לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שביל ישראל


צועדות לאורך שביל ישראל החל מינואר 09, חוויות ותמונות ככל שהזמן והגישה לאינטרנט יאפשרו. תהנו!

כינוי:  צועדות

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2009

אפילוג


לפני כמה חודשים היינו בארה"ב במן חופש ארוך, נהנינו מהחיים. הגשם שירד כמעט כל יום אחרי הצהריים הצמיח שפע ירוק סביבינו וקרא לנו לצאת למרחבים. מצאנו חנות לציוד טיולים בעלת אופי בייתי, חמוד. הבעלים מארגנים טיולים שונים, כולל טיולי קנואים/קייאקים. הצטרפנו לטיול כזה ומצאנו כי טוב. התחלנו ללכת להרצאות שלהם, וכך התגלגלנו להרצאה על ציוד לטיולים ארוכים. הבעלים, ג'ון ובקי, צעדו יחדיו במשך חצי שנה את שביל האפלצ'ים בארה"ב לכל אורכו (3200 ק"מ) ורצו לתרום מנסיונם.

נדלקנו. פתאום הבנו שאפשר לטייל בכל מזג אוויר. שגשם זה לא בהכרח סבל, וגם יש מה לעשות נגד מזג אוויר קר. פתאום הבנו שאנחנו הולכות לעשות את שביל ישראל בחורף.

בארץ כל הדרך פגשנו אנשים שהסבירו לנו שאנחנו משוגעות כי חורף וזאת לא העונה. כל הזמן פגשנו אנשים ששאלו אותנו אם לא קר. מדי פעם אמרו לנו אנשים ששיחקנו אותה..

 

בדיעבד יצא לנו חורף מתון במיוחד. בצורת קוראים לזה. מזג האוויר היה נוח כמעט לכל אורך הדרך, ואנחנו נהנינו מהנופים המופלאים, הכל כך מגוונים שמדינת ישראל ניחנה בהם. עננים צובעים חלק גדול מהתמונות, יוצרים מסגרת יפה שרק עשתה חשק לצלם עוד ועוד. לטייל עוד ועוד.

 

הנוף היווה חוויה 12 שעות ביממה. האנשים שפגשנו לא פעם ליוו אותנו עוד הרבה מעבר לזה:

חברים ומשפחה שעזרו לנו בנדיבות רבה, עומדים לצידנו בכל מה שצריך כדי להשלים את המסלול. את המסע. שולחים מדי פעם SMS לתמיכה, פרגון. הורים שלמדו לגלוש באינטרנט כדי לראות איפה אנחנו על המפה, לתת המלצות להמשך, אחים שמצאו לנו חברים חדשים לישון אצלם. מערכת המידע שהפעילה אחות של נגה שבתגובה ל SMS יומי ששלחנו העבירה לרשימת תפוצה במייל איפה אנחנו לנות ולאן פנינו מועדות מחר. כל פעולה כזאת נוגעת ללב.

 

מלאכי השביל שארחו אותנו בביתם, בלי לבקש דבר בתמורה. באופן כללי העדפנו לא להעזר במלאכים, לא לשחוק את הרצון הטוב שלהם שלא לצורך. יש לנו הרבה חברים, את חלקם פגשנו רק כמה דקות לפני שידענו שהם חברים שלנו (בקי, גיא, אסי ועוד רבים)... אנחנו אוהבות אנשים, סקרניות להכיר, ומשהו במפגש הזה בינינו בתפקיד ההלך עם התרמיל על הגב שזמנו בידו לבין אנשים מהיישוב שנמצאים בשגרת חייהם יצר עניין רב. חיבור. למלאכים הגלויים והסמויים - חיזקו ואימצו. אתם אנשים מיוחדים מאד.

 

פגשנו אנשי מעשה יוצאי דופן, מעוררי השראה. הכי השפיע עלינו דוב מערד, אולי בגלל השילוב בין גילו למרצו. בהתנדבות מלאה, ללא בקשת תמורה ובצניעות שאין כדוגמתא יצר דוב קשר של שיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים להוספת עוד ועוד מסלולי הליכה מרתקים בסביבת עירו. כבר כמה שנים שכל שבוע הוא מוביל טיולים עבור אנשי העיר ואחרים שמצטרפים, מפיץ את אהבתו למדבר ברבים. באמונה מלאה הוא בונה מערכת יחסים מיוחדת עם הבדואים באזור, מתייחס אליהם כשווים, כאנשים שיש לנו מה לתרום להם ולהם לנו. שיש אפשרות שנחיה בדו-קיום אמיתי במדינה הזאת. היינו יכולות ודאי לספר עוד ועוד אלא שיש פעלים רבים שאיננו יודעות עליהם, וגם יש לנו חשש שנביך אותך, דוב. רק שתדע, ממך למדנו שתמיד יש משהו לעשות. שיש המון עוצמה בעשיה עקבית שאינה מבקשת דבר, שכשיש אהבה בלב, היא מנצחת. למדנו שגיל זה לא עניין כרונולוגי אלא מה שאדם עושה מעצמו. בידינו היכולת לבחור, ולפעול. תודה על הדוגמא האישית המרתקת.

 

יש גם יישובים שבחרו אורח חיים מיוחד, לעתים בעל כורחם, ותמיד עוררו בנו דיונים ממושכים - הרדוף, נווה שלום, הר עמשא, שיטים, נאות סמדר.

בהרדוף גילינו לשמחתנו שיש חקלאות שבאמת נותנת כבוד לאמא אדמה, לצמחים, לכמה מיליוני שנות אבולוציה. גילינו שפרות לא חייבות לעמוד בזבל עד הברכיים, ושרפת לא חייבת להיות מסריחה. מאד מפתה אותנו לחזור וללמוד את כל מה שיש להרדוף להציע, בתחום האנתרופוסופיה ובתחום החקלאות.

את נווה שלום פספסנו. משום מה לא הצלחנו ליצור קשר פורה עם אף תושב. כל כך סקרן אותנו "בית דומיה", ברונו הוסאר המייסד, איך מרגיש היישוב בזמן מלחמה (מבצע עופרת יצוקה). איך יוצרים כמו מן דת פלורליסטית, איך חיים בדו קיום מהלב. הרבה העסיק אותנו הסכסוך היהודי ערבי במהלך הטיול, וכנראה שעוד יעסיק אותנו שנים רבות... 

בהר עמשא פגשנו צרוף אקראי של אנשים שחיים יחד ביישוב פצפון. יושבים גבוה גבוה בהר(850 מ'), בין היער למדבר, כמו תלויים בין שמיים לארץ. איך זה לחיות במשהו שיתופי בין כל כך מעט אנשים? האם יש סיבה לכך שלאט לאט עוד ועוד חוזרים בתשובה? האם אנחנו רוצות לחיות בסוג של בידוד?

בשיטים היה לנו חופש גמור. כאילו הגענו להודו קטנה, רק בלי הריח והעוני. "יישוב" של אנשים צעירים לנצח, צמחונים, פועלים כמו מכונה משומנת היטב לקיים סדנאות, פסטיבלים. בתוך זה כל הזמן מתבוננים פנימה דרך מדיטציות מסוגים שונים.

ואז לסיום נאות סמדר. הו, נאות סמדר. הפשטות הכובשת, השיתופיות הזורמת, היחד שיוצר שפע גם כשחשבון הבנק רומז אחרת. כמה עוצמה יש בקהילה שמוצאת בסיס משותף רחב. כמה קסם יש בידיעה שאין כפיה. אין החלטות רוב. שלחיות שם זה רק מתוך בחירה מלאה. כמה מפחיד להיות במקום מנותק כל כך מהעולם שבחוץ. בלי מחשב אישי, בלי פלאפון, בלי רכבים פרטיים (או כלליים). במיוחד כשהוא ממוקם כמעט בסוף העולם. כאילו לבחור לחיות שם זה לוותר על כל שאר העולם. ואז לזכות בעולם ומלואו. הרי כל העולם בא לשם כדי ללמוד...

 

רגשו אותנו שוב ושוב אותם אזרחים שראו אותנו בדרך ושאלו אם חסר לנו משהו. הציעו מים, אוכל, פינוקים. אף פעם לפני הטיול לא חשבנו לעצור ליד מישהו עם תרמיל על הגב כדי לשאול אם חסר לו משהו. מכם למדנו כמה זה כיף. מהר מאד למדנו להגיד כן. להנות מהמתנות ששולח לנו הייקום בדמות ישראלים אדיבים. נדיבים. נדמה שכל מי שראה אותנו אוכלות נהנה. שתינו רזות ובמהלך השביל הכנסנו לקרבינו כמויות מדהימות של אוכל. אלמלא העזרה של כולכם, קרוב לוודאי שהיינו יורדות מאד במשקל, היה נותר מאתנו רק גל עצמות מכוסה שרירים חסונים שסחבו על גבם עוד משקל של מזון גולמי...

 

לטייל את שביל ישראל במקטעים זה לראות את הנופים של מדינת ישראל. להכיר אותה דרך מסלול שעיצבו מספר אנשים, בהתאם להשקפת עולמם. יש הרבה יופי בזה שאנשים בכל הגילאים יוצאים ללמוד את הארץ דרך הרגליים. מקפידים ללכת מסלול אחרי מסלול. מי שעושה את זה עם מדריך מנוסה ומכיר אותה לעומק. את ההיסטוריה, גיאולוגיה, זואולוגיה... מי שלומד בעצמו, מי שפשוט שם תרמיל על שכם וצועד. מקסים לראות חבורות שבמשך שנים נפגשות שוב ושוב כדי להתקדם עוד כמה ק"מ.

לטייל את השביל ברצף זה משהו אחר. קמים כל בוקר מחדש ואין התלבטות לאן. השביל מכתיב את הדרך. ידוע מראש שכמעט כל לילה נישן במקום אחר, ואין לנו צורך בארבעה קירות. במיטה, מקלחת, מטבח מאובזר. ריח הגוף הופך טבעי. והאמת היא שלפחות כשמטיילים בחורף הוא פחות חזק. או שהפסקנו להתרגש ממנו... הקושי בנשיאת המשקל על הגב מכתיב פשטות. צניעות. מינימליזם. חודשיים לובשות את אותם הבגדים וזה לא משעמם את העין. בהעדר ציבילציה על חוקיה אפשר להשתין בכל מקום. בהתחלה מתביישות ומחפשות שיחים להסתתר מאחוריהם, אח"כ מבינות שאיש לא יופיע. אנחנו לבד. אין צורך להתאפק. גם אין צורך לשפוך לשירותים 9 ליטר מים על כל 100 מ"ל שתן זה מסתדר טוב במציאות של היום.

בחורף החושך נוחת מוקדם, הבוקר קצת מבושש. הקור מבריח אותנו מוקדם לשק"ש, פתאום מתחברים למחזור היממה. אין אורות מבלבלים, אין מסיחים. ירח מתמלא ואז מתרוקן, וחוזר חלילה. כוכבים מציפים את השמיים ואז מתביישים מהירח המתחזק, מעיזים לחזור רק בחסרונו... לוקח זמן לפתח מיומנות של מדורה, ורק כשמלקטים שיירי קרשים ויש מעט, להעריך את כוח האש. האש שיודעת לחמם, להאיר, לבשל את האוכל.

אין ספק שבחיים המודרניים רבים מתקשים לפנות לעצמם את הזמן הרצוף להשלמת השביל כולו. אין ספק שנדרשים כושר, בריאות גופנית כדי לעמוד בעומס. גם ציוד טוב מאד עוזר, אחרת בקלות הטיול יכול להפוך לסיוט. לשמחתנו, הגוף שלנו עמד באתגר. עמד לרשותנו התקציב לבחור את הציוד שמתאים לנו, וחלון הזמנויות מופלא לטייל ביחד. רק שתינו. כזוג. הלוואי וכולכם שרוצים לצאת למסע הזה, תמצאו את המתכונת שהכי מתאימה לכם. את החברה שכיף לכם איתה, אנשים שקצב התקדמותם יהיה דומה לשלכם, תחומי העניין שלהם בטיול דומים לשלכם. המזון שהם אוכלים דומה לשלכם... באחריות אנחנו אומרות - לא פגשנו אף אחד שהשלים את המסע והצטער על כך.

חג פורים שמח לכולם!

נעמה ונגה

  והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל

נכתב על ידי צועדות , 10/3/2009 11:38  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצועדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צועדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ