לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שביל ישראל


צועדות לאורך שביל ישראל החל מינואר 09, חוויות ותמונות ככל שהזמן והגישה לאינטרנט יאפשרו. תהנו!

כינוי:  צועדות

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2009

ימים 57-59 פארק תמנע עד טאבה


יום 57 פארק תמנע עד חניון לילה נחל רחם/עתק

מתלבטות אם להשאיר את התרמילים באגם, כי ממילא הדרך החוצה מהשמורה עוברת כאן, אלא שכמו חילזון סטנדרטי, אנחנו מרגישות חשופות בלי הבית שלנו ומעדיפות לקחת אותו עלינו.

יש לנו זמן להישאר כאן עד שעה 15. המסלול שבחרנו - טיול רגלי לעמודי שלמה הסמוכים, הפטריה, התחברות לשביל הכחול שמוביל לקניון הלבן ולקניון הורוד ולסיום ביקור במכרות עתיקים ובקשת.

"הספינקס"

 

 מבט על הספינקס מעמודי שלמה

 

 עמודי שלמה, מבט מלמטה

 

 עיצובים בקיר של עמוד שלמה       עיצוב בקניו בהמשך הדרך

 

קאקות קטנות של סיגי נחושת (פסולת שנותרה אחרי זיכוך הירוק היפה הזה)

 

 הקניון הלבן   פיר בתוך קיר הקניון

 

הקניון הורוד

 

צלף נאחז בדופן הקניון הורוד

 

 קשת קטנה בדופן ההר, בצפון השמורה

 

השביל מאפשר לעלות לתוך פיר כרייה ישן, ואז סולם ארוך מעלה אל ראש ההר לתצפית נפלאה

התמונות לא מצליחות לשקף כמה היה לנו יפה. כמה מרהיב. מעניין ללמוד על המצרים שכרו כאן ראשונים את הנחושת ולקחו אותה איתם למצרים, ואיך מבחינה היסטורית נגמרה תקופה אחת והתחילה אחרת. יש כאן השקעה אדירה מבחינת שמירה מצד אחד על המבנה הטבעי של הפארק, בצורתו הגולמית, לצד הסברים שנעשו בטוב טעם. כולל אוזניות שאפשר לשכור ולשמוע באמצעותן הסברים מפורטים עוד יותר.

עמודי שלמה, מבט מהצד

 

אחרי כ 12 ק"מ שוטטות בפארק אנחנו תופסות טרמפ חזרה לאגם ומסתערות על המסעדה לארוחה טובה. מפרגנים לנו החברה ומביאים מנות מוגדלות, יודעים ששבילוניות אוכלות יותר מהרגיל...

יש לנו עוד 8 ק"מ לחניון הלילה, צריך לצאת לדרך.

חולפות על פני המכרות הסגורים משנות ה 70-80, מתרשמות מהדרך בה דרסו טרקטורים מודרנים שכבות גאולוגיות והפכו אותן לכביש אחד. משם מגיעים למטמנת נמרה, מזבלה ענקית וריחנית. כולם שכנים של כולם.

 

ערוב היום בנחל רחם

 

 הר לפני מתיחת פנים

הליכה של כמה ק"מ בתוך נחל רחם הרחב מובילה אותנו למפגש עם נחל עתק ולחניון הלילה. מעשה יפה עשו שם הפקחים, בנו קופסת עץ חסונה באופן מפתיע שאפשר אפילו להטמין בה מזון. שלט על המכסה מזמין מטיילים להשאיר שם עודפי מים עבור שביליסטים. מישהו שלא אוהב לקרוא או לסחוב השאיר שם את הזבל שלו. על מנת שלא יתבאסו הפקחים, לקחנו את הזבל איתנו, ומים שיעזרו לנו להגיע לסוף היום הבא. תודה למי שחשב איך אפשר לעזור למטייל האלמוני.

אם זה יעבוד טוב אולי יבנו עוד כאלה גם בחניונים אחרים

 

 

יום 58 חניון לילה נחל רחם/עתק לגיא אבוד

יש התרגשות הבוקר. יש לנו צפיה לפגוש את המסע של Walk about Love שלפי החישוב שלנו כבר היה אמור לעבור מולינו. אין לנו מושג אם הם 5 או 500. כל מי שעובר מולינו אנחנו שואלות האם הוא משלהם...

אחרי 6-7 ק"מ הליכה, הנחל הרחב הופך לגיא צר, קניוני, מלא בולדרים יפהפיים. גבי רחם. למרות שני הסופ"שים הסוערים שהיו, אין כאן מים, אבל יש דילוגים כיפיים במעלה הסלעים ואנחנו מתמוגגות.

עוד חצי ק"מ והנה מחכים דקלי רחם, נטועים במרחק אופטימלי שיוצר צל טוב לארוחת בוקר. כמה מטיילים נוספים עצרו כאן לפנינו ואנחנו מתלבטות כמה אנרגיה להשקיע כדי להעלים את העקבות שהשאירו. בסוף לוקחות ג'ריקן אחד וכמה עטיפות. מי שאוהב לנקות לעולם לא ישתעמם בארץ הקודש...

דקלי רחם

מיד אחרי ההפסקה עולים לכיוון מצפה עמרם, עליה קצרה ולא קשה מהכיוון הזה. ואז רואים אותו. ים סוף. כחול רחוק ואמיתי.

וגם רואים אותם. את ראשוני ווק אבאוט. בהתחלה הם נראים "רגילים". אנשים עם תרמיל וחיוך, למרות שזה עתה סיימו את אחד המעלים הקשים בטיול (מעלה עמרם). ואז מגיע היחפן הראשון (איך אפשר לטייל יום שלם יחפים? אנחנו קצת מקנאות ביכולת הזאת) נשים בלבוש קליל, כאילו יצאו לבלות כמה שעות על החוף - שמלה עם כתפיות דקיקות, סנדלים תנכיות.. ויש גם כלבה גדולה שהלשון שלה תיכף נדבקת לרצפה מרוב שחם לה וקשה, וילד על הגב מוסתר בתוך כיסוי, מאבא שלו משתלשלים עוד כמה תיקים מלפנים, ומישהו שעולה ומנגן על גיטרה... אין ספק שהם חברה ציבעוניים. מספרים לנו כמה כיף להם, מזמינים אותנו לעשות אחורה פנה ולהצטרף אליהם למסע. אצלינו עושים מסיבות כל ערב מגלים לנו. רק מלחשוב על זה אנחנו כבר עייפות...

גברת דוברת עברית במבטא אירופאי, לצד בחור שהוליך אותה יד ביד בעליה

עד הרגע שצילמתי הוא עדיין ניגן

יש שם אנשים מכמה מקומות בעולם, כולל רוב ישראלי עם "חגור מלא". עדיין לא בכושר, התרמיל עדיין לא יושב נוח, עדיין כבד מדי עם רכוש שאפשר בלעדיו. אנחנו רוצות לייעץ לכולם איך לעשות שהתרמיל יהיה נוח, אבל מבינות שכל אחד והמסע שלו. כל אחד צריך לזהות מה המינימום שהוא צריך ועל מה הוא לא מוכן לוותר גם במחיר של עומס גופני כבד.

 

מעלה עמרם מוריד לצוקי אמיר האדומים, הגבוהים.

צוקי אמיר, מבט ממעלה עמרם

קניון קטן נוצר בין כמה מהם.

הקניון

בתוכו - כאילו אנחנו במפעל לשוקולד מקופלת של עלית. נטיפי "שוקולד" זולגים מהקירות

תודו שזה דומה. רק קצת פחות טעים

 

חלבה שוקולד?

 

עוגת טורט? אולי בילינו יותר מדי זמן במדבר?  

 

המון מטיילים יש היום. 2 בתי ספר, ווק אבאוט. השקט שהורגלנו לו מופר. פתאום אנחנו במיין סטרים. מזל שלפחות כולם הולכים בכיוון ההפוך...

לכו לשם

 

אחרי צוקי אמיר - קניון שחורת. קניון מתחתר בגוש אדיר של סלע יסוד, הליכה כמעט אופקית בין קירות שחורים, חסונים. יש גישה קלה ברכב ובהחלט מומלץ לעצור שם בדרך לאילת. הצצה קטנה על איתני הטבע. מאגמה שקפאה בלב האדמה ויום אחד נפלטה החוצה.

מקרוב הקירות נעים בין חום/ברדו כהה לשחור. התאורה מטעה בצילום

 

יוצאות מהקניון לטיפוס על הר שחורת העוצמתי ואז ירידה יפה לגיא אבוד. עוד פנינה.

שווה לסור מאתיים מטר מהשביל ולבקר בו

הערב כבר יורד, ומאחר ואין אף חניון לילה ידוע בטווח של כמה ק"מ, אנחנו מתמקמות צמוד לקיר אחרי גיא אבוד, על החול הרך. לא נבעיר כאן מדורה, לשמור על בתוליות המקום, אבל נתמוגג מכך שאין כאן רוח, שצלזיוס שוכן פה ברווחה, מה שאומר שצפוי לנו לילה נעים ויפה במיוחד. לראשונה ישנות ללא כיסוי הגשם של האוהל, חשופות לירח שמטפטף עלינו, ונהר הכוכבים שהולך בעקבותיו.

 

יום 59 גיא אבוד עד טאבה

השכם בבוקר אנחנו כבר בדרך. על הנייר יש עוד כ 20 ק"מ עד טאבה ואנחנו רוצות להגיע לשם מוקדם.

עץ בתנוחה יוגיסטית

הולכות בנחל נטפים עד עין נטפים. בריכה קטנה אוספת את מי הנגר המעטים שיורדים מהמצוק, שערות שולמית מעידות על כך שזהו מעיין איתן. היחיד באזור.

לא נוטף העין, אבל יש מי שמעיד שהוא איתן

 

מבט כללי על עין נטפים (באמצע למטה) משמאל שבילונים טריים

עד 10 בבוקר אנחנו כבר אחרי ארוחת בוקר במעין, טיפוס מגיא אבוד בגובה 330 מ' לערך ועד הכביש העולה להר יואש בגובה 700 מ'' דרך המעלה הצר שמעל עין נטפים.

העליה מעין נטפים. לא נוחה לבעלי תרמילים מאחור או בטן מלפנים

 

שלב ביניים בעליה מעין נטפים

השלט של שבילי אומר שיש עוד 14 ק"מ לפנינו, נראה שכבר ב 14 נסיים..

 

שלט אחרון של שביל ישראל בדרך לטאבה

המסלול של נחל גשרון יפה כל פעם מחדש. צבעים חדים, אדום, שחור, לבן, צהוב... לא פלא שכמה בתי ספר יורדים אותו יחד איתנו.


מבט על נחל גשרון עם כתליו הזקופים

 

זה מעורר בנו תחושת קלסטרופוביה קלה ורצון לרוץ. אלא שתוואי הדרך לא מתאים לכך. גם לא הגוף שקצת עייף מהעליה. יש מדרון ארוך וחלק, עם מעקה בצידו, יש סולמות ויתדות... רגע הם עוצרים להפסקה ואנחנו עוקפות אותם, רגע הם שועטים כמו נחיל דבורים חרוצות ומראים לנו מה זה... גם אני הייתי פעם ילד קליל, לפני שהיה לי בית על הגב וברכיים מזמרות...


עוד קניון אחד ודי...


עוד בולדר אחד ודי...

 

רק כשמגיע מעלה גשרון שמציין 7 ק"מ לסיום, אנחנו מבינות ש"גנבו" אותנו. קווי הגובה במפת סימון שבילים מייצגים עליות של 20 מ' במקום 10 מ' כמקובל. בגלל זה מעלה גשרון נדמה היה תמים כל כך. יש כאן שיעור. לעולם אל תמעיטו בערכו של שביל שזכה לכינוי "מעלה".

באמצע המעלה אנחנו פוגשות כנראה את השבילון האחרון להיום. יותר לא נראה את אלו שבאים מולינו, מתחילים ממש עכשיו את המסע המופלא. יש לנו רצון לחבק אותו, להעביר לו את הדגל, לעשות מעשה סמלי כלשהו. במקום זה אנחנו מתנשפות ותוהות אם נגיע לטאבה לפני החושך. השעה כבר 15.

כשקווי הגובה מצוירים במרווחים של 20 מ', הרבה עליות וירידות קטנים מתמוססים. גם מעלה בולבוסים נראה תמים, ומאפשר להנות מההתרוממות העוצמתית של ההר עליו הוא מטפס. 


עוד התרוממות דרמטית אחת ודי. מעלה בולבוסים


כמו בכרבולת, רק בלי המכתש

 

דוקא העובדה שכה התעקבנו יוצרת מציאות שעד שאנחנו מגיעות להר צפחות השמש בזווית אידאלית, צובעת הכל באור חזק. הראות מצוינת. מפרץ אילת פרוס למרגלותינו. נשארו עוד 2 ק"מ. קשה להאמין כמה הגוף סחוט.


מפרץ אילת ועקבה

את 2 הק"מ האחרונים עושה שבילי לבדו, בלי להסתמך על סימון שביל אחר. הוא לוקח אותנו לאן שצריך, לאו דוקא לאן שנוח. מקצה לקצה. מצפון לדרום. מזרח למערב וחוזר חלילה. התרגשות יש בלב, צביטה קלה וגם קצת צער. עוד רגע זה נגמר. המסע יושלם. יש רצון לנוח, אין חשק לסיים. כל כך כיף לנו. דוקא כשלמדנו איך לארוז את התרמיל קל, כשבנינו שרירים שיודעים ללכת. כשלמדנו איך לעשות מדורה במקצועיות...

הק"מ האחרונים עוברים עם מאמץ. רק בשעה 17 מגיעות סוף סוף לים. הצד הישראלי של ים סוף שרוי כבר בצל, ועכשיו פברואר והמים קרים. בכל זאת נגה לא מוותרת, פושטת בגדים ורצה למים. לטבילה. מעט הגבים שפספסנו בדרך מוצאים כפרה בצלול הצלול הזה, המלוח שיש בו עולם מופלא משלו.

כשאנחנו מפעילות את הנייד לבשר לעולם את בשורת טאבה, מתקבלת הודעה מאשרם במדבר שאינם זקוקים לשרותנו. פתאום אנחנו חופשיות. הזמן חזרה בידנו להמציא תכניות חדשות. איזה כיף.


שימו לב לשרירים שהתעצמו


שכחנו להביא בגדי ים   הופ למים!

בלילה ישנות באכסניה שנקראת המקלט. חדר ובו 4 מיטות קומותיים. יש סוכה בחוץ ובה יושבים אנשים מכל העולם, רובם מאמינים בישוע, משוחחים, לומדים יחד, מנגנים. ויש גם חבורה של ילדים סודנים, מאלו שהצליחו לעבור את הגבול המצרי יחד עם משפחותיהם ולהתגנב לכאן. בעלי האכסניה עשו בעצמם את השביל במלואו לפני כמה שנים, כשהם בני 54 ו 59, תוך כ 45 יום. כל הכבוד. יש להם פינה חמה בלב לשביליסטים ואת הלילה הראשון הם נותנים בחינם. הלילה הבא בסך הכל עולה 50 ש"ח. למי שמוכן לישון במיטה אחרת מאהובתו, עם עוד כמה שותפים...

תמיד כיף לפגוש אנשים שבחרו להפיץ אהבה, סליחה. יש להם אור בעיניים, שמחה. ג'ון וג'ודי מארחים נטו. אמנם קיבלנו את הברית החדשה כשנרשמנו, אבל איש לא הפציר בנו לקרוא בה. להיפך. כיבסו לנו את הבגדים, נתנו מקלחת חמה, מזרון רך וגישה חופשית לתה קפה.

למחרת ישבנו ב"שומשום" מסעדה וחנות אורגאנית של קיבוץ סמר. טעים טעים שם, העסקית זולה (52 ש"ח) וביחד בקושי השתלטנו עליה. חוץ מזה נתנו לנו לשבת שעות ליד המחשב שלהם, אבל כל מה שהספקנו זה למיין את התמונות מהשבוע החולף ולבחור את אלו שייכנסו לבלוג...

בשעות הצהריים המאוחרות יצאנו לשוק ולים (יום חמישי). על כל רכב שנוסע על הכביש באילת יש לפחות מונית אחת. כל נהג צופר לנו, מנסה מזלו. אנחנו גם מנסות מזלינו, רוצות טרמפ. זה לא המקום הנכון. איש לא מזהה שאנחנו שביליסטיות גיבורות וגאות. אחרי יותר מחצי שעה עוצר לידינו נהג ומציע לקחת אותנו ב 20 ש"ח. קודמו הציע 40 ולכן נרתענו מעם המוניות. כשהוא מגלה שאנחנו זוג הוא אפילו לא רוצה טיפ. עשיתם לי את היום הוא אומר.

בחוף אנחנו שוב בבית. יש לנו אוהל. פרטיות. משפחה מקסימה עושה שם על האש ומזמינה אותנו בחום לעזור להם להשתלט על עודפי הייצור. אנחנו צמחוניות, אין לנו הרבה מה לתרום, אבל כיף לנו איתם. הם מביעים הערכה גמורה לעובדה שהגענו לכאן ברגל, חוגגים איתנו את הסיום. המסע באמת שלם.

נכתב על ידי צועדות , 9/3/2009 18:55  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצועדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צועדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ