לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג יצירות. ~



כינוי:  דניאלה. ~

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

1/2009

סיפור קצר - פרחים על הגבול


פרחים על הגבול

- נכתב ע"י דניאלה שם בדוי.

 

ליל סתיו ריחף מעל העיר אילת, ומורן מלצרה עד שעה מאוחרת בבית המלון בו עבדה. שתי מלצריות חלו ולא היו מחליפות ולכן הייתה צריכה להישאר לנקות.

'הלילה הוא היום האחרון באילת. מחר חוזרים לאזעקות' חשבה לעצמה בזמן שהורידה את הסינר.

"מורן!" קרא הטבח מן הצד השני של האולם, מורן ניגשה אל האדם השמנמן שעמד מאחורי הדלפק המפריד בין המטבח לאולם. הוא נשען על ידיו והביט בה בחיוך שבע רצון. "אז מה, מחר את חוזרת לאשדוד? למה שלא תישארי כאן, יותר בטוח פה!" אמר בחיוך.

-"לא תודה יוסי, אני מעדיפה לחזור הבייתה" חייכה בעדינות המתוקה האופיינית לה.

"טוב" וויתר יוסי, "אני אלך עכשיו. תוכלי לסגור את המקום?" שאל בזמן שלקח את חפציו.

-"בטח"

 

תחושת ריקנות. מזמן לא הרגשתי כך. פרחים נבולים בכל מקום - החורף מגיע. תמיד שנאתי חורף. הוא מביא איתו תחושת בדידות, וגורם לך להרהר על כל הדברים שיכולת לעשות בחייך - ופשוט לא העזת.

ריגושים אין לי כבר מזמן. אהבה? אני מניחה שעדיין לא הבחנתי ב'ניצוץ' ההוא.

קול כיחכוך גרון קל נשמע. הרמתי את פניי באיטיות.

אני מאמינה שהרגע הזה השפיע על חיי, הרגע שבו הרמתי את עיניי לעברו. כך פגשתי אותו - אדם בעל צבע עור שזוף, חלק, ושער שחור. גבותיו היו מכווצות והוא הביט בי בעניין. גופו הייה שרירי בדיוק במידות הנכונות ושפתיו היו כאילו מזמינות אותי אליהן. יכולתי להרגיש את נשימותיו על אפי. (איך לעזאזל הגעתי לשם במהירות כזאת? אני והחולמניות שלי!).

השפלתי את ראשי במין מבוכה. מזמן לא הייתי קרובה כל כך אל גבר. ליבי פעם בחזקה ולפתע קיפץ כאשר הבטתי למטה וראיתי ששקית הזבל מטפטפת על הנעל שלו. הרגשתי את פניי החיוורות מסמיקות במהירות.

"אוי! אלוהים! סליחה" לחשתי וזרקתי במהירות את שקית הזבל אל תוך הפח.

הבטתי אל תוך עיניו. ירוקות, עמוקות. - והזכרתי שהייה לו את ה'ניצוץ'? -

"זה בסדר" הוא ענה, במבטא קצת מוזר. ואז הבנתי.

-"את נראית מופתעת" הוא צחק. הייה לו צחוק מתוק.

"ל.. לא.. ממה?" שאלתי. טיפשה!

-"מהמבטא שלי" הוא חייך. הוא שם לב. "זה בסדר, אני ערבי, אל תיבהלי" הוא חייך והושיט את ידו ללטף את שערי החלק והחום שנשק לצלעות התחתונות החשופות שלי. אמרתי כבר שאני לובשת חולצה שהתכווצה קצת בכביסה?

"מה השם שלך?" הוא שאל בעדינות. אולי ניסה להסתיר את המבטא.

-"מורן. ושלך?"

"עומר" חייך.

-"זה לא בדיוק שם ערבי" טענתי בצחקוק קל. הוא לא ענה. "זה שם ממש יפה" הוספתי. נראה לי שעכשיו הפרתי את החוק שלימדו אותי מאז גיל אפס - אסור לדבר עם זרים.

 

אז משם הכל התחיל. האמת שהודתי לאלוהים (בלי שעומר ישמע, כמובן) שמחר אני נוסעת הבייתה. אם יוסי (הטבח ובעל המקום) הייה יודע שנשארתי באולם עד שעה שתיים וחצי בלילה, מצחקקת, מתחברת ומתאהבת בזר מהרגע הראשון שראיתי אותו, ועוד מעזה להכין לו קפה - יוסי בטוח הייה מפטר אותי לבד.

השיחה הסתיימה בכך שעומר סיפר לי שבמקרה מחר הוא נמצא באשדוד, ומיהר לקחת ממני את המספר שלי ולשאול אם בא לי לאכול איתו מחר במסעדה טובה שממוקמת על חוף הים. כבר הזכרתי שאני חושבת שהים ממש רומנטי?

חשבתי על אמא שלי, היא בטח תגיד לי שהמצב מסוכן עם כל הקסאמים והגראדים שהערבים האלו מנחיתים עלינו, אבל היי - אני כבר בת 19 וחצי! ומה שהיא לא תדע - לא יפגע בה.

 

האמנתי שזה שיש מלחמה עכשיו בין הערבים והישראלים זה לא אומר שאני לא אוכל להתחבר אל עומר.

הוא אמנם ערבי, אבל הוא נמצא בישראל! הוא דובר עברית דיי טוב (והוא גם מעניין, ומצחיק, וטוב לב...) ואפילו יש לו שם ישראלי.

אז כן, נפגשנו. הייה טעים, וכייף, ובסוף הערב טיפסנו על שובר הגלים. הייתי עושה זאת עם חברות שלי בגיל 14, כשהיינו יוצאות בימי שישי. אבל הפעם ההרגשה הייתה שונה, הרגשתי כאילו הוא שומר עליי, הרגשתי שגם הוא מרגיש בטוח ונאהב לצידי. רציתי אותו, רציתי להישאר איתו לנצח.

שם זה קרה, התנשקתי איתו לראשונה. הוא ליטף את שערי ואת גבי ואני חיבקתי אותו בחזקה. מאז הנשיקה לא הפסקתי לחשוב עליו.

אחרי שתי פגישות הזמנתי אותו לבית שלי. שם עשינו את זה בפעם הראשונה. ולא. לא סקס. רק אהבה. והייה לי טוב עם זה.

הפכנו לזוג, לא החצנו את זה הרבה, הוא אהב אינטימיות. בקטע הזה קצת וויתרתי. אני אוהבת ללכת למסיבות, לרקוד ולשמוח עם אנשים, והוא אהב את השקט, הבית, הביחד - לבד שלנו.

אף פעם לא שאלתי אותו על משפחתו, זה הייה נראה לי חסר ערך. גם הוא לא שאל. פשוט אהבנו.

לא ידעתי היכן הוא מתגורר (הוא רק אמר שהוא בדירה של חברים) והאם הוא בארץ בצורה חוקית בכלל, אבל ניחשתי שכן.

 

עברו חודשים רבים מאז שאני ועומר יחד. הספקתי להכיר חבר שלו בשם עוז. גם הוא הייה ערבי אך הייה נראה לי כאילו הם אימצו לעצמם שמות ישראלים על מנת להשתלב בחברה הישראלית.


 

"איברהים!" שמע הבחור קול עמוק ונבהל. הוא קם במהירות כאות כבוד לאביו שנכנס לחדר בעצבנות.

אביו לבש מדים בצבע ירוק - חאקי ועליהם תגים שונים. הוא הייה איש צבא מכובד מאוד.

-"מה קרה אבא?" ענה לו הבחור בערבית.

"גיליתי איפה אתה מתעסק!" אמר האב ורקותיו בלטו כסימן לכעסו הרב. הוא החזיק בחגורתו והתאפק לא להוציא אותה ולהצליף בבנו כראוי.

-"על מה אתה מדבר אבא?" הבחור גימגם.

"אתה מסתובב עם יהודיה?" אמר האב וירק אל הרצפה למשמע המילה 'יהודיה'.

הבחור השפיל את ראשו. -"אבא, היא לא אשמה בריב של עמנו עם היהודים"

"אני אוסר עלייך להיפגש איתה!" צרח האב ושלף את חגורתו במהרה. "השקענו שנים בתיכנונים כדי שנוכל להכניס חייל ערבי אל תוך ישראל! הצלחנו, ונידבתי אותך כי אתה בני! חשבתי שתעשה עבודה טובה ותצליח להוציא קצת מידע! אבל נכשלת! אתה בושה לעם שלנו! אתה צריך להיות גבר! לוחם!" וכך האב הטיח בפני בנו המושפל מילים קשות. מילים של אכזבה מאב לבנו. "יכולת להיתפס ולהסגיר אותנו! מזלך שטביב - הבן של איש צבא נוסף ששלח את בנו למשימה החשובה - סיפר לנו שאתה נפגש עם אישה יהודיה! אני מסיר אותך מהתפקיד ואתה חוזר הבייתה ללבנון!"

איברהים עמד שותק, ועיניו דמעו. "טביב מלשין".

"שכבת איתה?" שאל האב, מחזיק את ידו של איברהים בחזקה.

איברהים השפיל את ראשו. "אני אוהב אותה אבא. אני לא אוותר" אמר.

- באותו הלילה אביו של איברהים הלקה אותו 55 פעמים. -

 


 

בחודשיים האחרונים עומר לא נפגש יותר עם עוז, הבנתי שהם רבו ריב קשה - עומר רק אמר שהוא לא רוצה לדבר על כך.

 

אתם בטח תוהים איך נגמר כל העניין, אז הסוף בעצם התחיל משיחת טלפון אחת.

"שלום" אמר קול עמוק במבטא ערבי, זיהיתי את קולו של עוז.

-"שלום" עניתי. איך אתה מעז להעיר אותי באמצע הלילה?!

"שמעי, השלמתי עם עומר, אבל אני חייב לספר לך משהו" קולו נשמע לחוץ במיוחד.

-"מה קרה?! דבר!" אמרתי. "אני מבטיחה שלא אספר כלום לאף אחד" הוספתי במהירות. ידעתי שזאת בטוח בשורה לא טובה.

"אני ואיב.. זאת אומרת עומר, שנינו נשלחנו לישראל כמרגלים. גילו שעומר מסתובב עם יהודיה -זאת אומרת איתך- ועומדים להוציא אותו להורג ב-5 לפנות בוקר!" אמר עוז במהירות.

-"מה?!" כמובן שנכנסתי לשוק גדול. לקחו לי כמה שניות לעכל את העניין ולאחר מכן נזכרתי במה שבאמת חשוב וחזרתי לעצמי - "איפה זה יקרה? אני רוצה שתיקח אותי לשם. אם הוא ימות.. אני, אני לא אוכל להמשיך לחיות" חשבתי, ובאמת התכוונתי לכך.

תוך שלוש שעות אני ועוז הגענו קרוב לגבול. לעוז הייתה תעודת זהות והוא הורשה לעבור דרך שומר הגבול בין ישראל ועזה, בתעודת הזהות שלו הייה כתוב ששמו טביב, והוא בן 24.

ומאז משהו הייה נראה לי שונה - הוא הראה לשומר תעודת זהות של אישה בעלת שער חום ארוך ועיניים חומות, כהת עור. הייה ברור לי שזאת אישה ערביה.

עוז לחש משהו לשומר והשומר הינהן בחיוך ונתן לי לעבור. ברגע שהוא סגר את השער הבנתי שזו הייתה מלכודת, איך שומר יתן לי לעבור עם תעודת זהות של מישהי אחרת שצבע עורה ועינייה - ואפילו גובהה - לא היו זהים לשלי?

לפתע עוז תפס אותי בחזקה וזרק אותי אל תוך טנדר צבאי. הוא קשר לעיניי סמרטוט ותוך שעה היינו בבסיס צבאי. הובילו אותי כמה חיילים דרך מסדרון צר, ולאחר מכן היינו בחוץ, יכולתי להריח את ריח הדשא שלאחר הגשם.

 

הורידו לי את הסמרטוט מין העיניים ולפתע התגלה אליי עומר, ללא חולצה - כבול באזיקים שלופפו אל קורת עץ חזקה. על גבו היו צלקות רבות.

מול עומר עמדו שני אנשים לבושים במדי צבא ובעלי תגים רבים.

"תקשרו את היהודיה המסריחה" אמר הגבוה מבינהם בעל הזקן האפור, וטביב (עוז) והחייל שעמד לצד האדם הזקן - תפסו את ידיי בגסות וקשרו אותי אל קורת עץ במרחק מטר מעומר.

"איברהים. אתה בוגד" אמר האיש בעל הזקן לעבר עומר. לפחות עכשיו ידעתי ששמו האמיתי של עומר הייה איברהים. הבטתי אליו בעיניים דומעות, הבנתי מה יקרה - והשלמתי עם זה. הוא הביט בי בעיניו הירוקות העמוקות - הניצוץ שלו אבד.

"איברהים" אמרתי, וכולם הופתעו למשמע קולי הצרוד מהדמעות שחנקו את גרוני, "אני אוהבת אותך, אנחנו יחד" אמרתי. הצלחתי לראות את אצבעותיו מנסות להשתחרר מן האזיקים ולהגיע אליי. הוא רצה, גם אני רציתי, אך היינו כבולים.

"ואת, יהודיה!" אמר הזקן וירק. החיילים שעמדו סביבנו גיחכו בבוז. "שניכם תמותו" חייך.

 

לפתע רץ אלינו אדם - לבוש גם הוא במדי צבא ובעל תגים רבים. הוא נראה אומלל, הוא הביט אל עבר איברהים ונראה מאוכזב ועצוב. "בבקשה אחמד, אל תהרוג אותו, לא את בני!" התחנן האדם אל עבר הזקן שהתגלה כאחמד.

-"בנך הוא בוגד, ילך לגיהנום!" אמר אחמד וחייך חיוך מרושע. "ואם הינך רוצה להישאר בחיים, עליך להרוג את בנך ואת היהודיה שהביא איתו" אמר אחמד והגיש לאביו של איברהים אקדח.

הבטתי לעבר איברהים והוא נראה מזועזע. "אבא, הרוג אותי" אמר איברהים. "אבל אל תהרוג אותה קודם, אני לא רוצה שהיא תראה אותי נרצח" הטיח איברהים והחל לבכות.

ניסיתי להחזיק את דמעותיי בפנים אך עיניי הבהירות לא יכלו לשאת כאב כה רב והחלתי לבכות יחד איתו. "אנחנו יחד איברהים" לחשתי לו.

-"אני אוהב אותך" הוא לחש לי חזרה.

 

"יש לך בקשות אחרונות?" שאל אחמד וצחקק.

-"כן" עניתי. כולם היו מופתעים שבאמת עניתי לו, וכולם - כולל איברהים - הביטו בי בהתעניינות.

"אה באמת?" צחק אחמד, "מה את רוצה?" שאל והתקרב אליי במבט מזלזל.

-"אני רוצה שתנגנו את שירת התקווה, ההמנון של היהודים, בזמן שתהרגו אותי" אמרתי בביטחון מלא, ובחיוך צדדי קטן.

אחמד הינהן וצחק. "יודעת מה? בסדר!" אמר. "ולך, איברהים הבוגד, גם לך יש איזו בקשה? אולי קפה?" צחק אחמד, שהפעם הייה היחיד שצחק מהבדיחה שלו.

"אני רוצה להחזיק לה את היד" אמר איברהים והביט בי.

אחמד הביט לעבר אביו של איברהים.

"בבקשה, אחמד, בבקשה! תמלא את משאלתו האחרונה של בני, אפילו שהיא משאלה מחורבנת!" צרח אביו של איברהים ונפל אל הרצפה, קורע את העשבים מהחול בעצב וכעס ומתחיל לבכות.

שני חיילים התקדמו לעברי ולעבר איברהים ושיחררו את ידינו מין האזיקים. הפעם לא הצטרכנו בנשיקה או חיבוק כדי לדעת שאנחנו אוהבים ושאנחנו יחד. הכל התפרש במגע הידיים שלנו ובמבט העמוק של איברהים שצימרר אותי בפעם האחרונה.

תזמורת החיילים החלה לנגן, אביו של איברהים תפס באקדח בידיים רועדות, ואני הבטתי לעבר איברהים ושרתי,

 

'כל עוד בלבב, פנימה

נפש יהודי, הומיה

ולפ-' בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום.

 

שבע יריות. שבע יריות שסיימו את חיי ואת חיי אהובי לנצח.

לפני שעצמתי את עיניי בפעם האחרונה ונשמתי את נשימתי האחרונה, שמעתי את קולו של אחמד אומר "ערבים ויהודים לעולם לא יהיו יחד".

 

לאחר שהרגו אותי זרקו את גופתי אל מעבר לגבול בין ישראל ועזה. אז אני נשארת בישראל, אחרי הכל.

את גופתו של איברהים קברו מול קו הגבול - ממש מול מקום גופתי. קו גבול קטן מפריד ביננו.

נשמתי נשארה שם, למרות שאת גופתי קברו כבר מזמן בבית קברות בישראל.

הנשמה של איברהים לא חזרה לשם, אבל אני? הצלחתי לחזור לשם בכל חורף, ולצפות בפרחים היחידים שפורחים בחלקת האדמה בה נרצחנו.

הפרחים האלו אדומים, וקוצניים, אך הם יפהפיים ומסוגלים לפרוח בחורף, הם מיוחדים. הם מתגברים על כל המכשולים למרות הכל. ואפילו שהרוח מנסה להפריד בינהם הם נשארים תקועים חזק באדמה, עלי הכותרת דבוקים לליבם.

 


 

ואתם תוהים מה המפתיע בסיפור הזה? המפתיע לא אמור להיות משהו שיגרום לכם להגיד "אהה!" ולפעור את הפה, אלא האירוניות בכך שאב הקדיש והקריב את חיי בנו (ולקח אותם במו ידיו) והכל בגלל מלחמה חסרת ערך על אדמה.

המפתיע הוא שאיך שני אנשים אוהבים יכולים להיפרד, לההרג באכזריות בגלל רגש, בגלל שהם היו מסוגלים לראות מעבר לדת והשפה אחד של השני,

הם יכלו להכיר ולאהוב מבלי חרטות על איך שיוצגו בפניי העולם. (זה מה שחשוב באמת), אבל כנראה שהעולם לא הייה מוכן לזה עדיין.

 

נכתב על ידי דניאלה. ~ , 9/1/2009 15:55  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



157
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , ביקורת בלוגים , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדניאלה. ~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דניאלה. ~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ