לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אי אפשר לשרוף זמן מבלי לפצוע את הנצח" -הנרי דיוויד ת'ורו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

יום הולדת ירח


זה מה שכתבתי לעצמי לפני שנה ויום, לכבוד תחילת השנה ה-23 בחיי.

להלן סקירת האיחולים ההם ביחס למה שקרה בשנה החולפת:

 

השנה לא היו לי יותר מדי הרפתקאות מעבר לים. למעשה, טיילתי רק קצת, ביחס למה שמקובל בגילי, בתקופה הזו בחיים.

אבל מצאתי את השותף המושלם לכל ההרפתקאות העתידיות שלי, מצאתי בן אדם שאני רוצה לחלוק איתו את כל הטיולים למקומות הכי רחוקים שיש. 

אני מרגישה שאת השאיפה הזו הגשמתי מעל למצופה.

 

כן התאהבתי מחדש. בגדול, עם המון רגש - כמו שאהבה צריכה להיות. לא החיקויים החיוורים שחוויתי מאז שנת 2012. בגיל 23 התאהבתי כמו שמעולם לא חשבתי שאפשר - או לפחות, שלא זכרתי שאפשר. 

 

אני לא מרגישה חופשייה, כמו שאיחלתי לעצמי. לפעמים אני מרגישה לכודה ובלי תקווה ובוכה, ורואה רק שחור. אבל הפעמים האלו מצטמצמות. אני חושבת שהן תלויות יותר במידת ההגשמה העצמית (או חוסר ההגשמה העצמית) שאני מרגישה ברגע נתון. עוד מעט אני מתחילה ללמוד, דבר שמהווה עבורי פסגה של המון שאיפות. ככה שאני מרגישה שתחושת חוסר התקווה תידחק לטובת, "קשה לי אבל מרגש נורא". 

 

בשנה שעברה איחלתי לעצמי, 

"...ואם כבר לכבול את עצמי למשהו, שיהיה משהו טוב ומתגמל.

למישהו שידע להעריך אותי ואת מי שאני, בכל יום, בכל רגע. כי מגיע."

אני מבינה שבאמת קיים בן אדם כזה, בחיים שלי, שמעריך אותי כל יום, ולא מהסס לומר לי את זה אפילו פעם בדקה. שמרגיש שהוא צריך להיות ראוי לי. כתבתי עליו המון בשנה החולפת, והוא טוב ומתגמל כמו שאף אחד לא היה לפניו. תודה.

 

אני אוהבת את עצמי יותר, מאשר לפני שנה - בעיקר יודעת מה מגיע לי ומתי לומר, "די". אני לובשת בגדים יפים ומחייכת יותר (ואפילו נוירוטית פחות!). ככה שזה בסדר. ויש לי זמן איכות עם האנשים שאני אוהבת, והמשפחה. שזה דבר שלעולם, כנראה, אי אפשר להעריך יותר מדי. תודה ליקום גם על זה.

 

השנה כעסתי פחות. כנראה בגלל שעזבתי את הצבא, וממרחק הבנתי עד כמה הייתי לכודה באותה תקופה. הרגשתי סיפוק מקצועי, וחברתי, אבל האופן שבו דברים התנהלו הכעיס אותי נורא. בעיקר בגלל חוסר הצדק, העוולות כלפי אנשים טובים והאיוולת שהנחתה הרבה מיושבי המקום.

השנה אמנם לא עסקתי בשום דבר שהאמנתי בו, ולא הייתה לי תחושת סיפוק מקצועי בכלל - אבל הייתי שלווה יותר.

(שתדעו שאני שונאת את המילה שלווה, שלווה זה בשביל מי שכבר לא בנוי לריגושים).

היה מאוד מרגיע, אבל הבנתי שסיפוק מקצועי זה דבר שמאוד חשוב לי, ודבר שאשים בראש סדר העדיפויות שלי כשאגדל. 

 

אני אכן שבעה, ואכן צריכה לעשות קניות ללימודים. הצלחתי לשמור על הרבה חברויות, ואני כבר לא גרה בדירה הקטנה והיפה שלי בתל אביב, אלא בבית החם והאוהב שלי, בו גרתי כל חיי.

 

אבל מעל הכל, המון דברים שהכאיבו לי אז מאוד, נראים לי קטנים וחסרי חשיבות.

הלב שלי נרפא, לאט לאט.

פעם חשבתי שאני מסוגלת להרגיש רק כאב, אבל ברגעים של חסד אני מרגישה... את חוסר הכאב. את העובדה שהוא הולך ונעלם. הקלה. ואני שמחה שאני יכולה להצביע על זה.

-

 

ביום ההולדת של האיש, השקעתי את כל כולי. קניתי לו פוסטר של סדרה שאהבנו, וחגורה מגניבה, וכרטיסי ביקור (שעדיין לא הגיעו אבל מה זה משנה). לקחתי אותו לארוחת בוקר, ולארוחת צהריים, ולקניות למסיבה בערב, ושילמתי לו על הכל.

וכתבתי ברכה שאני מקווה שמשקפת את כל מה שהוא בשבילי, וכל מה שאני מקווה שהוא יהיה.

 

ובמסיבה בערב כל החברים שלו הגיעו, וצחקנו ביחד והיה ממש כיף. דיברנו על המון דברים, והרגשתי... בבית.

אני מאחלת לעצמי שהאנשים האלה ישארו בחיים שלי עוד הרבה זמן.

-

 

אתמול לא הייתי בארוחת החג עם המשפחה שלי, אלא עם המשפחה של האיש. 

המחשבה שאאלץ לבלות חצי מהחגים בחיים שלי עם משפחה של מישהו אחר, דיכאה אותי מאוד.

בסוף לא אמרתי לו שהרגשתי זרה ובודדה, כי מה הטעם.

-

 

אז אני אוסיף לעצמי עוד כמה איחולים, לשנה הקרובה, שנתי ה-24.

 

שאהיה מוקפת במשפחה שלי, שנצליח לדבוק אחד בשני ולא להתפזר. 

שכולם יהיו בריאים, יעשנו פחות ויאכלו פחות. שישמרו על עצמם, בשבילי.

שלא אצטרך להתגעגע.

 

שאתן מעצמי לאנשים שאני אוהבת, ככל יכולתי. 

שארגיש שהחיים שלי מלאי משמעות, ואהבה, ושאני חלק.

שכל יום בחיים שלי יהיה פיצוי, נחמה, עבור הילדה הקטנה שהייתי שלא רצתה את החיים האלה. אני לא יכולה לחזור בזמן ולנחם את הילדה הזו, אבל אני יכולה להגשים את כל החלומות שהיו לה, ולהוסיף על זה עוד.


שנה טובה.

 



 

נכתב על ידי , 25/9/2014 19:36   בקטגוריות בתהליך, האיש הזה, מחשבות, סיפורים מהעשור הקודם, עתיד  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לקראת ראש השנה


כמה כיף לכתוב בחופשיות, בלי להיות כבולה ל"רשימות".

 

אני לבד בבית עכשיו, שקט לחלוטין מלבד רעשי ההקלדה שלי והפלייליסט Twinkle Lights שמתנגן מהמחשב.

-

 

הימים של ראש השנה ולפני ראש השנה תמיד מרגישים לי מיוחדים יותר מכל הימים האחרים. אפילו יותר מליל הסדר, יותר מליל השנה האזרחית החדשה. זה החג היחיד שמעולם לא הסכמתי לסגור. אולי זה בגלל יום ההולדת שלי, שתמיד מכנס את המשפחה המצומצמת בבית. אולי זה בגלל שזה מזכיר לי את סבתא רבא שלי, ואני מתגעגעת אליה בזמן האחרון. אולי זה בגלל החגיגיות הטבעית של הימים האלה. לא יודעת.

 

בכל מקרה,

הלב שלי תמיד מתמלא התרגשות בימים האלה. 

אני הכי אוהבת את התחושה של משהו חדש מתחיל. להסתכל קדימה בהתרגשות לעבר כל הדברים שהשנה הקרובה תביא.

מפחיד אותי להסתכל אחורה. להבין כמה שנים עברו, לפחד מהמבט שלי אחורה בעוד 5, 10, 50 שנים. 

 

-

 

לפני כמה שבועות שכבתי במיטה וניסיתי לישון בצהריים, כשפתאום היה לי מן פלאשבק מוזר. לרגע אחד הפכתי לאישה בת 80, בבית אבות, שהקירות שלו לבנים והוילונות שלו לבנים כמו בחדר שלי בבית. וכל המשפחה שלי הייתה שייכת לעבר, וכל הזכרונות שלי היו שייכים לעבר. אלוהים, רק מלכתוב את זה עכשיו הלב שלי מתכווץ והגרון נשנק. 

לא יודעת מאיפה פתאום בא לי הפחד הזה, אף פעם לא פחדתי למות ואף פעם לא פחדתי מאוד להזדקן.

אני פשוט פוחדת שאני עוברת את החיים האלה בלי להנות מהרגע. אני פוחדת שאפקח את העיניים והכל יהיה מאחורי, כל ההתרגשות והנעורים והשמחה וההתחלות החדשות. וכל האנשים שאני אוהבת יהיו מתים, ולא יהיה לי עם מי להעלות זכרונות מזמנים עברו, לספר בדיחות על "פעם". 

לא יהיה לי עם מי לדבר על כל זה, ואולי זה יראה לי כאילו כל הדברים האלה מעולם לא קרו. 

כאילו באמת עצמתי את העיניים והתעוררתי בסוף החיים ולא קרה שום דבר באמצע.

 

-

 

איזו מחשבה מפחידה. אני טובה מאוד בלהפחיד את עצמי, מאז שהייתי קטנה. אני זוכרת שהפסיכולוגית שלי בתיכון אמרה לי שאולי אני נהנית מלהפחיד את עצמי, ואמרתי לה שלא, ובדיעבד אני חושבת שהיא נורא מטומטמת שהיא חשבה שדבר כזה יכול לקרות. שהיא קראה אותי לחלוטין לא נכון.

בתקופה ההיא כל כך סבלתי מכל כך הרבה פחדים... בטח שלא נהניתי מלהפחיד את עצמי עוד יותר.

לא משנה, זה לא שעזרתי לה להבין אותי.

 

-

 

אתמול החברה הכי ותיקה שלי שאלה אותי, אם אני זוכרת איך זה להיות ילדה - להיכנס לשיעור, לפתוח מחברת, להקשיב. אמרתי לה שאני יכולה לדמיין, אבל שזה נראה לי מוזר מאוד. אמרתי לה שאני שמחה שגדלתי, שאני פוחדת פחות. 

אני זוכרת שהרגשתי לכודה, קטנה, חסרת יכולת ותקווה. האירוניה היא שהמשפחה שלי תמיד הייתה תומכת וחמה ומעולם לא פגעה בי יותר מדי (כשהייתי קטנה לא הייתה לי פרספקטיבה לגבי הדברים האיומים שקורים במשפחות). הרגשתי כל כך רע בגלל... שרציתי לגדול. רציתי להיות חופשייה. 

 

-


Good Luck, Bad Luck, Survival

Sleep is my Friend and my Rival

נכתב על ידי , 21/9/2014 13:06   בקטגוריות סיפורים מהעשור הקודם, קלרה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 6

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

6,358
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLilyMarlen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LilyMarlen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ