש. את הכאב הוא ירגיש אחר כך. גררתי אותו מחוץ למושב והתישבתי במקומו. שרה קפצה למושב המקביל.

מתקן ההנעה הורגילי היה מסוגל להביא אדם לכל מקום במרחב-זמן שהוקצה מראש במפה.

שרה חיברה עצמה למרכז הפיקוד והורידה מפה חדשה לתוך מאגר המפות טלקאר.

לחצנו על דוושת ההנעה ויצאנו מן ההקפאה.

כשעברנו במימד השישי חזיתי בשרה כאנרגיה טהורה, היא עטפה אותי בזמן שבחנתי את התקדמותנו במכשירים. שבב הניווט היה מודע, במרחב השישי הוא היה מיוצג כאלומת אור ירוקה שהתאחדה עם שלד סיפון ההנעה הוֵרְגִילִי שבער בכחול שקוף מורכב לעין שיעור. הבניה המורכבת והמתקדמת ביותר עד כה של כלי רכב על ידי בני אדם.

 

 

נדמה ששרה נהנתה מן השיגור הכי הרבה. נשזרת ולא נתפסת באף נקודה.

לפתע האטנו.

"מה את עושה שרה" המילים הפכו לחיות אנרגיה קטנות שהתנפצו חסרי תמיכה חיונית להמשך קיומם. הם התפגגו אט אט לכדי כלום,

"מה אם לא נחזור?"

היא משכה את מעגן ההנעה הורגילי לתוך אחת מערכות הכוכבים, התקרבנו אל כוכב גדול שהלך והתעצם.

הכוכב היה קודר וענק למראה. אופקים שלמים של מדבריות שחורות נמתחו לפנינו. עם מבנים חסרי גבולות על פני הארץ.

היא הוציאה מיכל גלילי בעל סימון הירוגליפי אותו זיהיתי כפרומיתיקון.

צבא של לוחמים בחליפות משונות למראה ניצב לפנינו מסודר במתווים גיאומטרים.

היא נשאה אליהם דברים והם ענו לה בשפתם.

 

שתקתי. האם יכול היה להיות כי תכננה כל זאת עוד הרבה לפני?

 

נכתב על ידי Handy Alley , 30/12/2011 15:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,005
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHandy Alley אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Handy Alley ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ