לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

התעוררות.


הצורך במילה, הצורך בשתיקה.

Avatarכינוי: 

בת: 21




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2013

let her go


אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מהחור בלב, מהריקנות בנשמה, מהדופק המואץ שחונק את הגרון.

מאסתי. מאסתי בהכל. 

אני רוצה שקט, שקט מוחלט. לא לשמוע כלום ולא לראות כלום ולא להרגיש כלום. 

נמאס לי מהדיבורים המטופשים על אקסים ועל הבחישה הזאת בדברים שנאמרו או היו. נמאס לי מהנסיונות הפתטיים שלי למצוא חן בעיני אנשים. נמאס לי מהנסיונות של אנשים אחרים לגעת בי, בכל צורה, בכל הזדמנות ובכל מקום. לא יכולה לסבול מגע על העור שלי. 

נמאס לי מזה שאין אהבה ומלהיות לבד. כי וואלה כמה אפשר? 

נמאס לי מזה שיצאתי רק עם לוזרים. עם אפסים. ילדים קטנים. ועוד כאלה שממשיכים למרר לי את הלב גם אחרי. די אני רוצה שקט.

לא רוצה להתחיל עם אף אחד ושאף אחד לא יתחיל איתי, לא רוצה את ההתחכחויות הדוחות האלה במסיבות, את הפלירטוטים והנגיעות והמבטים. את הסתמיות שבכל זה. אני שונאת את הסתמיות שאני מתייחסת בה לסקס. מה נהיה ממני. זה נהיה עבורי פרט שולי ודוחה. ואני שונאת את זה בעצמי. את מה שהפכתי להיות. את מי שנהייתי. חסרת רגש חסרת אהבה חסרת משמעות. את זה שסער, במקום להיות עוד אקס, מרגיש לי כמו עוד מישהו ששכבתי איתו. את זה שהוא חושב שהוא יכול לשחק בי עם השיחות הטיפשיות שלו. את זה שאני בכלל מתרגשת מזה. למה זה מזיז לי בכלל? לא הרגשתי אליו כלום במעט הזמן הזה שהיה לנו.

נמאס לי מהלילות הבודדים של הסופ"ש ומזה שאני בכלל לא הולכת לדירה שלי בקיבוץ רק כי אני לא רוצה להיות שם לבד.

אני מרגישה שוב כל כך ריקה וחלולה ובודדה ומחוללת. סתם גוף שמתהלך ואוכל ומרזה ונוסע ונושם. אפילו אוויר כבר אין לי. אפילו אלכוהול לא מקהה את החושים כבר. לא מקל על הכאב. אפילו לא גורם לי לשמוח יותר. רק לדבר שטויות ולעשן הרבה. 

 

אתמול סיימתי ספר יפהפה שנפל לידי במקרה והתגלה כאחד הספרים היפים. מקודם הייתי בצומת ספרים ובמקרה הפכתי ספר אחד כדי לקרוא את התקציר וגיליתי שזה ספר ההמשך. אז קניתי. וגם עוד שניים.

"קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הוא מכווץ אותם לגודל המאפשר לחיות איתם".

- אמנות ההקשבה לפעימות הלב.

 

אני מתפללת בכל הכוח שכבר אין לי שהשבועיים האלה יעברו מהר. ושאני אפסיק לסגור כל כך הרבה. ושיהיה לי קצת יותר קל. כי הכל הולך לי קשה כל כך. שאני לא אחטוף עצבים מכל שטות ושדברים יעברו לידי בפשטות. שאני אפסיק להתרגש ולהתעצבן ולהעלות דמעות בגרון בכל רגע. שאפסיק ללכת לישון בוכה ולהרגיש לבד. ושמשהו טוב כבר יקרה לי. כי ראבק כמה אפשר להיות לבד.

 

 

שבוע טוב. 

נכתב על ידי , 15/6/2013 21:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




וואו. לא הייתי כאן כמעט חודשיים. זה מוזר. ופשוט לא שמתי לב. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה רגשית ומשונה קצת עם הרבה עליות וירידות. חודשיים תמימים של אביב שפשוט טסו. 

אני לא אחזור ואתאר כל חוויה מהם, אבל אני אסכם בקצרה שמה שהיה עם סער נגמר עוד לפני שבאמת התחיל, היינו חודש יחד ונפרדנו יום אחרי יום ההולדת שלי. מקסים. הפרידה היתה מכוערת וילדותית שגרמה לי להבין כמה פשוט לא התאמנו מכל כך הרבה סיבות. אמנם היה נדמה לי שהעולמות שלנו הם אותו עולם, חברים משותפים, קרבה גיאוגרפית, העובדה שאנחנו משרתים יחד וכו' וכו'... אבל בתכלס אנחנו רחוקים מאוד אחד מהשניה. בצורת החיים והמחשבה, בעובדה שהוא עדיין ילד, ולא בקטע רע, אבל פשוט לא מתאים. אז היה טוב וטוב שהיה, נגמר רע אבל גם זה עבר. אנחנו אפילו מפטפטים קצת מידי פעם בחיוך. אז אני שוב לבד. ומאז שנפרדנו גם לא הייתי אף אחד ולא עשיתי שום דבר. האמת שזה חסר. אבל מצד שני אני לא רוצה להגרר שוב פעם למסכת החרמנות הזאת, ללהיות כל שבוע עם מישהו אחר, להזדיין במכוניות, לממש ייצר ארור עם אנשים שלא ראויים לכך. ומצד שלישי, כמה בנאדם יכול להיות לבד? ואני מרגישה שבתקופה הזאת שאני כבר עמוק בצבא החסך הזה מציק יותר. אני מכירה כל יום אנשים חדשים בגדוד, כי אי אפשר באמת להכיר את כולם, בכל זאת 600 חיילים, ומגלה אנשים נפלאים ומרגישה פתטית שבכל פעם שמגיע מישהו חמוד למשרד אז אני קצת 'נדלקת' עליו כמו ילדה קטנה שרק מחפשת את זה. אני לא רוצה להיות בחורה כזאת. לא רוצה לחפש. לא רוצה להישאר לבד יותר.

החודשיים האחרונים היו גם עמוסים בתנודות והתפרקויות שלי עם עצמי. היה שבוע אחד שפשוט חשבתי שאני משתגעת. וכל המחשבות והדיבורים על לקבל עזרה/ לקחת ציפרלקס/ לרצות למות/ לראות קב"ן/ להפסיק לבכות שעלו בתוהו.

במשך איזה חודש לא הפסקתי לבכות. לפעמים עם סיבה ולפעמים בלי לדעת למה. זה היה מצב שברירי ומעייף מאוד. כל לילה להרדם בוכה, במשך היום הדמעות תלויות בגרון ורק מחכות להציף את העיניים. זה קשה. זה שבר אותי וחבט בי לתחתית. זה היה ערבוב של הפרידה, השביזות של המוצב, השבתות המרובות שאני סוגרת, חסך בזמן ממושך בבית, עצבות ובדידות שאין להן קץ אפילו שהן לא תמיד רציונליות. אני מוקפת חברות נפלאות במחלקה ובחדר, אני יודעת שהן חברות שלי לכל דבר ועניין, אז לכי תסבירי להן למה את מרגישה כל כך לבד כשאתן כל כך מחוברות ואוהבות? אני ושיר התקרבנו בזמן הזה בקטע חזק. אנחנו לא נפרדות כשאנחנו בבסיס. וגם בסופשים ממשיכות לחפור בהודעות. הקשר שלנו היה כל כך נפיץ ועצבני בהתחלה, ואחרי איזו התלקחות או התפוצצות שכל אחת פשוט צרחה לשניה בפנים את העצבים שלה, הפכנו להיות בסטיז במחלקה. ועוד כמה שבועות כולן עוזבות אותי, שיר ועדן ויובל, ממשיכות בשלהן ויבואו חדשות, ושוב אצטרך להסתגל ולחייך בנימוס ולהיות נחמדה ולהעמיד פנים ולהפחית עצבים ולהכריח את עצמי להיות חברה של בנות חדשות, פשוט כי אין ברירה אחרת. אבל מי יודע, אולי כמו עם הבנות עכשיו זה פשוט יצליח. הן חברות לתמיד.

 

יצאתי אתמול בצהריים מהגדוד, עקצתי רבעוש... נסעתי לזואי וכמנהגנו בקודש הכנו ארוחת פסטה-שמנת-פטריות הכי טעימה בעולם. הרגשתי כמו בימים של בית ספר. הימים החמים האלה שהיינו הולכות מבצפר ברגל דרך הגשר של הירדנית ובית הקברות, עולות בכביש של פינת החי עם הקופיפים, מגיעות לזואי סחוטות זיעה וחסרות אוויר מרוב חום, עושות מקלחת קרה ומכינות פסטה. ואז מתכרבלות על הספה בלי יכולת לזוז ורואות סדרות ביס. וזה בדיוק מה שעשינו אתמול. הגעתי מהאוטובוס על מדים, היה חם כל כך כמו שתמיד בעמק, וישר נכנסתי לעשות מקלחת קרה. ואז זואי הגיעה, וכמה שהתגעגעתי אליה, אני כל כך מתגעגעת אליה כל השבועות בבסיס. והיה הכי טעים והיה כיף בעולם. אני אוהבת את הילדה הזאת יותר מהכל. 

אחר כך אמא אספה אותי והלכנו יחד לסופר ואז ישבנו לשתות קפה קר בארומה, ולקחתי אותה ואת שהם להצגה ועליתי עם האוטו הביתה. 

והתמלאתי בכל כך הרבה השראה. מהביתיות הזאת אצל זואי, מהנסיעה באוטו בשעה שעוד יש אור אבל השמש כבר שוקעת מעל הכנרת, מלהיות בבית ביום רביעי ולהנות מהדברים הקטנים של היומיום שאין בשבתות עצמן. עצרתי פעמיים בנסיעה בשביל לצלם את הנוף. אני אוהבת את הקיץ. כשהשקיעות כל כך יפות וכתומות, כשהשדות יפהפיים משני צידי הכביש הארוך וחבילות חציר מרובעות מקשטות את קו האופק. בכל פעם מחדש אני נרגשת להכנס בין שתי שדרות העצים שבכניסה לקיבוץ, ובשער הצהוב, ולהרגיש בבית.

אני יודעת שחצי שנה בצבא זה עוד לא פז"ם בכלל, אבל אם יש לי תובנה אחת ממש ממש חשובה, זה כמה שהבית הוא חשוב. כמה שאני אוהבת את הבית. ותמיד ידעתי להעריך את הבית ואת הקיבוץ, אבל כל ההנאות הקטנות, שגם אותן תמיד ידעתי להעריך, מתעצמות פי אלף ומקבלות מאה משמעויות חדשות וחזקות יותר. להכנס בשער, לנסוע בין השדות, לצלם את הנוף, לחבק את אמא ואבא, לשתות קפה קר, להגיע הביתה ולראות את פיצי מחכה בדשא, לפרוק שקיות מהסופר, להתעורר ביקיצה טבעית, לאכול עוגה טרייה שאמא הכינה במיוחד בשבילי, לראות טלוויזיה בחוסר מעש על הספה ולכתוב. פשוט לכתוב. אז אני מלאת השראה היום בזכות אתמול, ואני מקווה לממש אותה בסופ"ש הזה. אם לקרוא בספר הנפלא שלי שהתחלתי במקרה ואני לא יכולה לעזוב, "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"- מומלץ בחום! או לצייר קצת או לראות סרטים יפים ולטייל בחוץ ולצלם את כל מה שאני אוהבת לראות. 

 

וזהו. שתהיה שבת יפהפייה. אני מקווה גם להזניח קצת פחות את המקום הזה. 

נכתב על ידי , 13/6/2013 10:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,544
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להתעוררות. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על התעוררות. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ