לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אי אפשר לשרוף זמן מבלי לפצוע את הנצח" -הנרי דיוויד ת'ורו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2015

בלאגן


בזמן האחרון החיים שלי נמצאים בבלאגן שיוצא דופן אפילו ביחס אלי.

מוזר לכתוב פה אחרי שלא באמת עדכנתי בצורה שוטפת מאז נובמבר... לפחות. אבל אני כבר מרגישה שוב את הצורך לפרוק, לתעד דברים, לספר לעצמי של העתיד, לעצמי של העבר.

 

לעצמי של העבר

בשבוע שעבר הייתי בתיכון הישן שלי, בתור "הורה". לא רציתי שגם אחותי תהיה הילדה שתמיד באה בלי ההורים, שעובדים. אז באתי. לבשתי ז'קט ונעלי בובה ונראיתי מאוד... "מבוגרת אחראית". זה הרגיש קצת כמו ניצחון קטן. להגיע לשם אחרי שהרגשתי כל כך מחוקה בשנים האלה, מכוערת וחסרת חשיבות, להגיע עם כוח. להגיד שאני לומדת, להראות שהתקדמתי. לשבת בספריה, אחרי שכל השנים בתיכון הייתי בעיקר שם ולא בשיעור. קשה לי לדמיין את זה היום, להזדהות עם זה רגשית. עם הילדה שהייתי אז. אני יכולה לקרוא את הדברים שכתבתי כאן, בסוף י"ב, ולהרגיש שאני מצטערת בשבילה מאוד, כי עצוב לה, לילדה שהייתי. כמה בדידות הייתה בשנים האלה. עכשיו אני במקום שונה לחלוטין - הכי אהובה, זוהרת, מוצלחת. לא כמו שהייתי רוצה להיות, אבל אני מניחה שאני יכולה להיחשב למוצלחת באיזשהו אופן. 

אז נצחון אחד לעצמי של ההווה על פני העבר.

בשישי בערב פגשתי את מי שבאותה תקופה של סוף י"ב היו החברים הכי טובים שלי, כל אחד עם חברה שלו - מדהים כמה שהטיפוסים שאליהן הם נמשכים נשארו בדיוק אותו דבר. שמחתי לראות אותם. שמחתי שהייתי כל כך יפה באותו ערב, זוהרת, בטוחה בעצמי. הם בטח זוכרים אותי אחרת. פעם הם היו כל עולמי, הילדים הגבוהים האלה. הם שמחו לראות אותי גם, "איזו גברת" הם אמרו, כשאמרתי להם שלום בדרך לאוטו, מחזיקה את האיש שלי. מוקפת באהבה.

 

יום שישי האחרון היה ערב מאושר כי הייתי מוקפת באהבה. בטוחה בעצמי. כמו שרציתי להיות כל חיי, אני עכשיו מי שתמיד רציתי להיות. ואם אצליח להישאר הבחורה הזו, זה יהיה נפלא. שלא אפול, שלא אתרסק. כי כשאתה בשפל, אתה לבד. אפילו האנשים שהכי אוהבים אותך לא ירצו להתפלש אתך בבוץ, אף אחד לא באמת אוהב, או מוכן, להתלכלך. לכן אני לוקחת הכל בעירבון מוגבל, את כל האהבה הזאת... מעידה קטנה ואני לבד. זה ברור, ולכל הפחות זה לא דבר שאני רוצה להעמיד במבחן.

 

ואם כבר אהבה.

בזמן האחרון אני מבולבלת מאוד. בנוגע לעתיד שלי עם האיש בעיקר, בנוגע לאולי-קלוש-של-הווה עם אנשים אחרים. עם בחור ספציפי אחד, למעשה. הוא אומר שאני החברה הכי טובה שלו, משתף אותי, וגם הוא החבר הכי טוב שלי שם. 

עדיין, אני לא טיפשה. הוא לא מסוג האנשים שישארו בכל מחיר, שיהיו הגיבור שתמיד חלמתי להישען עליו. כל כך רציתי רוב חיי להיות הגיבורה, שאני כבר לא יודעת איך להיות נסיכה. להישען, להסיט את הגאווה שלי הצידה ולבטוח. זה לא בשבילי. אני מחושלת כבר, בטוחה בעצמי. עם כמה שהייתי רוצה מישהו שבאמת אוכל להישען עליו, ולא רק בגלל הכוונות הטהורות שלו (בזה האיש שלי מצטיין), אלא בגלל יכולת ממשית לעזור בעת צרה.

 

למרות שבינינו, אני לא יודעת מי יכול לעזור לי עם הצרות שלי.

 

אני קצת מקנאה לבחור הזה, כשהוא מסתובב עם אנשים אחרים, כשאני מרגישה שאני לא מרכז היקום פתאום. רבנו בגלל זה, בגללי. אמרתי שאני מצטערת, שזו רק אשמתי. לא יכולתי להגיד לו, "כשהייתי ילדה תמיד הייתי מספר 2", או שאני לא נלחמת על מקומי, אם צריך, אלא פשוט עוזבת. אין טעם, ועוד יש בי טיפת גאווה שמונעת ממני לפתוח דברים כאלה בפומבי. 

אבל זו האמת. אני מניחה שהוא חשש שזה בקטע לא-רק-אפלטוני... אבל אני די בטוחה שכן. 88%, אם הייתי צריכה להעריך (משטרת האחוזים בדרך, היזהרו). אני לא יכולה לדמיין אותו נוגע בי, אני לא יכולה לדמיין אותי נוגעת בו באופן שאינו חברי.

 

למעשה, אני לא יכולה לתת לאף אחד, כולל האיש, לגעת בי בזמן האחרון. אני לא מסוגלת. מיניות של עציץ. זה דורש חשיפה גדולה מדי... זה דורש להעמיד פנים. זה דורש את שניהם, אפילו שבמידה מסוימת הם הפכים. אני רק רוצה שיחבקו אותי, ואפילו זה לפעמים יותר מדי.

בכנות, אני מרגישה את עצמי שוב מידרדרת. חוסר הרצון במגע זה כנראה רק תסמין. למרות שלכולם אני נראית אנרגטית ושמחה, חלק גדול מהזמן לא היה אכפת לי להידרס. לבלוע רעל, רק שיהיה מהיר. כבר נהיה לי מאוד מאוד כבד, ואני בחורה קטנה, כבד זה לא בשבילי. 

 

כשהייתי קטנה חלמתי להיות גיבורה ולהציל את העולם. מאז למדתי שאין דרך להציל את העולם (הוא לא רוצה להינצל בכלל), או את האנשים שאתה אוהב. בקושי את עצמי אני יכולה להציל, אולי אפילו פחות ממה שאני יכולה להציל אחרים. אז אני לא מצילה, רק עוזרת כשאפשר. וגם זה קשה. ואני יודעת שהחיים שלי פריווילגיים להחריד, מה שעושה את זה אפילו יותר קשה לפעמים. שנאה עצמית היא לא דבר של מה בכך, אצלי. לפעמים אני מתפללת בדבקות פשוט למות ושכל זה יגמר מבחינתי. כמו באותו ריב עם אותו בחור.

 

עם הבחור הזה חוויתי הרבה רגעים באמת מאושרים בזמן האחרון. על הדשא, כשבכיתי שאני לא חלק. על הספסל, כשהתחבקנו והסתכלנו על השמיים ואמרתי, "זה למשל רגע מאושר בזמן", והוא הסכים. ובטיול, שנשאר איתי אפילו שגססתי (טיפשה שמעשנת במסלול). 

הוא מרגש אותי הרבה פעמים. בעצם, רוב האנשים שמסביבי מרגשים אותי הרבה. זה חדש, ומעניין, ורענן, ואני מרגישה שיש לי מקום משמעותי בתוך החבורה הזו (כשהראש שלי לא מלא בענן דיכאון שחור ממסך). והוא במיוחד, באיך שהוא הכניס אותי לחיים שלו.

אבל זה לא רומנטי. יש המון דברים שאני לא יכולה לקבל, דברים שאם הייתי צריכה להתמודד איתם ממקום רומנטי, היו פוגעים בי, מרסקים אותי, שומטים את הקרקע מתחת לרגליי. "ראשי מזהיר שהוא עלי לא ישמור", בדיוק ככה. לא שאני מחפשת מישהו שישמור עלי, אבל אני גם לא מחפשת כזה.

אז הוא חבר, הכי טוב שלי כרגע. וככה זה נועד להישאר.

 

זה כנראה מפלט בשבילי. לא טוב לי עם האיש, כבר הרבה זמן. למרות שהוא מושלם בכל קנה מידה, למרות שכשחשבתי שאולי כדאי ללכת לדרכים נפרדות, לא הצלחתי למצוא אף סיבה ממשית. הוא אהוב על ידי כולם, ובצדק. אין שום דבר לא לאהוב. אלא שאני לפעמים... אולי אוהבת פחות. אולי אוהבת את עצמי יותר מדי, עד שלא נשאר מקום. אולי מרגישה לכודה וחסרת תקווה, ואולי פשוט אני מוכנה להקריב את הדבר הכי אמיתי שאי פעם היה לי, בשם העצלנות.

לפעמים אני פשוט רוצה לברוח ולא להתמודד. אבל אין לי הזדמנויות. אני לא יודעת אם להישאר, אפילו שאני לא שם (אולי אחזור להיות "שם"... מי יודע), או ללכת, בידיעה ברורה שאיש לעולם לא יאהב אותי ככה שוב. 

 

אתמול לקחתי חתול לוטרינר. הוא כבר היה זקן מאוד, וחולה. המבט בעיניים של אחותי גרם לי לרצות להיות באמת הגיבורה שהיא רואה בי.

אז נסענו לתל אביב, לוטרינר שפתוח. הוא היה רזה כל כך, מסריח ומפורעש, צל חיוור של החתול שאהבנו עד לא מזמן. אחרי בדיקות הדם היו לי שתי אפשרויות, ובחרתי שלא להניח לו לסבול יותר.ניתן להעביר על זה ביקורת, והועברה; אבל לא יכולתי לעמוד יותר בסבל הזה, לראות אותו ככה.

חיבקתי אותו, נישקתי אותו וליטפתי, שיקרתי שיהיה בסדר, או שאולי בעצם עשיתי שיהיה בסדר. תלוי מאיפה מסתכלים על זה. הוא רעד ופחד, עד שנרדם לו. הוטרינר אמר "בסדר גמור", וחזק לחדר עם הזריקה. "זה עלול להיות מהיר", הוא הזהיר. התביישתי כל כך בבכי שלי, מול איש זר לחלוטין. תוך שניה מרגע ההזרקה הוא התמוטט על צידו. ליטפתי אותו, חיבקתי, נישקתי ובכיתי עד שהוא כבר לא היה שם. מעולם מישהו לא מת לי בידיים, והלוואי שלעולם זה לא יקרה שוב. התחושה הממשית הזאת של ההתסלקות, העיניים שסירבו להיסגר. הלב מפרפר פירפורים אחרונים, כל מה שיכולתי לעשות היה ללטף אותו. ולבכות, התחביב הכי רציני שלי בימים אלו.

ואחרי כמה דקות כבר לא היה שם אף אחד. ארזתי את עצמי ואת הכלוב, הוטרינר אמר פשוט להשאיר אותו שם. לא כאבה לי המחשבה שהוא יושלך לפח בתוך שקית ירוקה; באותו אופן שלא היה אכפת לי אם אני הייתי אותה גופה. אחרי המוות אין כלום, הטקסים הם בשביל מי שנשאר מאחור, לחיות; ואני חזקה מספיק גם בלי הטקסים. לקבל את האמת הפשוטה ש"איננו". 

שילמתי סכום מופקע (השירות הכי עצוב שאי פעם צרכתי), ויצאתי. ובכיתי ברחוב ובאוטו (הכלוב היה כל כך קל פתאום, איך יכולתי להתלונן על הכובד כשהיה שם מישהו) ובסרט ועכשיו.

ואף אחד לא מבין את העומק של העצב. סבא שלי קרא לזה, "מלחמה אבודה מראש". מישהו צריך להילחם מלחמות אבודות מראש, כדי שנדע שחלק מהדברים לא אבודים כמו שחשבנו. 

 

 

הייתי רוצה לומר שאני מרגישה קצת יותר טוב, אחרי שטף המילים הזה... אני פשוט מקווה שארגיש. 

 

נכתב על ידי , 3/5/2015 22:22   בקטגוריות זרים יפים, האיש הזה, מחשבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 7

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

6,465
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLilyMarlen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LilyMarlen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ