מעניין אותי אם יש לזה סוף- למירוץ האינסופי הזה אחרי משהו.

עבודה טובה יותר- חברים מעריכים יותר- כסף טוב יותר- יחס טוב יותר- הרגשה טובה יותר.

מתי ה"טוב יותר" הזה אמור להגיע אם בכלל? ולמה אני תמיד שואפת להגיע למשהו יותר טוב אחרי שממש סבבה לי במקום מסויים?

"ללכוד הזדמנויות" הפך לערוך מאוד גבוה אצלי. אני מנסה למצוא את כל הפינות החסרות האלה ולפתוח כל דלת אפשרית שאני מוצאת העיקר להגיד לעצמי שמצאתי ושסגרתי כל פינה אפשרית שיכולתי.

אבל זה אינסופי. תמיד יהיו דלתות ותמיד אני ארצה לפתוח את הדלתות שעוד לא ראיתי אבל אני הרבה פעמים שוכחת שאם אני מחליטה לפתוח דלת אחת, סביר להניח שהשניה תיסגר ויהיה קשה מאוד לפתוח אותה שוב.

זה בא לידי ביטוי כשאני רוצה להוריד הילוך עם חברה טובה לטובת חברה אחרת, זה כל כך קשה להחזיר את החברה שהורדתי איתה הילוך למקום שהיא הייתה בו פעם והרבה פעמים הקשר פשוט נעלם מעצמו. אז נכון שמרוויחים חבר/ה חדשים אבל זה באמת שווה את זה? 

היה לי היום ראיון עבודה בYNET. כל כך התלהבתי מזה שבכלל התקשרו אליי משם ואני עדיין מתלהבת מזה.

"אז בואי תספרי לי על הנסיון שלך" היא ביקשה ממני. בטח מנהלת של איזה משהו

"אז ככה.." חייכתי אליה והתחלתי לשפוך בפניה הכל: מתקופת התיכון ועד הצבא וכולל צבא וכל ניסיון שצברתי אני מהדרת אותו יותר ויותר ופתאום עצרתי לרגע בראש ביני לבין עצמי להבין כמה הרבה הסקפתי בשנים האלה. כמה התנסתי וכמה כתבתי וכמה אומנים באמת גדולים בארץ ראיינתי. ונזכרתי פתאום בראיון עם עברי לידר ועם אייל גולן והפיל הכחול- אומנים שבגיל 17 ראיינתי אותם כמו חברים שלי.

"תראי.." היא ענתה לי בחיוך.

"יש לי להציע לך פה עבודה בסיסית מסוג אחר. לא של כתבים כי זה נותנים אחרי כמה שנים של נסיון כאן" היא ענתה לי.

זה היה ברור לי.

"מה העבודה הבסיסית?" שאלתי.

"קלדנית בדסק החדשות"

היא התחילה להסביר לי על התפקיד.

"יש פה אנשים שמתקדמים ויש פה אנשים שפשוט נשארים בדסק כי אין אפשרות לקדם אותם" היא ניסתה להוריד לי את ההתלהבות הקטנה שעוד הייתה בי.

לי אין זמן עכשיו לחפש קידום בYNET. אני עוד ארבעה חודשים בפסיכומטרי ועוד שבעה טסה מפה לדרום אמריקה.

אני מתחילה להרגיש שבלי פרוטקציה ענקית אני הולכת להתקע בראיונות עבודה כושלים כאלה עד אחרי הטיול.

אני יודעת..זה להלהלנד מדי לחשוב שאני אגיע לראיון עבודה ויראו את הנסיון שלי וישר יתנו לי כתבות רציניות וגם חוזה לטור שבועי על הטיול בדרום הרחוק של אמריקה אבל אלה החלומות שהניעו אותי תמיד וזה מסוג הימים שהאור הזה של החלום דועך ולא משנה כמה חברים ירימו אותי או כמה אחותי תיתן לי דחיפה זה לא באמת יעזור.

אני חייבת לנער את עצמי ולומר שזה באמת רק תקופה של כמה ימים. ואולי זה היעדר העבודה וזה שיש לי יותר מדי זמן פנוי לחשוב על הכל.

אני כנראה צריכה קצת הפסקה מההפסקה הזאת...אולי איזו שמש ושיזוף טוב בים יגרמו לי לחשוב בצורה בהירה יותר:)