לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אי אפשר לשרוף זמן מבלי לפצוע את הנצח" -הנרי דיוויד ת'ורו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

I'm younger than that now (+2014(


סיכום שנת 2014:

החלטתי לחרוג ממנהגי ולא לערוך רשימה אינסופית של הדברים שקרו בשנה האחרונה. אין טעם, הם כתובים ברשומות הקודמות. חשוב לי לבדוק אם התחולל בי שינוי מסוים בשנה החולפת.

 

אם כן, הוא כנראה לא היה דרמטי במיוחד, כי קשה לי לתת בו סימנים. 

אולי פיתחתי קצת את יכולת החמלה שלי, בעיקר כלפי חסרי ישע. כמובן שהיה לזה מחיר בהיבט החרדתי - לפעמים קשה לי להירדם כשאני חושבת על כל האומללות שקיימת בעולם. אני מנסה לסלק את המחשבות האלה מהראש שלי. 

 

הייתה לי שנה מדהימה עם האיש, הטוהר הכמעט מוחלט שלו מציב לי לפעמים מראה לא-נעימה לפגמים שבי - אנוכיות, בכיינות, התנשאות. זה קשה, אבל הוא חי איתי ככה שבטח קשה לו יותר. אני מקווה שהקשר בינינו ימשך, ושבשנה הקרובה אני אצליח לשנות בעצמי את הדברים שפוגעים בו (בצדק). סך הכל, הקשר איתו חשוב לי יותר מהרבה דברים, והוא שווה את זה.

 

השנה איבדתי את הקשר עם חברה טובה, בגללה ובגללי. עצוב לי כשאני נזכרת בזה, חושבת על הזמנים שלפני. אבל שתינו במקומות אחרים בחיים כרגע, ולנסות להתקרב בכוח יהיה חסר טעם.  אולי זה יבוא, אולי לא.

 

השנה למדתי על עצמאות פיננסית, ויתרתי על טיול (שוב), בעיקר מרחתי את הזמן בצורה הכי נעימה שיש.

 

ההישג הכי גדול שלי השנה הוא, אולי, ההשקעה הגוברת במשפחה שלי. אם אני של לפני 10 שנים הייתה שומעת את זה, היא הייתה צוחקת לי בפנים. אבל התבגרתי. משפחה זה הדבר הכי חשוב. הרגשתי את זה ביתר שאת השנה בעקבות טרגדיות משפחתיות של שתי חברות שלי. שום דבר הוא לא לנצח, צריך להנות ממה שקיים, ולהעריך אותו. במיוחד את האנשים שאתה חייב להם הכל.

-

לפעמים מפחידה אותי המחשבה שבעצם מעט מאוד השתנה מאז שהייתי ילדה. אני עדיין יושבת בחדר שהיה של אמא שלי, אצל סבתא וסבא, פוחדת נורא מהיום בו הם לא יהיו כאן יותר, עצובה, כותבת פוסטים ארוכים בבלוג על חוסר תקווה. לפני 10 שנים ישבתי בחדר הזה בחורף, בהיתי החוצה בעננים ורציתי לנצח את אלוהים ולתפוס את מקומו. התחלתי לראשונה לאהוב מוזיקה ולהקשיב לדיסקים (!), הסתובבתי רק עם בנים.

אבל בסופו של דבר כמה דברים כן השתנו. במרוצת השנים פחתה תחושת חוסר התקווה שלי, מאז שהשתחררתי מהעול של להיות ילדה חסרת אונים, והפכתי לבחורה עצמאית ויחסית חזקה. אני מרגישה כלואה פחות, מסוגלת יותר. כמובן שכל מיני דברים "מסביב" השתנו גם, אבל בסך הכל אני מרגישה הרבה יותר טוב מבילדות. למרות שלכאורה אני אמורה להרגיש פחות טוב. למה אנשים מתייחסים לילדות כתקופה המאושרת בחייהם? להיות ילד זה בד"כ עצוב. אולי העצב הזה מודחק כשמסתכלים אחורה בערגה ומדמיינים שהכל היה ורוד. אבל אני זוכרת את העצב, זוכרת היטב, מה שמאפשר לי להעריך את האושר הנוכחי שלי.

"I know the sour, which allows me to apprechiate the sweet" - ונילה סקיי, אחד הסרטים האהובים עלי ביקום.

 

במובן מסוים אני צעירה יותר כיום משהייתי אז. הרבה יותר אופטימית, בעלת תקווה, שאיפות, חלומות שאינם להתאבד. היום, הרבה יותר מבעבר (ואולי אפילו בניגוד לעבר), אני מרגישה שיכול להיות בסדר. לעזאזל, יכול להיות נפלא. אני אוכל לחיות חיים מלאים עם האיש שאני אוהבת (או לבד, עם הבחורה שהיא אני ואותה אני אוהבת מאוד מאוד), לעשות משהו משמעותי בשביל אנשים. לא למות בגיל צעיר, לא לעסוק בהרס עצמי. 

כיום, יותר מבעבר, אני יכולה לומר שיש טעם. 

-

מצחיק, חשבתי שאני אצטרך להתאמץ לכתוב את סיכום השנה הזה. מדהים כמה תמיד יש לי מה לומר.

-

ההחלטות שלי לשנת 2015:

1. להמשיך להשקיע במשפחה שלי.

2. לתת לאיש את היחס הראוי לו, בלי להתפשר.

3. להצטיין בלימודים (או לפחות לשרוד).

4. לחוות הרבה דברים, לפחות חלק נכבד מהתכנון המקורי. 

-

היום שמעתי הרצאה, ובין היתר המרצה התייחס למחלות נפש כמשהו שפוגע בתפקוד כמו פציעה פיזית - רק שבגלל שאין להן ביטוי חיצוני, אנשים נוטים לזלזל במחלות נפש ולפטור אותן הרבה פעמים כסתם "עצלנות". מאוד התרגשתי כשהוא אמר את זה, זה נתן לי תקווה. קיוויתי שלפחות מישהו, אולי כמה אנשים בחדר, לקחו את זה לתשומת ליבם. זה נתן לי תקווה לגבי אנשים כמו אחי, שיום אחד אולי יוכלו להרגיש חלק אמיתי מהחברה הזו. אולי יום אחד - כי בינתיים אין לו סיכוי להרגיש כשווה בחברה שמקדשת צבא, בעוד הוא עשה "רק" שירות לאומי. שירתתי די הרבה זמן, ובכל הזמן הזה לא עשיתי משהו משמעותי כמו מה שאחי עשה. אני לא מתביישת להודות בזה, הייתי רק רוצה שאמירה כזו תהיה מובנת יותר ליותר אנשים.

-

בחנוכה הדלקנו נר ראשון באוניברסיטה, כי למדנו עד מאוחר. שמחתי לשיר "מעוז צור" עם החברים. והתגעגעתי מאוד לימים ההם, שאבא שלי לא שנא את אלוהים ויכולנו לברך על הנרות. בלי קשר לדת, רק משהו שמזכיר את "פעם" ואליו עורגים. הדלקנו בבית נר רביעי או שלישי, כולנו והאיש. זה הרגיש כמו בית, כמו משהו טוב. מדהים ש"בית" בעיניי כיום, ובניגוד לעבר, נחשב דבר טוב.

-

תזכורת לעצמי בעתיד- נוהל בוקר מושלם: בלי אור מלאכותי, אלא רק האור הראשון הכחלחל של השמש בבוקר. כוס תה או קפה חם, משהו מתוק. לאונרד כהן שר בקול עמוק, ואני מקשיבה למילים. מסתכלת על הצמחים הרבים במרפסת. כולם עוד ישנים, וזה "זמן מחוץ לזמן", שהוא שלי בלבד.

-

אסיים עם המילים של לאונרד כהן, שתמיד ידע לעשות את זה הכי טוב:

 

Show me the place, help me roll away the stone
Show me the place, I can't move this thing alone
Show me the place where the word became a man
Show me the place where the suffering began
The troubles came I saved what I could save
A thread of light, a particle, a wave
But there were chains, so I hastened to behave
There were chains, so I loved you like a slave

 

נכתב על ידי , 5/1/2015 23:37   בקטגוריות האיש הזה, בתהליך, השראה בבוקר  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אדוויל ב-6/1/2015 00:31
 





כינוי: 

בת: 6

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

6,439
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLilyMarlen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LilyMarlen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ