לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לא באמת מעניין אותי אם תקראו את זה, יש אלפי בלוגרים מסתובבים ברשת. אני כותב את זה בשביל העקביות שבדבר. כמעט בן 40 והדבר העקבי ביותר שעשיתי בחיים זה לקום בבוקר, ואני מבטיח לכם זה לא היה בכוונה. לאלה מכם שכן הגיעו עד כאן ולא סיננו אותי, הבלוג ידבר על ...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2019

השנה השלישית - סיפור קצר


 

שעת ערב מאוחרת, קרון הרכבת שקט למעט רחש הגלגלים חולפים על אדני המסילה.
הצלילים היו שקטים משחזר או שמה רוחו שלווה יותר
הוא הוציא משקפי קריאה קטנים והחל לקרוא
הזמן כמעט עצר מלכת
שקט כל כך היה הקרון ושקטה הייתה נשימתו של הנוסע
הרכבת נעצרה בתחנה האחרונה והנוסע אחז בתיק הגב הקטן ביד בטוחה, אסף את גלימתו הארוכה וירד אל הרציף

בהליכה נמרצת הרהר הנוסע בשאלתו, אך מאום לא השתנה
יום יום שעה שעה וכלום
בתחנת האוטובוס המשיך לקרוא בנשימה שקטה מתוך הספר הקטן שבידו

הלילה ירד, קולות הציפורים נדמו והתחלפו בקולה של הרוח בעלים
האוטובוס החדיש התנודד עם הכביש המוליך אל העיר המרוחקת
אולי שם ימצא את התשובה, תקווה ועצב החלו לחרסם במחשבתו, וכמה שניסה להתעלם מהרגש העז לא צלח לו

למרות חששותיו אחז בתיקו יצא מפתח האוטובוס והתחיל פוסע, כל פסיעה הייתה מבחן בעבורו עד כמה יצליח להתקדם
האם בכלל יגיע אל אותו הבית שעזב בטריקת דלת ודמעה מלוחה

הרחוב לא השתנה כלל, למעט אולי מספר אבני שפה שהוחלפו בחדשות

פנסי הרחוב דלקו והאירו את הדרך, כלבים נבחו
הוא נעצר למספר נשימות בפנייה אל הרחוב הצדדי אחז בתרמילו בחזקה וחזר לצעוד

פסיעותיו הפכו מהוססות, ונשימתו נמרצת, הוא פסע במהירות נפנף ביד רכה וחיוך פייסני לשכנו ההמום ממראה עיניו

ואל מול השער הכחול החלוד מהזנחה נעצר

עיניו התרוממו מעט סורקות במבט עדין ומפוחד את הבית הקטן

את עצי הזית, הדשא הירוק והנדנדה הישנה

הוא שמע את הדלת נפתחת אך חשש להתבונן

גבר לא מוכר יצא וניגש לעברו הוא התבונן בחלון הבית וראה את פניה המוכרות

את עיניה מתבוננות בו בפליאה

דמעה מלוחה זלגה על לחיו, הוא הסתובב על עקבותיו ופסע במהירות מתעלם מהזר שפתח את השער

כועס ושבור חזר על עקבותיו אל השקט והבדידות של סצ'ואן

 

השנה השלישית
הזמן החולף במהירות כמו עלי השלכת הנכנעים לרוח כבר איבד את משמעות, הנוסע ארז את תרמילו פעם נוספת ויצא אל השביל הארוך משער המנזר אל העיר הקרובה
קירח גלימתו הדקה על גופו ופסיעותיו נעוצות בקרקע כשורשי עץ הלבנה

הליכה נסיעה טיסה ושוב אותה הרכבת
אותו קרון שקט

אותו הספר

ועדיין לצערו אותה השאלה הלא נגמרת "כשמופיע האור, לאן נעלם החושך?"
שלוש שנים של הרהורים וכלום

באוטובוס החליט לרדת בתחנה אחרת, ובמונית שירות טיפס אל העיר על ההר הגבוה
פסיעות בטוחות, נשימה רגועה עד לפתח הדלת

שתי דפיקות חלשות, שעת לילה מאוחרת
הוא זכר שהיא עירה בלילות
קולה המוכר מבקש להמתין, נשמעות פסיעות אחדות ומפתח מסתובב במנעול
דומיה

אפילו הרוח עצרה מעיסוקיה, היא הייתה רזה משזכר, מצומקת יותר חלשה יותר
השניות נראו כמו נצח הוא כבר חשש שטעה בבחירתו
לפתע קולה העדין קרע את מחשבתו

"אמיר?"
הוא התבונן בעיניה הדומעות הנהן בראשו וניגש אל זרועותיה
היא עדיין אוהבת אותו כך הרגיש

גם אם היא כועסת, היא לא שכחה אותו
ידיה הרפו מגופו
ידיו נאחזו לשנייה נוספת

היא פתחה את הדלת וסימנה לו להיכנס, הוא חלץ נעליו הניחם לצד הדלת ופסע אל עומקו של הבית
דבר לא השתנה מאז חלף במקום בסערת רגשות שלוש שנים קודם

"מה שלומך?"
"תרצה משהו לשתות?"

הנוסע התבונן בעיניה הנהן בחיוך עדין פעמיים ולאחר מכן הניע ראשו לשלילה, משיב בשתיקתו על שאלותיה

הם התיישבו על הספה הישנה, היא מתבוננת בו במבט שואל
"שנים לא היית"
"לאן נעלמת?"
"והילדים??"
"אני מצטערת , אבל אתה לא נורמאלי יותר"

הנוסע רק חייך במבוכה
פיסק את כפות ידיו כלפי מעלה ועצם קלות את עיניו

לפתע פתח את פיו ושאל

"היא מאושרת?"

האישה החמיצה פניה, גופה התכנס מעט בתוך עצמו ולבסוף פתרה את עצמה בתנועת יד מהירה

"אתה מכיר את הבת שלי, דבר לא מספק אותה"
"כבר בימים הראשונים לאחר שעזבת רצתה שתחזור אך לא היה איך למצוא אותך בכלל"
"ואחר כך שינתה דעתה עוד עשרות פעמים, הייתה עם אחד או עם אחר"
"וכלום"

"הילדים בסדר גמור, אם אתה לא מתכוון לחזור לעצמך אולי עדיף אפילו שלא תראה אותם"
"לקח להם שלושה חודשים לפחות להפסיק להתעסק בביקור המוזר שלך בשנה שעברה"
"ושוב גם הפעם אתה פתאום מופיע בדלת בלי אזהרה"
"למזלי חיכיתי, כבר הבנתי אחרי הפעמיים הקודמות שאתה תמיד מופיע באמצע יוני"

"היא מצפה לך בבית היום, הילדים אצל ההורים שלך, אם אתה עוד זוכר בכלל איך מדברים היא תהיה שם לבד"

"עכשיו לך, כל תעצומות הנפש שלכם לא בריאים לי" "ואם אתה מתכוון להיעלם שוב להרפתקאות החיפוש העצמי שלך, אל תעז לחזור לפה יותר"
"אני אהבתי אותך כמו בן, קיבלתי אותך בזרועות פתוחות כשהיא החליטה להיפרד, ואתה גמלת לי בשלוש שנים של היעלמות ושתיקה"
"לא רוצה את זה יותר"
"תפתרו את הבעיות שלכם לבד"

הנוסע קם מהספה, חיבק חיבוק אחרון ויצא מפתח הבית

רגליו נשארו בטוחות, הוא התחיל פוסע אל עבר גן משחקים ישן שזכר שהיה בקרבת מקום, התיישב על ספסל עצם את עיניו והרהר שעות עד אור בוקר ראשון
אז הניח תרמילו על הגב ופסע
אוטובוס ראשון, ריק מאדם
אותו הספר
אותה השאלה
אותו הרחוב הצדדי
אותה הפנייה
אותו שער כחול

השמש כבר יצאה מעבר להר, תריסי הבית עדיין מוגפים
הוא פתח את השער החורק
פסע על השביל המוליך אל הדלת
התבונן בחיוך בעץ הזית הענק שנטע לפני עשור

נעמד מול הדלת, מול הידית העגולה ודמעות מלוחות זלגו מעיניו
קול המפתח מסתובב בחריץ הרתיע אותו מעט אך הוא עדיין נותר עומד ויציב
לא שביר יותר כמו השנים הקודמות

הדלת נפתחה לכדי סדק צר וערבוב של אור וחושך נגלה לפניו
מבטה המוכר, הדמעות על הלחי
מתבוננת בו
בוחנת אותו, את הקמטים על הפנים
את הידיים הפצועות
את הגלימה הבלויה והמאובקת

הדלת נפתחת לרווחה הם עומדים אחד מול השנייה מדברים עם העיניים
בדיוק באותה השפה שהייתה רק שלהם בעשרים השנה שקדמו למשבר

הוא הנהן ברכות, היא חייכה את חיוכה המבויש
הם ביקשו סליחה כמעט ביחד
נשימתו חזרה להירגע

היא אחזה בידו אוחזת ספק מושכת אותו אל הבית שהיה שלהם
הדלת נסגרת אך להפתעתו האור לא נעלם כלל

הוא נבלע בחיבוקה
היא נענתה לנשיקותיו

"נתמודד עם הכל" היא אמרה
"רק תישאר"

ופתאום ברק ניצת בעיניו, גופו הרגיש קל כאילו השיל מעליו משא כבד מאוד
זו לא ההתעוררות מהאור
ולא תעתועו של החושך

"אני אשאר, אני רק צריך לצחצח שיניים"

לא היה צריך לומר כלום מעבר למה שנאמר באותו הרגע
עם השאר כבר ניתן להתמודד
דבר לא יחזיר את הזמן שאבד
דבר לא ירפא צלקות המשבר

כאב גדול לשבור את הלב במיוחד לרכים ולעדינים
שלוש שנים במנזר במחוז מרוחק אולי ריפאו את הלב אך לא השכיחו את הגעגוע
לא העלימו את הזיכרון

הנוסע בסוף חזר לעצמו, חזר לילדיו
חזר לאהובתו

אך כולם איבדו כל כך הרבה, רק כי פחדו להתמודד עם הכאב
להתמודד עם הרצון השובבי הזה לשנות קצת את העולם, אולי אפשר אחרת
לטעות לטעום טעמים אחרים
להתאהב מחדש

הנוסע לא רצה כל זאת, הוא רק רצה לחזור הביתה
ולא הצליח להתמודד עם המרחק שאהובתו והבית דרשו ממנו

אני רוצה לבד היא אמרה לו, והוא שהרגיש איך להב חדה מפלחת את גופו לשניים לא יכול היה לרפא את הפצע
גם לא על ידיי טאטוא רצפות במנזר במשך שלוש שנים

רק שקיבל את החצי השני שלו בחזרה זכה להארת עולם

נכתב על ידי , 16/7/2019 23:38   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

מין: זכר

Google:  assafkakoon




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשוט של אספרסו קצר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שוט של אספרסו קצר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ