לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אי אפשר לשרוף זמן מבלי לפצוע את הנצח" -הנרי דיוויד ת'ורו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

רטרוספקטיבה/שנה


איש שלי,

אנחנו כבר שנה (ויום) ביחד. כבר שנים שלא הייתי שנה עם מישהו. 

 

קראתי קצת אחורה את הדברים שכתבתי עליך, כשרק התחלנו לצאת. אני זוכרת את התחושה ההיא, של הלב שעומד לזנק החוצה ולפעמים פשוט נשאר תקוע בגרון, גורם למחנק. אני חייבת להודות שאני מעדיפה את זה ככה - טוב, יציב, רגוע. אני מניחה שכבר דאגתי מספיק ועכשיו הגיע פרק זמן מופלא בחיים שלי, שלא חוויתי מאז גיל 19 - בו אני יכולה להיות בטוחה בזוגיות שלי. בטוחה באדם שאני אוהבת.

 

בייבי שלי,

בשבוע האחרון העלינו זכרונות מהשנה האחרונה. איזה כיף שכתבתי הכל, שלא אשכח. אני אפילו צריכה לכתוב יותר, מי יודע - אין רגעים טובים שהם "מיותרים" או "משעממים". אני, מכל האנשים, צריכה לזכור את זה - היו לי יותר מדי רגעים אחרים. כשבאתי אליך בפעם הראשונה, והתשוקה המטורפת בינינו פשוט התלקחה. אפילו לפני זה, כשהיינו יחד ביום ההולדת שלה בצפון, וישנו מחובקים על הספה, ברגע מופלא של אינטימיות. וכל הרגעים שלאחר מכן. כבר 525600 דקות, 365 ימים, שנה - ועוד יום, give or take.

 

בסך הכל, השנה הזו הייתה מופלאה. היו רגעים רעים, אבל הם בטלים בשישים מול כל הרגעים הטובים. כל רגע נוסף אתך, נותן לי כוח להמשיך. לעבור עוד יום, עוד שעה, עוד תרגיל. לזכור, שלא משנה כמה הדרך מתפתלת, באילו גאיות היא עוברת - בסופה, בסוף כל יום, אפל ככל שיהיה - נמצא אתה. מחייך אלי בקצה הדרך. והידיעה שאתה פשוט נמצא שם, אוהב אותי, חושב עלי - מעניקה לי כוח להמשיך ללכת. לעבור הכל.

כשאני פותרת תרגילים מתמטיים ולומדת למבחנים והכל נראה חסר טעם - אני חושבת על זה שיום אחד אולי אצליח להעניק לך בית עם חצר קטנה וערסל, כמה חתולים, כלב. אולי אצליח להעניק לך קצת ניו-זילנד - וזה שווה הכל. 

 

אם הייתי מאחלת לך רק דבר אחד לכבוד הנקודה-הזו-בזמן,

הייתי מאחלת לך להמשיך להחזיר מעמד.

אני יודעת שקשה לאהוב אותי, שנורא קל להתאהב ונורא קשה להישאר.

אבל אתה נשארת.

אני יודעת שאני הולכת ונעשית יותר בלתי אפשרית, פחות רכה, יותר עצובה - ככל שהזמן עובר. 

ובינתיים, אתה לא נשבר.

אני אמנם לא יכולה לדבר אתך על כל ערימת הסמרטוטים שיצאתי אתם - אבל אני יודעת כמה מיוחד זה, אדם שרוצה אותי ולא נשבר. 

כי כשאני חושבת על האפשרות של חיים בלעדיך, עולות לי דמעות בעיניים. בלי החום שלך, הרכות, העיניים התכולות המחייכות. היכולת לחבק בצורה שאומרת הכל. אני מקווה שלעולם לא אחיה חיים בלעדיך, הם יהיו קרים ואפלים. 

 

 

אתמול יצאנו לכבוד "השנה שלנו". כמה שאני אוהבת טקסים. אכלנו ב"פסטה מיה" הנפלאה, וישבנו בשולחן שישבתי בו פעם עם פ'. כמה שונה זה בוודאי היה. הוא בטח היה קר ומנייאק ולקח אותי הביתה ממש אחרי זה כדי להספיק לשחק כדורגל, או לעשות משהו אחר ולגרום לי להרגיש מיותרת וזניחה. כמו שהוא תמיד עשה. 

אבל אתה החזקת לי את היד לאורך כל הארוחה. צחקנו ואכלנו ופשוט היית נפלא. 

אם אני של 2012 הייתה יודעת שאני של 2014 תהיה הרבה יותר מאושרת... אולי היא הייתה מנסה לנער מעליה את הפחדים, להרים את הראש, ולהיות חזקה יותר. לא לתת לאנשים לפגוע.

אבל כנראה שכל דבר בזמנו. מי יודע, אולי אם הייתי מקבלת את האיש שלי בהתחלה - לא הייתי מעריכה מספיק את כל הטוב שבו.

אחר כך הלכנו לסרט, "משחקי הרעב", ובנס גם הצלחנו לחזור הביתה (שוב נהגתי עייפה, אפילו שהבטחתי שלא).

 

ואז הגענו אליך, והרצפה של החדר שלך הייתה זרועה בעלי כותרת של ורדים, ועל המסך היה וידיאו של אח בוערת. נשארתי בלי מילים, מעולם אף אחד אפילו לא התקרב ללעשות בשבילי משהו כזה. כמה שאתה מושלם, אין לתאר.

 

זה הסופ"ש האחרון שלך בדירה. אז בבוקר אנחנו קמים והשמיים יפהפיים, כמעט לבנים לחלוטין.

 

(זוכר שבחורף הקודם, אחרי שהתחלנו לישון עם הראש לכיוון הדלת - היינו מתעוררים מוקדם בבוקר מהצבעים של הזריחה היפהפייה, ואומרים אחד לשני עד כמה היא יפה. ואז חוזרים לישון. הרגעים האלה, של להכיר בכך שהשמיים יפים ומהווים רקע מושלם לאהבה שלנו - אילו רגעים אלה היו. אולי דווקא השמיים הם הנושא, הם נמצאים שם תמיד - ואנחנו, בני האדם, הם התפאורה המתחלפת. כל האהבות, הרגש, האכזבה, הכאב. אלפי דרמות קטנטנות מדי יום. בכל פעם שכדור הארץ מקיף את עצמו, פעם בודדת - חיים שלמים של אנשים משתנים. כמה קטנים אנחנו, כמה מדהימים אנחנו.)

 

אני מצלמת את כל המקומות החשובים בדירה. החדר שלך, המטבח, הסלון, הגג. אלף רגעים שחלקנו שם. בסלון, היית הראשון ששמע שהתקבלתי לאוניברסיטה, וחלקנו המון שבתות בצפייה בטלוויזיה, מחובקים על הספה הקטנטנה. במטבח הכנו אולי אלף פעמים קפה, ארוחות נפלאות שהכנת לי כשהגעתי אליך מורעבת. בגג שתינו את הקפה הראשון שלנו אי פעם יחד, וחווינו המון ערבים נעימים עם חברים. 

 

אתה אמנם עוזב את הדירה, אבל אתה לא עוזב אותי, וזה מה שמשנה. אולי יהיה יותר קשה, נצטרך להתאמץ ולהתגמש, למצוא את הרומנטיקה ביומיום - עכשיו יותר מאי פעם. אבל יש לנו אחד את השני. ואפילו שעכשיו אני קצת חנוקה מדמעות, ומחר בוודאי אבכה כשנעזוב את המקום שהיה לנו לבית במשך שנת ההתאהבות המופלאה שלנו - אהיה אתך. זה מה שחשוב. ולכן השיר שבחרתי להקדיש לך לכבוד השנה שלנו הוא הנכון ביותר:

"עם קומץ שמיים ביד

הייתי עובר את חיי

הייתי חוצה את הים ברגלי

עם קומץ שמיים ביד" 

(אברהם חלפי)

 

אמרתי לך, ואומר זאת כל יום - אתה קומץ השמיים שלי. סוף סוף, מישהו לעבור איתו את חיי. להיות עדים ביחד לאינסוף רגעים מופלאים, ליצור משהו שגדול יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד. משמעות

 

יום אחד אתן לנו בית שלא נצטרך להתגעגע אליו. בית חלומות.

שנינו נספיק, אפילו בלי ילד. רק אני ואתה. תאכיל אותי מרק כשלא יהיו לי יותר שיניים, אקריא לך את העיתון כשלא יהיה לך כוח לקרוא.

One day baby we'll be old. Think of all the stories that we could have told.

 

סוגרים שנה של אהבה, בייבי שלי. בלי לנסוע לצימר, בלי מסאג' זוגי או ארוחה ב"מסה" או להעניק אחד לשני מתנות מאתרי מתנות באינטרנט. רק אני ואתה, שלובי ידיים, משתאים מול כל הטוב הזה. בשבילי זה לגמרי מספיק.

 

 

חוץ מזה.

אני כבר חודש שלם באוניברסיטה, ואני מאושרת. אני לא ישנה, ואוכלת בעיקר שוקולד - אבל אני מאושרת. האנשים נפלאים, ואני מרגישה אהובה ושייכת. והכל מאתגר. לפעמים אני נחרדת נורא שלא אצליח ושהחלומות שלי לנצח ישארו במגירה. מאחורי מדף הספרים, במימד אחר (לכו לראות את הסרט Interstellar. הוא יגרום לכם לחשוב, ולהרגיש).

ואז אני אומרת לעצמי, שאנשים טיפשים יותר ועצלנים ממני הצליחו. ושאני בכלל לא טיפשה, וההפך הגמור מעצלנית.

ככה שיהיה בסדר. אולי לא עכשיו, אולי כרגע הכל מבלבל והתחרותיות משגעת אותי. אבל יהיה בסדר.

 

 

כשהייתי קטנה עוד הרבה לפני הארי פוטר, הייתי נותנת הכל כדי לעזוב את המשפחה ואת הכל וללכת ללמוד קסם, איפשהו. למצוא את הקסם בחיים, להגיע למקום בו הוא שוכן. כיום אני מרגישה שהקסם קיים בכל מקום, ושאני יכולה לראות אותו. וזה מספיק, בעצם זה נפלא. 

הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן ולומר לילדה העצובה והכועסת שהייתי, שיום אחד אמצא את הקסם במקום קרוב הרבה יותר ממה שאני משערת.

 

 

אם יש כרגע שיר, שאני מרגישה שהוא שלנו - זה הקטע "The Mountain" ב-Vimeo. 

אפילו לא שיר, רק מוזיקה ותמונות מתחלפות.

אבל מאז שראינו אותו ביחד בחושך, מחובקים ושותקים, מוקסמים - הרגשתי שזה מה שמייצג את האהבה שלנו יותר מהכל. 

שמיים זרועי כוכבים, זמן שעובר, דבר גדול ומופלא שנשאר.

 

לעוד הרבה מאוד שנים של אהבה, איש שלי. מכאן, עד הירח - ובחזרה.

 

 

נכתב על ידי , 29/11/2014 22:12   בקטגוריות האיש הזה, עתיד, מחשבות, שוטף  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 6

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

6,417
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLilyMarlen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LilyMarlen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ