לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אני עוד ילמד אותכם מאיזה כיוון להסתכל על החיים בשביל להבין כמה שהם טובים . (:

Avatarכינוי:  האהבה . חזקה יותר מהכל . : )

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2010

סיפור אהבה 5 . (:


תקראו , תזילו דמעה , תבינו אהבה אמיתית : \

כמו בכל פעם שהוא התקשר אליי או אפילו שלח לי הודעה, הלב שלי פעם בחוזקה, גם לאחר שנה וקצת שאני מכירה אותו ומאוהבת בו עד מעל הראש, רק שבכל יום הרגש מתחזק ומסרב להעלם. אני מניחה שמעולם לא רציתי שהרגש כלפיו יעלם, הוא פשוט בנאדם כלכך מדהים. אני אוהבת כל דבר קטן שהוא עושה, את הצחוק שלו, את המגע שלו, את הדרך שזה הוא מביט לתוך העיניים שלי... המשאלה הכי כמוסה שקיימת בתוכי היא שהוא יהיה שלי. רק שלי, שיאהב אותי, שלא יעזוב לעולם.



הוא לא יודע שיש לי רגשות כלפיו, והוא גם לא ידע. זהו, החלטתי, אני מעדיפה לא לספר לו! הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להרוס את הידידות שלנו שכלכך השקעתי בה כדי להיות קרובה אליו.ואולי אני פשוט לא רוצה לומר לו מפני שאני מפחדת מהתגובה שלו, הוא יוכל לסיים את הידידות שלנו בהניד עפעף ומבלי לחשוב פעמיים. אני לא רוצה לחשוב שזה הדבר שיביא לסיום הקשר שלנו.



ומאז אותו רגע שהחלטתי לא לספר לו, ראיתי אותו במשך כל יום בבית הספר, יושב בחצר הפנימית וצוחק עם החברים שלו. מסתכלת עליו בייאוש עם קומץ עצב בעיניים, "אולי אני עושה טעות שאני לא מספרת לו..? " מלמלתי לעצמי... התנערתי מן המחשבה כששמתי לב שמעיין מסתכלת עליי. "הכול בסדר איתך, שיר?" . "אממ כן , הכול בסדר" חייכתי באילוץ מסויים. המשכתי להסתכל עליו, ולרגע הוא הפנה את מבטו לכיווני ושם לב שאני מסתכלת לעברו. מייד הפנתי את מבטי לעבר מעיין. "מעיין! תדברי איתי!! מהר הוא מסתכל!" .הרגשתי את הסומק מציף את לחיי ללא אזהרה מוקדמת. הצצתי שוב לכיוונו, והוא עדיין הביט בי, כאילו חיכה למבט נוסף ממני. הוא חייך אליי, חיוך מתוק וחם. מאותם החיוכים שלו שאני פשוט נמסה מולם.



חזרתי הבייתה, זרקתי את התיק על הרצפה ופניתי לכיוון החדר, שמעתי את אמא אומרת כמה דברים אבל לא הקשבתי לה, כל מה שרציתי זה רק להיכנס למיטה ולישון קצת. לברוח עד כמה שאני יכולה מההרגשה המתסכלת הזו של לאהוב מישהו, שלא מחזיר אהבה. אמא כמובן התעלמה מבקשתי להיות לבד ופרצה לחדר תוך שאילת שאלות באופן רצוף ובקול רם מעט מן הרגיל. טוחבת את הראש לכרית, דיי לא רוצה לשמוע אותה... לא עכשיו... "...שמעת אותי גברתי הצעירה?! אני מצפה שהחדר יהיה מוכן לשטיפה עוד היום!" .. "בסדר בסדר! תסגרי את הדלת אחרייך כבר!!". יוצאת מהחדר, שומעת את נקישות העקבים שלה ברחבי הבית. "עד מתי אני אמשיך לחשוב עלייך...?"... נרדמתי עם המחשבה הבודדה שהעסיקה את ראשי באופן מטריד.



הזמן עבר, והרגשות כלפיו הספיקו להתחזק,ולפני שהצלחתי לעקוב אחרי כל הבגרויות והמבחנים הגיע כבר החופש הגדול. וכמו בכל חופש, אני מארגנת את כולם ליציאה לים בתל אביב, הזמנתי את מי שהיה צריך להזמין, ארגנתי את הכול עד לפרטים הכי קטנים של זמן העלייה לאוטובוס. אני רוצה שתמיד הכול יהיה מושלם, במיוחד כשהוא מעורב. 



"אני הולכת לקנות את הכרטיסים תחכו לי פה ונעלה ביחד על האוטובוס!" , "חכי, אני אבוא איתך" אחז בזרועי,נותרתי המומה מהאופן שבו הוא עצר אותי. "אוקיי בסדר בוא כבר אנחנו נפספס אותו!" עניתי בקול מובך ורועד קלות. "אז נעלה על הבא" חייך אליי. הרגשתי איך נשימתי נעשית כבדה יותר, אפילו מהמגע הכי קטן שלו.



הגענו לים. כולם החלו להתפזר על החוף, בן ומעיין הרביצו אחד לשני כהרגלם ורצו על החוף כשגלים קטנים מתנפצים לרגליהם, יעל וטל הסתובבו על החוף עם המצלמות וצילמו תמונות, תומר הוציא את גיטרה שלו והחל לנגן וברקע מאיה שרה את השיר ההוא, השיר שגורם לי להיזכר בו כל פעם מחדש. אלא שהפעם הוא היה ליידי. הבנאדם שמגעו מצמרר את גופי, שיודע בדיוק איך לחדור אל תוך עיניי במבט חטוף אחד, הבנאדם שאני... הכי אוהבת. " בואי נלך קצת על החוף.. אני רוצה שנדבר קצת" הפתיע אותי עם בקשתו. התרומם מן החול עם חיוך מבוייש קלות ושלח לי את ידו, להעזר בה לקום. מייד הסכמתי להזמנה, תומר ומעיין שיודעים על סודי, שמו לב לסומק שמילא את פניי וצחקקו בניהם . נזפתי בהם במבט קטן והמשכתי בדרכי. התקדמנו לכיוון המזח, הסתכלתי עליו ואותה תמונה נחרטה בזכרוני, עכשיו אני יודעת שבכל פעם שאזכר בו אני אראה את התמונה הזו לנגד עיניי. הצליל של נשימתו, מגע השמש על עורו הזהוב, עינייו הבהירות שהפכו לבורקות לאור השקיעה. התמונה הזו לא נתנה לי מנוח בלב, לא יכולתי שלא לחשוב מה הייתי עושה בשבילו רק אם היה אומר שהוא אוהב. התנערתי מן המחשבה לאחר כמה רגעים, ומבלי לשים לב הגענו למזח. אותו מזח שאנחנו תמיד הולכים אליו יחד כשאנחנו בתל אביב. אני לא יכולה למנות את מספר הפעמים שהיינו פה, ההסטוריה כלכך ארוכה, ולפעמים במבט לאחור גם מייגעת ומכאיבה.התיישבנו על הסלע הקבוע שלנו, הבטנו בשקיעה בלי להחליף מילה אחת, מה שגרם לי בסופו של דבר לאי נעימות ומבוכה מסויימת. באתי להתחיל איתו שיחה, והוא בדיוק רצה גם לומר משהו, "אתה קודם" .. " לאלא זה בסדר, תתחילי את".. "אממ מעדיפה שאתה אחרת לא נתחיל שיחה" מצחקקת לעצמי בקול מובך וניתן להבחנה. "אני רוצה לדבר איתך כבר המון זמן, אני ממש לא יודע איך לומר לך את זה.." .. רגע, הוא רוצה לומר לי את מה שאני מחכה שיאמר כבר כלכך הרבה זמן...? לא... זה לא יכול להיות... מוטרדת במחשבות, ליבי מאיץ. ".. אני עוזב." בבת אחת כל שרירי הגוף שלי התכווצו ולא יכולתי לנשום, תחושה של חוסר אונים מציפה אותי, ודמעות החלו לפלס דרכן את מחוץ לעיניים. "...אבא שלי קיבל עבודה בחו"ל, ואני עובר לשם עם כל המשפחה.." ... "כמה זמן שמרת את זה ממני?" ..." חודשיים בערך" ..." ולמה לא סיפרת לי?!.. אני לא מאמינה... חשבתי שאנחנו קרובים.." ... הדמעות כבר מצאו את דרכן, וזלגו על לחיי הקרות. "אנחנו כן! שלא תטעי!... זו הסיבה שהיה לי כלכך קשה לומר לך את זה.. פחדתי שתגיבי בצורה כזו... אני לא רוצה לעזוב ואם זה היה תלוי בי הייתי נשאר פה.. כל החיים שלי פה" הוא שם לב לכך שכבר לא יכולתי לעצור את הבכי שלי, חיבקתי אותו, לא רציתי לעזוב, שמעתי את קולו לוחש לי "...אני אשאר איתך בקשר, לא משנה מה יידרש ממני" . למרות ההבטחה, הרגשתי כלפיי הנושא לא השתנתה, זה באמת הסוף..? אני לא אראה אותו יותר..?. 



המשפחה שלו מתכוונת לעזוב בעוד חודש. אני לא מאמינה שהוא לא סיפר לי את זה עד עכשיו. רגשות אכזבה הציפו אותי והדמעות לא איחרו לבוא.

במשך החודש ההוא, לא יצרתי איתו קשר, וכך גם הוא. אולי מפני שהוא לא רוצה שהפרידה תהיה קשה מדיי עבורנו, אחרי הכול היינו ידידים ממש טובים.

הרגשתי שאני מתה מבפנים, כלכך פגועה, כלכך כואבת. והוא..? אפילו לא יודע איך אני מרגישה כלפיו. אני לא יכולה יותר ככה, אני חייבת לומר לו, לפני שהוא יטוס.



ברגעים בודדים לאחר מכן, מצאתי את עצמי חוטפת ביידי את המפתחות של הבית, את הפלאפון וקצת כסף לנסיעות. הנסיעה אליו הייתה כלכך ארוכה, לפחות כך הרגשתי, היא פשוט נמשכה ללא קץ, שניות הפכו לדקות, ודקות הפכו לשעות. כולי רועדת מהמחשבות על התגובה שלו. הגעתי לכניסת ביתו. עצרתי, נשמתי עמוק, ודפקתי בדלת.לפתע אני שומעת את השכנה, קוראת לי מעבר לכביש, "הם נסעו לפני חצי שעה לשדה התעופה, אם את צריכה משהו כדאי שתזדרזי להגיע לשם" זה פשוט לא קורה לי! איך אני אגיע עכשיו..? אני לא אספיק להגיע בזמן...מה אני אעשה?!.. בכל מקרה, אני חייבת לנסות, אני לא יכולה להשאיר את זה תלוי כך באוויר הוא חייב לדעת!



מיהרתי לשדה התעופה, עקפתי, הסברתי, התנצלתי על גסות הרוח שלי להגיע כלכך מהר לאזור ההמתנה של הנוסעים. 

אני רצה לאורך כל המסדרון הארוך של אזור ההמתנה, מסתכלת לצדדים בוחנת כל פנים שנראות לי מוכרות, האדרנלין עולה, הצורך למצוא את פניו כבר הפך להכרחי עד ששמעתי את הקול שלו צועק לי במרחק קצר, בין כל האנשים הרועשים הבחנתי בדמותו ומאותו הרגע כל מה שיכולתי לשמוע הוא ליבי שפעם בחוזקה כפי שלא היה כך מעולם. ניגשתי אליו כולי מתנשפת ומותשת מהריצה והוא מביט בי במבט מופתע ושואל אותי "מה את עושה פה..??".. מסתכלת לתוך עינייו, לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר.. " יש משהו שאני חייבת שתדע, אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאתה עוזב בלי שתדע זאת ממני.." .. "מה יש..? מה את רוצה לומר לי?".. "אני .. אני אוהבת אותך!" ... שתיקה ארוכה פילסה את דרכה בניינו, מבטו המופתע גרם לי לחשוב על תגובתו השלילית, עוצמת את עיניי "לא רציתי שתסע בלי שתדע זאת.." משפילה את מבטי כלפיי מטה. מחכה לתגובה, מרגישה איך הסומק על לחיי מתפשט, מנסה לנחש מה עובר במחשבותיו כעת. הוא לא מגיב, מבטי עדיין מושפל. מבחינה בצללית מתקרבת אליי, ולאחר כמה שניות את המגע שלו על סנטרי, מרים את ראשי למעלה ומנשק את שפתיי ברכות. כל הרגשות מציפים אותי עכשיו, לא יכולה לעצור, ונסחפת איתו אל תוך הרגע. אני מרגישה כיצד הוא מרפה לאט, עיניי נפקחות ומביטות בו. "חיכיתי לשמוע את זה כלכך הרבה זמן..." מביטה בו, מופתעת מתגובתו, אך המחשבה שהוא עוזב בעוד כמה דקות לא עוזבת ולא נותנת להיות מאושרת אפילו לא לרגע קטן. " אני כלכך מצטער, אבל אני חושב שזה מאוחר מדיי.. אני חייב ללכת.." מתקדם בצעדים קטנים לעבר היציאה למטוס, "אני אוהב אותך, אל תשכחי אותי..!" קולו נעשה מרוחק יותר ויותר. ואני נותרתי עומדת לבדי, עם תחושת הקלה מסויימת מפני שעכשיו הוא יודע , אך העצב השתלט על הכול. 



ואני עומדת שם.



מביטה במטוס ממריא, נוגעת קלות בחלון הזכוכית, נשימתי מאטה.

.

.

.

זה נגמר.

.

.

.

עוד לפני שהתחיל.
נכתב על ידי האהבה . חזקה יותר מהכל . : ) , 13/7/2010 02:07  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

4,503

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאהבה . חזקה יותר מהכל . : ) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האהבה . חזקה יותר מהכל . : ) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ