ttt: איפה את גרה? בת כמה את? איזה מזל? מתי איבדת את הבתולים? מה הטייפ שלך בגברים? מה את אוכלת ביום רגיל? ואיך נראה סדר יום טיפוסי שלך? כמה את שוקלת ומה הגובה שלך? יש לך חברות? את מתחרטת לפעמים על הקעקועים? אוף יש לי יותר מידי שאלות=[[[[[
;:
ירדן: לא הצלחתי להבין בדיוק מה הקשר שלך עם חבר שלך? משתמע שאתם גרים ביחד, אבל אם תוכלי לספר בדיוק את הסיפור, זה יכול להבהיר דברים שלא ברורים כעת :).
רציתי לשאול גם אם את הולכת לעשות משהו עם הצלקות שנשארו לך במשך השנים (סתם מתוך עניין אישי).
דני ואני ביחד כבר חמש שנים וגרים ביחד בשנתיים האחרונות. דני מבוגר ממני בשש שנים, לומד לתואר שני במדעי הרפואה בטכניון והוא גם ממש דומה לאבא שלי, ווינק ווינק.
את הצלקות ביד כיסיתי עם קעקוע, כי רציתי להשתחרר מהן ולהשיב לעצמי מעט מהשליטה שאבדה לי בגינן. יש לי עוד כמות לא מבוטלת של צלקות על הירך, וגם אותן אכסה בבוא העת.
שושו:
היחסים שלי עם אבי מורכבים. הוא גדל בלונדון, בסביבה אמידה מאוד שהטמיעה בו ערכים שונים בתכלית מאלה שלי. בגיל ההתבגרות התנגשנו באלימות ויחסו אליי השפיע במידה ניכרת על הערכתי העצמית הירודה וכן על הבחירות שלי בבני זוג. זו לא קלישאה, זו פשוט האמת.
היום הקשר שלנו שונה מאוד, בעיקר הודות לו. עם השנים, הוא נפתח והתרכך, עבד על עצמו באומץ והחליט ששום דבר לא שווה את אובדן בתו הבכורה. היום, הוא מוכן להרוג עבורי.
כבר למעלה מעשרים שנים שהוא אדריכל בכיר במשרד נחשב, ואני תמיד מתגאה בעובדה הזו כשאני חולפת על פני פרויקט בו לקח חלק. זו לא תהיה הגזמה לומר שחיפה חייבת את פניה לשרטוטיו של אבי.
אמא שלי נולדה וגדלה בשיקגו, פתוחה מאוד, מקבלת ומחוברת לעצמה. היא עובדת סוציאלית נחשבת מאוד, ובתוך כך גם השכילה להקנות לי כלים להתמודדות עם אנשים ומצבים מטורפים. אנחנו דומות מאוד והיא דמות הורית מוערכת החביבה על חבריי.
אחי צעיר ממני בשנתיים וחצי, עובד ומנסה לחשוב על כיוון אקדמי כעת משסיים את הפסיכומטרי. תמיד היינו קרובים ומושא קנאה להרבה מאוד הורים שילדיהם לא הסתדרו זה עם זה. אנחנו מאוד מחוברים ומאוד אוהבים.
ללא שם:
בדיוק כמו שאר בני ישראל, אני מכורה לחדשות אבל אני מודה שאקטיביזם הוא ממני הלאה. אני מתקשה לגבש דעה אמיתית בנוגע להרבה מאוד דברים שקורים במדינה, בין אם פוליטיים או חברתיים, כי בכל רגע נתון מקננת בי התחושה שאני עוד לא יודעת מספיק כדי לצדד בדבר זה או אחר. אני מרגישה די בורה: לא שירתתי בצה"ל, לא הפגנתי סולידריות בשייח ג'ראח, צפיתי ב"האח הגדול" ושמחתי כשגלעד שליט השתחרר. בקיצור, אני מאמינה לדיווחים עד שאני כבר לא מאמינה להם יותר.
השתתפתי במצעד השרמוטות החיפאי (מטרה קרובה ללבי), וזה די מסכם את המוערבות החברתית-פוליטית שלי.
קרדיט לתמונה משמאל: יואב איתיאל המלך.
עבדתי בחנות ספרים במשך 3 שנים. לפני שנתיים, כשעברתי לחיפה, סיימתי את עבודתי שם. את החודשים הראשונים בחיפה ביליתי בקורס פסיכומטרי ואת המבחן עצמו עברתי בהצלחה. ביום למחרת, עניתי על מודעה למשרת כותבת תוכן, ומאז אני מאיישת את תפקיד כותבת התוכן, מנהלת התוכן ומנהלת המדיה החברתית של חברה לבניית ולקידום אתרים בחיפה. רוב העבודה שלי היא בשפה העברית, אבל אני מתפקדת גם על תקן האוטוריטה לענייני אנגלית בחברה.
עד שהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי, תכננתי להתחיל ללמוד באוקטובר 2011. זה לא קרה. אני נהנית מהעבודה ומהעצמאות הכלכלית, ואין לי שום רצון ללמוד כרגע.
לכשארצה, אלמד ספרות.
אני רוצה לכתוב למחייתי. כל העבודות בהן התנסיתי עד כה סבבו סביב כתיבה או ספרים במידה כזו או אחרת, וזה בהחלט הכיוון בו אני מתכוונת להמשיך לנסות את מזלי. הפנטזיה הפרועה היא, כמובן, להשכיל לכתוב ספר בעל ערך, שיזכה לחיות הרבה אחרי מותי.
.
 |
ראשון הוא הלב הנעול. עשיתי אותו ביום הולדתי ה-17 ועד היום הוא כנראה הקעקוע האהוב עליי. כמובן שיש לו מסר מעט מעורפל – חלק רואים בו הצהרה אופטימית וחלק בחירה מלנכולית – אבל הוא יקר לי מאוד וזיכה אותי בכל מיני משפטי פתיחה דביליים. |
 |
לב עם מולקולת ניטרוגליצרין / קרוסלה – מה שהתחיל בתור מחווה ל"מועדון קרב", התפתח אל קרוסלה שלמה. הרבה אנשים חושבים שבניתי את הקרוסלה מסביב ללב כי לא אהבתי אותו עוד, אבל תמיד ידעתי שארחיב את הלב לקעקוע גדול יותר. כשהחלטתי שאני רוצה קרוסלה, כמחווה לזכרונות ילדות מתוקים ואבודים, הלב השתלב היטב. |
 |
שני כוכבים וראש של שור – אחי הצעיר הוא בן מזל שור, זה מסביר את זה.
עט נוצה עם הכיתוב "Casus Belli" – הנה קעקוע שאפשר לזקוף לזכותכם, המגיבים. אי שם בארכיון של הבלוג, מישהו הגיב לי שאני "ממש קאזוס בלי". לא הכרתי את המונח בלטינית, אבל חיפוש קצר העלה שמשמעותו "עילה למלחמה". באותו הזמן חשבתי הרבה על התהום שנפערת בין כותב לבין קוראיו, כשאלה אינם מצליחים לרדת לסוף דעתו. למעשה, התחלתי להבין כמה מורכבת מלאכת הכתיבה כאמצעי להעברת רעיונות, והעובדה הזו ייסרה אותי מאוד. מכאן שהכתיבה הפכה עבורי "עילה למלחמה".
|
 |
פרחים, יונק דבש וקנקן תה – אמי אוספת קנקני תה ולשתינו אהבה משותפת ל-Blue China (הנכם מוזמנים להציע תרגומים נאים למונח). משולבים בקעקוע שני פרחים וניצן אחד, יונק דבש ואפילו שבלול קטן וסגול והוא מרגיש כמו מעין צמיד עם קמעות. |
 |
פורטרט של בריאן מולקו – אחרי ההופעה של פלסיבו בארץ ביוני 2010, אירוע מכונן שהיווה נקודת מפנה אמיתית בחיי, ידעתי שאני מוכרחה לבטא את התחושות שהציפו אותי. הדרך היחידה ההגיונית היתה לקעקע פורטרט ענק של הסולן על הרגל (!). תהליך העשייה היה מיוחד, כששניים ממעריצי פלסיבו הגדולים והנאמנים בארץ (ובעולם?) ליוו אותי, והמקעקע הפציר בנו להאזין לשירים של הלהקה שהתנגנו ברקע.
|
לי: מה נותן לך השראה? אילו אנשים את מעריכה במיוחד (גם בחיים האישיים וגם "מפורסמים")? מה את הכי שונאת בעצמך?
ההשראה הטובה ביותר מגיעה מאינטרקציות אנושיות. בין אם זו שיחת חולין, מבט של זר באוטובוס או חוויה אינטימית עמוקה עם אדם קרוב – את כל הרגעים השונים, הפשוטים והנפלאים הללו אפשר להפוך לתובנות בכתיבה. חשוב לא להביט אל הרגעים האלה בציניות, כי ציניות היא קלה מדי, ולא בכדי: קשה לחיות את החיים בעוצמות גבוהות, בלי מסנני כאב, לאמץ את כל המכאובים המשפילים ולחוות אותם שוב ושוב. תובנות אמיתיות יכולות להגיע רק ממקומות נטולי ציניות, מקומות שבחרו להרגיש במקום להתגונן. הכתיבה היא בחירה קשה, אבל לא לכולם: היא קשה למי שמוכנים לדמם עבורה.
לפיכך, רבים מהאנשים שאני מעריכה קשרו גורלם ביצירה שלהם, בין אם זו יצירה מוזיקלית, ספרותית או אחרת. ישנם רבים מאוד, לכן אני מתקשה למנות אותם – חלקם השפיעו עליי משך כל שנותיי עד כה ואחרים נגעו בי לרגע אחד חולף. יום אחד אענה על השאלה הזו כמו שצריך.
מה אני שונאת בעצמי? כמעט הכל. כתבתי על זה לאחרונה, וזה באמת מאוד אינפורמטיבי.
Gwyneth:
ובנושא דומה..
ללא שם: אני מגבה שאלה דומה שכבר נשאלה באחת התגובה ומוסיפה: רשימה של עשרה ספרים שנגעו בך/השפיעו עלייך (אולי לא בכל חייך אלא בשלוש השנים האחרונות, למשל), עם פירוט כמובן.
מעבר לדברים הללו, הבחורה שבי רוצה לשאול אילו שמלות גרות בארון שלך ואילו לקים יש לך במגירה. אני תמיד נהינת מפוסטים שכאלה בבלוגי אפנה, אבל הרבה יותר מעניין לראות פוסט כזה מבית היוצר של בלוגרית שיש לה אישיות וקיום וכיוב'.
ישנם הרבה מאוד ספרים שהשפיעו עליי, כשהבולטים שבהם:
Story of O של פולין ריאז' – סיפור אהבה גדול שנכתב במסווה של רומן סאדו-מאזוכיסטי. מעין היפוך של "ונוס בפרווה". הספר שלימד אותי איך ראוי לאהוב.
מוסקבה-פטושקי של ונדיקט ירופייב – הספר היחיד שגרם לי לצחוק בקול, לצהול בעונג ולחוות מצוקה חשוכה ורעה. יצירה ספרותית קטנה ומבריקה.
Before I Forget של אנדרה ברינק – סופר מזדקן מהרהר אודות הרומנים והנשים שעברו בחייו. הספר תיאר הרבה מהקשיים הכרוכים בכתיבה ועורר את הזדהותי, אך יותר מכל הגשים מה שכל אישה (והאישה הזו בפרט!) רוצה לעצמה – חלק בעלילה רומנטית של ספר.
הדלתא של ונוס של אנאיס נין – אנאיס הקטנה והקשוחה כותבת סיפורים קצרים, מחרמנים ונוגעים ללב אודות האוהבים האלמונים של פריז בתחילת המאה.
אפשרות של אי של מישל וולבק – מותו של כלב אהוב, רומן עם בחורה צעירה נטולת נאמנות, רתיעה מהעתיד לבוא על המין האנושי כולו: מישל וולבק כובש בכנות שלו, בכאב שלו, בדחייה שלו. וירטואוז.
Fight Club של צ'אק פלאניוק – ספר שהגדיר את שנות התבגרותי, את תפיסת העולם שלי, את תחושת המחנק וחוסר הסיפוק שלי. מניפסט הקורא למרוד בערכי התרבות המערבית או שמא קינת בני האדם?
Invisible Monsters של צ'אק פלאניוק – רעיונות מטורפים שמתגמדים למול כמה מהמשפטים המצוינים שקראתי אי פעם. פלאניוק ביאר עבורי דברים רבים ונתן להם הגדרה (ציטוט בראש הרשימות בבלוג). בספר הזה הוא פשוט גרם לי להרגיש פחות בודדה.
ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה של המרקיז דה סאד – אי אפשר לקרוא את דה סאד מבלי ליפול שדוד. הוא כותב בצורה מרשימה, נהירה וחדה מאוד. יש לי את כל כתביו, אבל ז'וסטין הוא עדיין האהוב עליי – מעין גרסא יצרית של "צדיק ורע לו".
כל החיים לפניו של אמיל אז'אר – ספר שובב וקורע לב של סופר גדול באמת, רומן גארי. הוא לא קל לעיכול במקומות אבל תמימותו של מומו מציעה מעט רחמים. גם הוא, כמו ספרים רבים וטובים אחרים, מתרחש בפריז של המאה הקודמת.
סיפורים של גי דה מופאסאן – כמו פלובר לפניו, מופאסאן מתאר את הטבע האנושי בפשטות ובדיוק מופתיים. לפעמים זו נדמית לי כמו קריאה בוסרית, פשטנית, שאין בה בכדי לתרום עוד לקורא החכם-מדי של היום, ובכל פעם מחדש אני מגלה כמה אני טועה, וכמה חסרה אותה הפשטות שאין בה יוהרה ואין בה בכדי להציע נחמה.
Henry & June של אנאיס נין – אנאיס כותבת את עצמה לדעת, לא מפחדת לחיות ולהרגיש במלוא העוצמות, לא מפחדת לאהוב שני אנשים או יותר בו זמנית, לא מפחדת לספק את התשוקות שלה. אישה קטנה שחשבה בצורה גדולה.
עכשיו לחלק השני: לקים ושמלות.
הנה כמה תמונות מייצגות:
הצבע האהוב עליי הוא טורקיז, ומחצית המלתחה שלי (לפחות) כמו גם הקעקועים שלי מורכבים מגווני השונים. אני אוהבת צבעים קרים אבל לא כהים, וטורקיז הוא מושלם: הוא מרגיע ומשמח בו זמנית.
A Comet Appears: לו יכולת להעביר לדור הצעיר ממך מסר מכוון כלשהו על פי נסיונך, מה הוא היה?
זו שאלה קצת מצחיקה כי אני רק בת 22, אז "הדור הצעיר" הוא כנראה ממש צעיר!
למרות זאת, יש מסר אחד שאני מאמינה בו ומשתדלת ליישם מדי יום, גם כשזה נראה כמו מטלה ארורה: היו נחמדים זה לזה.
כשהייתי בת שלוש, היתה לי טבעת עם אבן ירוקה וגדולה שאהבתי מאוד, ויום אחד החלטתי לקחת אותה איתי למעון. ילדה אחת, שמעולם לא היתה חברה שלי, ביקשה לראות אותה. חשבתי, בתמימותי, שזו הזדמנות מצוינת להתקרב אליה, לכן נתתי לה להחזיק את הטבעת. תכף ומיד היא רצה איתה לשירותים, זרקה אותה אל אחת האסלות והורידה את המים.
הייתי שבורה. זה היה העוול הראשון שנעשה לי מעולם, והוא לא היה האחרון.
לאורך השנים, אנשים שונים התאכזרו אליי שלא בצדק, דיברו בחוסר נימוס וגרמו לי להרגיש פחות טובה מהם. היום אני יודעת שהכי קל להיות מגעיל. הכי קל להיות חצוף, אלים, תוקפני ופוגעני, לשנוא את כולם וליילל. האומץ האמיתי הוא בבחירה לקום בבוקר ולהיות נחמד. להיות אדיב ומנומס ולעשות ככל שביכולתך כדי לגרום לאנשים אחרים להרגיש טוב. זו הבחירה הכי קשה, כי כמעט בלתי אפשרי לנתק אותה מההקשר של "פראייר", אבל היא משתלמת.
יתרונה הגדול של הנחמדות הוא משיכה. אנשים נמשכים לאנשים נחמדים ואופטימיים, הם רוצים להיות חלק ממשהו טוב, הם נמשכים לפרגון ולכבוד הדדי.
אני מרגישה חזקה יותר ובוגרת יותר בכל פעם שאני בוחרת להיות נחמדה או לכל הפחות מנומסת, גם אם האדם מולי לא מסוגל להעריך את זה. בעיניי, יש ערך לנועם הליכות, להפגנת כבוד, לאיפוק – במיוחד במדינה שלנו שמהללת כל כך את הקולניות, הקורבנות וה"מגיע לי".
החלטתי להיות נחמדה, על אפם ועל חמתם של כל האנשים הממורמרים, החמוצים והקולניים.
החלטתי להמשיך להיות נחמדה אליהם, לבלבל אותם עם כל החיוכים שלי ולהרעיל את המוחות החשוכים שלהם עם טוב לב ואדיבות.
זה המסר האחד שלי, אני מקווה שהוא נסך בכם קצת תקווה.
אם הגעתם עד לפה – כל הכבוד. אני מקווה שנהניתם מ-2,800 המילים האחרונות, כי אני בהחלט נהניתי.
מימס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
