לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אי אפשר לשרוף זמן מבלי לפצוע את הנצח" -הנרי דיוויד ת'ורו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

צפירת הרגעה


אני מרגישה צורך לנסות להסביר את הפוסט הקודם.


החיים שלי באמת טובים.

(מקווה שלא יפגע בי ברק כתוצאה מהכרה בזה, תאונת קארמה או משהו).

הבלוג הזה לא משקף את החיים שלי, אלא את הדברים שאני צריכה לפרוק, לדון בהם עם עצמי באמצעות כתיבה, להוריד מהלב.

לשתף אנשים שלא מכירים אותי ולא ישפטו אותי (לפחות לא בצורה שתכאיב לי יותר מדי).

לכן הוא לרוב די קודר ופסימי, מדכא אפילו.

הבלוג הזה הוא הצד היותר אפל של לילי. זה שאי אפשר לחלוק בתמונה עליזה באינסטגרם...


אז תודה רבה לכולכם, שהיה לכם מספיק אכפת להגיב, או שאתם סתם קוראים פה ומלווים אותי בדרך.

אל תדאגו, במציאות אני יותר בסדר מזה.


למעשה, אני צריכה להתחיל לכתוב פה יותר מהדברים הטובים והמרגשים שקרו לי. אף אחד לא מבטיח שאזכור אותם בעצמי כשאהיה זקנה עם המון חתולים :)


-

ביום ראשון הבא (26) אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה.

במבט לאחור, מעולם לא התחלתי מסע כל כך ארוך.

בצבא הייתי בקורסים תקופה לא מאוד ארוכה, ככה שההתחייבות לא הייתה מפחידה בעיניי (מבחינת זמן. בפועל, ובדיעבד, מפחיד לחשוב עד כמה הילדה שנכנסה למאורת הארנב היא שונה מהילדה שיצאה משם).

גם ההתחייבות שלי למסגרת הצבאית עצמה הלכה והתארכה תוך כדי, ככה שלא "צללתי" מראש לתוך התחייבות ארוכה.


ככה שזו הפעם הראשונה שאני "צוללת" למאורת-ארנב עד כדי כך עמוקה.

אין לי מושג מי תהיה הילדה שתצא משם,

אני יכולה רק להניח לגביה כל מיני עובדות.


למשל, אני יודעת שבעוד ארבע שנים עדיין לא אהיה אמא. לא שאני יודעת אם אי פעם אהיה אמא... אבל לבטח לא בעוד ארבע שנים. מוקדם לי מדי. עוד לא ישנתי על ספסל בתחנת רכבת בפריז, עוד לא טיפסתי על הר בניו-זילנד. עוד לא מחקתי אפילו חצי מרשימת ה"הרפתקאות שלי".


וכשחושבים על זה... זה אולי הדבר היחיד שאני יכולה לדעת לגבי עצמי של עוד ארבע שנים (ואפילו לגבי זה ניתן להתווכח בגדול). אני לא יודעת איפה אגור, את מי אוהב, מה אעשה, לאן אמשיך.


האמת שכרגע זה גם לא מאוד מטריד אותי. קודם צריך לעבור את מאורת-הארנב עצמה.

 

 

-

 

לסיום - הבטחתי לעצמי להתחיל לענות לשאלון השבועי... השבוע הוא לא מאוד מעניין ומעמיק אבל הבטחה זו הבטחה. הנה-

 

את אוהבת לצאת? מתי את יוצאת בדרך כלל?
אני מאוד אוהבת לצאת, הבעיה היא שחברים שלי הם יותר... ביתיים. אני אוהבת לצאת בכל פעם שמתאפשר.

לאן את הכי אוהבת לצאת?
פיקניק בים, פאבים (הזדמנויות לבחון קוקטיילים חדשים ומעניינים), סרטים (כולל הגרועים שבהם).

ויותר חשוב- עם מי?
עם כל מי שלא מתחבא בבית בימים אלו.

אילו התארגנויות את עושה לפני יציאה?
מוציאה את כל תכולת הארון שלי, בוחרת בגדים תוך כדי פיזור יתר הבגדים לכל עבר, תוהה איך החדר שלי הגיע למצב כזה.

מה את תמיד לוקחת איתך כשאת יוצאת?
ספריי פלפל!
(וגם מספיק כסף כדי שאוכל לחזור הביתה במונית בכל שלב, בלי להיות תלויה באף אחד)

את בדרך כלל מארגנת יציאות או מעדיפה לזרום עם משהו ספונטני יותר?
מארגנת, אחרת זה לא יקרה.

את מעדיפה בילויים המוניים או של קבוצה מצומצמת?
קבוצה מצומצמת. כזו אני, מיזנטרופית ;)

את אוהבת להכיר אנשים חדשים כשאת יוצאת?
לא במיוחד.
גם קשה להכיר אנשים שבאמת רוצים... להכיר. ולא להתחיל אתך.

את אוהבת לצאת למקומות קרובים ומוכרים או שאת מעדיפה מקומות חדשים?
מקומות חדשים!

את חושבת שאלכוהול משפר את היציאה והופך אותה למהנה יותר?
אם הייתם שואלים את לילי בת ה-16-17, הייתי תוהה איך אפשר לבלות ביציאה ללא אלכוהול...
מזל שהזדקנתי. אני מתעניינת באלכוהול כיום יותר כקונספט (קוקטיילים חדשים או יין מעניין), ופחות כמשהו שהכרחי לכיף.

נכתב על ידי , 14/10/2014 12:15   בקטגוריות שוטף, עתיד  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Pichi_mowo ב-16/10/2014 16:22
 



המון רעל ותיעוב עצמי (בעיקר)


ברשימות שלי כבר כתוב הרבה זמן "לצרוח". לצרוח צרחה ממושכת וטובה מכל הלב על הדברים שכואבים לי.

בכנות,

כבר כואב לי כל כך שאני חושבת שאולי אני כבר לא יכולה לצרוח; שאולי כדאי שאמחק את הסעיף הזה מהרשימות שלי, כי אין ביכולתי להגשים אותו.

אפילו אין לי כוח לכתוב על מה בא לי לצרוח, אבל אני חייבת את זה לעצמי שלא אתמוטט.

-

 

אני רוצה לצרוח כי אני פוחדת נורא. פוחדת שלא אצליח בקריירה שבחרתי לעצמי, פוחדת שלא אצליח בלימודים, פוחדת שלא אצליח לחסוך מספיק כסף בשביל לא לרעוב בפנסיה. אני יודעת שכל עוד זה תלוי בי, אני אעשה את המקסימום ואתן 100% מעצמי, כמו תמיד. באמת, כמו תמיד, והוכחתי לעצמי המון פעמים שאני יכולה להשיג הישגים מטורפים. 

ועדיין אני פוחדת מדברים שלא תלויים בי ופוחדת ופוחדת והפחד הזה לא עוזב אותי. בעיקר אני פוחדת מבינוניות ודשדוש ותקרת זכוכית. פוחדת שלא יתנו לי הזדמנויות כי אני אישה, ובטח כל מה שאני חושבת עליו הוא חתונה וילדים. 

 

אני פוחדת שיאנסו אותי, אני פוחדת מאנשים ברחוב ומגברים רנדומליים. פוחדת שאקפא ולא אצליח להיאבק או לצרוח ואז יאשימו אותי על דפי העיתון. בעצם, בכל מקרה יאשימו אותי ככה שאני נורא פוחדת להיאנס. יכול להיות שזו פשוט הרחבה של הפחד שלי מהילדות ממפלצות בחושך, רק שהמפלצות האלה אמיתיות ויכולות לתקוף בכל רגע, בלי סיבה, ואין דרך להתגונן, יתכן וגם לא תהיה דרך להיאבק. אני אפילו לא פוחדת כל כך מהאונס עצמו (זה יגמר ואולי אני אשרוד ואולי לא אבל בכל מקרה הכאב יפסק) כמו מלפגוש את המפלצת. כל הסיפורים של כל הבנות (והבנים וקרובי המשפחה) מסביבי מפחידים אותי מאוד מאוד. גם חלק מהזכרונות שלי מפחידים אותי מאוד מאוד ואני פוחדת לחשוב עליהם, "שלא איחרד".

-

 

היום שאלו אותי מה משמעות הקעקוע שלי ואמרתי שזה סתם שיר שאני אוהבת ואין לו משמעות, אבל בעצם יש לו המון משמעות. בשיר הזה שאני אוהבת טמונות המון חוויות מעציבות ומטרידות של קורבנות, סמרטוטיות, התבטלות בפני גברים ומשפחה וכולם. וכאב מאוד גדול שלא נרפא אף פעם. געגוע גדול מאוד לתמימות שאבדה לי, כשעוד אהבתי את השיר הזה בלי שיהיו טמונות בו חוויות שאסור לי לתת לעצמי לשכוח.

 

כי הקעקוע הזה הוא הבטחה שנתתי לעצמי לעולם לא לחזור להיות הילדה שהייתי עד לא מזמן, זאת שנפגעת ולא עושה כלום בנידון, זו שהשאיפה שלה היא למות בשינה. הבטחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים לא להיות לעולם הבחורה שתוכלו לקרוא עליה כבר מ-2009, פה בהיסטוריית הבלוג. 

I'm never going back, the past is in the past. 

 

ולנצח אגיד לאנשים שזה סתם שיר שאני אוהבת כי זה לא פאקינג עניינם. "על שם העבר".

-

 

אני פוחדת שיקרה משהו לאנשים שאני אוהבת, וזה הפחד הכי גדול שלי שמלווה אותי יום ולילה ובחלומות ובאוטובוס. הפחד הזה גורם לי כל כך הרבה סבל, שבא לי לצרוח כמה זה לא מגיע לי, אני צעירה מדי וכל הילדים האחרים לא פוחדים ככה

 

לכן אני חושבת שלא אביא ילדים לעולם

 

אני יודעת שמאוד הייתי רוצה אבל לא אהיה מסוגלת להתמודד עם הפחד הזה, שיקרה להם משהו. או שההתמודדות עצמה, בדרכים שונות, תהרוס להם חלק נכבד מהחיים (כמו שקרה לי. רוב הילדים לא מבלים את זמנם הפנוי בין גיל 8 ל-18 במחשבות על איך להתאבד, מעשית). הקטע הוא שכל האנשים במשפחה שלי הם נפלאים, טובי לב ברמת קדושים (כאילו החיים הם משחק מחשב עם רמות). הם רק רצו להגן עלי, ואני רק הרגשתי כלואה.

שזה עדיף מלהיות קורבן לאונס קבוצתי בילדות, כי לא שמרו עליך מספיק.

אבל הילדות שלי הייתה רחוקה מלהיות מאושרת.

אני יודעת שאין לי על מה להתלונן ואני מפונקת אבל זו החוויה האישית שלי מהחיים האלה אז זיבי.

-

 

אני רוצה לצרוח בגלל הזוגיות שיש לי עם האיש. הוא ללא ספק הבחור הכי טוב לב ומתחשב שאי פעם פגשתי, אבל הוא מתחיל לעלות לי על העצבים ברמות שאני חושבת שאולי כדאי שפשוט נפרד לפני שאפגע בו. כי זה באמת הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

ואני מתביישת לכתוב את זה,

כי הדברים שגורמים לי תסכול הם קטנוניים ושוליים. כאלה שלא ראוי, אולי, להעלות אותם כדי לא לבזות את הקשר.

אבל אני חייבת לכתוב אותם, כי אחרת אשתגע.

 

מסתכלת אותי הגישה שלו לחיים. גישת ה"יהיה בסדר, דברים יסתדרו". אני מניחה שזה מתסכל אותי בגלל שהגישה הזו כל כך הפוכה משלי - להתעמת עם בעיות, לפתור אותן כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה בראש שקט. 

מתסכל אותי שאני צריכה לממן את כל הבילויים הזוגיים שלנו, כי לו אין כסף אף פעם. הוא תמיד אומר שיחזיר, ואף פעם לא מחזיר. להזכיר לו נראה לי קטנוני, אז אני לא.

מתסכל אותי שאני כבר לא מציעה בילויים זוגיים, כי אני יודעת שאין לו כסף ולמה ליצור את המצב הזה מלכתחילה. 

 

וקשה לי לדמיין לנו עתיד ככה. במצב שבו הוא יושב רוב היום מול המחשב, ולא מתאמץ לחסוך ולבנות לנו עתיד, אפילו עתיד קרוב כמו טיול או חופשה קטנה או משהו. אפילו יציאה לסרט שלא אני אממן עבור שנינו. 

 

אפילו רק לצאת מהבית, להתנתק מהמסך, לעשות משהו.

 

אני לעולם לא אגיד לו שהוא שבר לי את הלב, בזה שלא טסנו לחו"ל השנה. לא בגלל הטיסה עצמה, אלא בגלל שראיתי אותו ממשיך לבזבז כל שקל שהוא מרוויח על שטויות כמו אוכל מוזמן מבחוץ או משחקי מחשב. וכל פעם שהייתי מנסה לשאול אותו מה עם הטיול, היה אומר שנתחיל לתכנן כשיהיה לו כסף. אבל אף פעם לא יהיה לו כסף, לא ככה. אפילו לא שמעתי ממנו שלא נסע לחו"ל, פשוט הנחתי שזה יקרה כשהזמן עבר והוא המשיך לנפנף אותי.

 

עכשיו הוא ממשיך לחשוב על לבזבז כסף שאין לו, ואני מנסה להיות אופטימית ולא להרגיש שהוא יהיה בדיוק באותו מצב בשנה הבאה. מנסה לשכנע אותו לחשוב על הצעדים שלו ולתכנן קדימה, כי אי אפשר תמיד להיות במינוס (ועדיף פשוט לא להיות במינוס אף פעם, אם אפשר). 

 

ואני מנסה לא להראות לו שהגישה שלו פוגעת בי באופן אישי, כי "בסדר" לא נוצר אם אומרים "יהיה בסדר", אלא אם עושים ש"יהיה בסדר".

-

 

ומסתכל אותי שהוא לא משקיע כמו פעם, אפילו בדברים הקטנים. להתקלח לפני שאני באה, לא לחטט באף מולי. אני יודעת שזה נשמע קטנוני ונורא, אבל זה גם פרמטר שמראה איך אתה מתייחס לאדם שמולך. אני עדיין מטפחת את עצמי, במיוחד לפני שאנחנו נפגשים, אפילו שזה כמעט כל יום. והוא שם זין, כנראה שלא במודע כי הוא באמת בחור טוב, אבל עדיין. ניסיתי להראות לו בעדינות שזה מפריע לי, אבל אני לא יודעת איך להגיד לבחור שאת הכי אוהבת שהוא דוחה אותך לפעמים.

-

 

פעם, בגיל ההתבגרות, הכי פחדתי שאבלה את חיי ללא בן זוג, ללא רומנטיקה.

 

מדהים עד כמה שאנשים משתנים.

 




נכתב על ידי , 11/10/2014 22:00   בקטגוריות האיש הזה, טינופת, מחשבות, עתיד  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של LilyMarlen ב-14/10/2014 11:25
 





כינוי: 

בת: 6

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

6,401
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLilyMarlen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LilyMarlen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ