down .

חלק שורדים את המסע וחלק לא, אלו שלא מוודים שהם משאירים בכך חותם לשארית חיינו .

זהו יום חול,לא יום זיכרון ולא יום השנה.זהו יום חול ובכל זאת,לאחר חמש שנים,אני שומעת אותה מבעד לקיר בוכה וכואב לי,כל כך כואב לי עליה.

המחשבה על שאר האמהות אשר מתרגשות לפגוש את בניהם על מדים בכל סוף שבוע מחדש קשה לצד האמא השכולה שכבר לא נותר למי לחכות.

המחשבה על הגבר שיכל לצמוח מן הילד מלא הפוטנציאל לא משחררת.

אני צופה בה מהצד,מדי פעם היא זורקת חיוך להזכיר לסביבה שהיא בסדר ,אך מדי פעם עולות להן דמעות בעייניה  ,באמצע שולחן הארוחה .עולות ולא עוזבות.

אני רואה את המבט שלה,ממוקד באחיין .האחיין שסיים צבא לפני כשנתיים,התקדם ,פתח עסק , הציע נישואין ובקרוב מתחתן .האחיין...שכל כך דומה לו.

 אני מזהה את הכאב שבה אך לעולם לא אוכל להזדהות ,אני רוצה לעודד אך אין מילים בפי .החיים ממשיכים והכאב הזה אף לא נגמר,הזמן לא מרפה ולא משכיח.

הוא טרי כמו אתמול.