יש רגעים שאני כל כך כועסת.

כל כך כועסת שאתה לא פה, לא פה איתי לעבור איתי את כל זה, לעבור איתי את מה שאתה כנראה לא עובר שם לילה לילה.

אין לי דרך אפילו לגרום לך להבין כמה אני מתגעגעת, כמה אני עדיין חיה אותך.

זה שורף לי את הלב וזה שורף לי כל שניה אחת מהיום, ומהלילה.

אני חושבת עלייך מהשניה שהעיניים שלי נפקחות עד השניה שהן נעצמות. וכמה זה קשה, כמה קשה להכיל.

אתה יודע כמה קשים לי ימי חמישי בערב? הידיעה שאתה איתה. ואני פה. חושבת. עדיין. מחכה. עדיין. אוהבת. עדיין. וכל כך כועסת שזאת היא שם.

אני לא יכולה שלא לחשוב על התמונה שלה איתך במצבים שהיו שלנו. אין דבר נורא מזה.

לפעמים בא לי לקחת את כל מה שקשור אלייך בחיים שלי ופשוט לסלק, להעיף, למחוק.

אבל אתה חשוב לי כדי שאהיה מסוגלת.

יש מי שאומר שיהיה לי יותר טוב בלעדייך.

אבל מה הם מבינים?

הם לא יודעים מה זה לרצות אותך, מה זה לאהוב אותך, הם לא יודעים שכל כולי בוערת אותך.

אבל אני שונאת אותך. שונאת אותך שזרקת אותי למים העמוקים האלה, לבד. אני שונאת אותך שאתה לא שם איתי

ושונאת אותי על שאני אוהבת אותך.

אני מתה לדעת מה אתה מרגיש אליה, איך אתה מסתכל לה בעיניים, איך אתם מתחבקים, מתנשקים, מה הספקתם בחמישה חודשים?

אתה לא יודע מה זה. אתה לא יודע מה זאת התחושה הזאת. אתה לא יודע.

יום יבוא ואתה תבין.

והפחד הכי גדול שלי

שכשאתה תבין, אני כבר לא אהיה שם.

אבל לעולם אני אזכור את הכאב הזה שלא נגמר שהשארת לי.

יום יבוא ואני לא אחייה

יותר את כל הכעס הזה.