לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I've been through the Desert on A Horse With No Name


אני, פול מקרטני, בנות, חברים, (דיבורים על) סקס, דיאט קולה, מוזיקה, עוד מוזיקה, פול מקרטני, מו"ד ביליארד, Great Thursday, גני שעשועים, היפיזם, סטלניזם, אתאיזם, פולותאיזם(סגידה לפול מקרטני), אוני' בר אילן, אוני' תל אביב, תל אביב, אה, כן, וגם סיפורים בהמשכים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2010

פרק ח': אחד(מטאליקה)


כן כן, פרק אחרון. בעיקרון הסיפור היה אמור להיות מעט ארוך יותר, אבל אחרי מחשבה החלטתי לקצר אותו. לא נראה שיש התלהבות, באף אחד מהצדדים. הפרק יעלה היום, ההמשך שלו יעלה ביום שלישי בערב, והסיום ביום שישי.

אז התחלנו בשיר של מטאליקה- מה יותר טוב מלסיים?


חודשיים.

חודשיים הרצתי את התסריט בראשי. את מה שקרה, ואת מה שיקרה, וחשוב מכל- את מה שקורה. וקיבלתי החלטה. אני אתמודד, אני לא אירתע ולא אפחד. כי אני חייב את זה לשני אנשים- לסימון, שמת בדרך, ולעצמי. אני לא אכנע ולא אתן למגי לשבור אותי.

קמתי מהמיטה. התלבשתי. מכנסיים כהות, חולצה בהירה, ז'קט בצבע חום. האקדח של אדמס, שלקחתי מחדרו. יצאתי, סגרתי ונעלתי את הדלת אחרי, ויצאתי אל החדר התת קרקעי. לא סיפרתי לאף אחד, וגם לא רציתי. בלי לשים לב בכלל, מצאתי את עצמי אל מול המדרגות. התעלמתי מהעובדה שבדרך לפה, ראיתי את מגי ואת החבר החדש שלה, הבריון, המתופף הטיפש שמבוגר מאיתנו בשנתיים ולא יודע כלום. התעלמתי מהצחקוק שהגיע מהם.

זהו זה. התחלתי לרדת במדרגות, ויכולתי ממש להרגיש, לראות, את החקיקה הדמיונית על המשקוף:

"נטוש כל תקווה, אתה הנכנס בשערי"

נכנסתי. החושך, הקור, השקט וריח האבק הקיפו אותי. אבל ראיתי, בצורה לא הגיונית, יכולתי לראות. ראיתי את המזבח, ואת לילית.

"מה אתה רוצה?" אמרתי לחדר. לרגע לא שמעתי תשובה, ואז, קול עמוק ענה לי:

"ממך? כלום."

"שקרן." ירקתי את המילה כאילו הייתה מסטיק מורעל. "למה אתה לא עוזב אותי?"

-"את זה תצטרך להבין בעצמך."

-"תשתוק! תגיד לי מה אתה רוצה?"

-"אתה תבין לבד."

-"תתרחק ממני, ומהחברים שלי! את סימון כבר לקחת, אני לא אתן לך לפגוע בעוד מישהו!"

-"זו הטיפשות של סימון שהרגה אותו!"

-"אל תדבר עליו ככה!"

צליל מוזר נשמע, כאילו בעל הקול נאנח בעייפות.

"חפש את הצדק. זה כל מה שאני יכול להגיד לך. הצדק של קליף בארטון."

זה לא אמר לי כלום, אבל ברגע שיצאתי מהחדר, ההבנה היכתה בי.


צדק. באנגלית, 'צדק' הוא Justice. למטאליקה היה אלבום, ישר אחרי מותו של קליף, בשם And Justice for All...

הלכתי לספרייה, שם אלבומים וספרים הושאלו כאילו היו אחד. ביקשתי את 'וצדק לכל', והספרנית הזכירה לי להחזיר תוך שבועיים. הנהנתי, ויצאתי.

הבנתי. מדהים שלא ראיתי את זה.

לקליף בארטון ולשטן או למי שזה לא יהיה שם למטה, היה הסכם- X שנים של נגינה גאונית, מדהימה, על סף העל טבעית, בתמורה לנשמתו של קליף. קליף מת, וכנראה לא קיבל את X השנים שלו, מכיוון שהוא מת בתאונה- לעומת זאת, רוברט ג'ונסון, שגם הוא כנראה מכר את נשמתו לשטן, פשוט נעלם. אבל היופי בסיפור של קליף, הוא שקליף לא היה אמור למות- הוא מת כי הפסיד במשחק קלפים לגיטריסט של מטאליקה, לקירק האמט. ואז, כדי להשיג צדק, קירק האמט הוענש.

איך הוא הוענש? הרבה אומרים שאחרי And Justice for All... מטאליקה איבדו את זה. אני חושב שיש להם כמה שירים ממש טובים בג'סטס עצמו, כמו, למשל, To live is to die או One. מכיוון שזה לא הייתה אשמתו של קירק, הוא קיבל 'פרס תנחומים'- עוד אלבום אחד של יצירה, ואז הוא איבד את הכישרון.

ירדתי, האלבום בידי, בחזרה אל החדר. היה יום שמשי, והעיניים שלי היו מסונוורת מהמעברים המהירים של האור והחושך. הרבה תלמידים שוטטו, שמחים שנגמרו המבחנים, ורק אני מיהרתי אל החדר.

"חזרתי." אמרתי. הפעם, כאילו ציפה לי, ואולי לא כאילו, הקול ענה:

"בשביל מה?"

הסרתי את עטיפת האלבום והשלכתי את הדיסק אל המזבח.

"בשביל להביא צדק."


"אתה פתטי." אמרתי לו. "חתמת על הסכם עם קליף בארטון והנשמה שלו הגיע אליך מוקדם יותר, ובכל זאת הענשת את קירק האמט?! אתה הרסת את להקת המטאל הגדולה ביותר בהיסטוריה!"

"צדק חייב להיעשות. וכך גם יקרה עכשיו." הקול ענה, והוא לא נשמע כל כך מתנשא לשם שינוי. כאילו הוא מדבר בגובה העיניים. הדבר הבא ששמתי לב אליו זה שהאוויר הולך ומתמצק, ואז הוא הופיע מולי.

הוא היה אדום כמו אף מצונן, רזה ושרירי מאוד, וחוץ ממכנסיים בצבע כחול-שמיים היה ערום כביום היוולדו. פניו היו אכזריות ורזות, ותוויהן היו חדים. עיניו היו שחורות כפחם, חסרות אישון, ושערו התחלק לשתי 'קרניים' בצבע עשן. גם זקנו היה כזה, וביחד עם שערו וסנטרו, הם יצרו מבנה של פנטגראם הפוך. זרועותיו וחזהו השריריים היו מכוסים כתובות קעקע בשחור, ירוק-רעל וסגול: הצבעים שהיו על לילית.

"אז איך אנחנו הולכים לבדוק מי ינצח? נתחרה בנגינה?" אמרתי והנפתי את לילית.

"לא..." הוא צחקק והניף את ידו. חפיסת קלפים הופיעה והוא הושיט אותה אלי. "תערבב, ותחלק לפוקר. אתה יודע לשחק, אני מניח?"

הנהנתי וערבבתי. הוא שוב הניף את ידו, והחפיסה ריחפה באוויר. הנפה נוספת, ומאה גולגולות הופיעו מעל כל אחד מאיתנו.

"דמי כניסה גולגולת אחת, ברור?" הוא אמר. "ברור כשמש." והתחלנו לשחק.

הוא היה טוב, טוב מדי. לרגע פחדתי שהוא מרמה, אבל אז נזכרתי שאין לי ממה לפחד. המצב היה קשה- רק פעמיים הצלחתי לנצח את הסיבוב, ומאזן הגולגולות היה לטובתו.

"168 לי, 32 לך." אמר האדום וחייך. "אתה משעמם אותי, כהן."

"אתה תמיד יכול להיכנע." עניתי לו.

"זה משעשע, בדיוק התכוונתי להציע לך את אותו הדבר." הוא ענה. "אתה יודע מה? בוא נשחק 'אול אין'. אם אתה מנצח בסיבוב הבא, הרווחת את החופש שלך. ואם אני מנצח, הפסדת אותו."

"מקובל עלי." אמרתי. הוא הזיז את כל הגולגולות שלו למרכז החדר, ממש בסמוך למזבח. הן זזו בכוח המחשבה, ומיד לאחריהן גם שלי זזו.

"נראה שאנחנו מפסידים קצת, בחור." הוא הראה לי את הקלפים שלו. ארבעה מלכים, ושלוש. "לא שציפיתי למשהו אחר, אבל עדיין...זה היה קצת מעניין."

"חכה..." עניתי לו וחייכתי. הנחתי את הקלפים שלי.

שבע.

שמונה.

תשע.

עשר.

ונסיך. כולם תלתנים.

האדום נסוג לאחור. הקלפים והגולגולות נעלמו, ואני הרגשתי כאילו הנחתי מעלי תיק כבד.

"באמת ציפית שאניח לגורל להכריע את המשחק הזה?" ויצאתי מהחדר אל אור השמש.


"בוקר טוב, מתוק." מגי אמרה לי. פקחתי את עיני, וראיתי אותנו בביתן של ביטן. בחדר השינה הישן. ריצפת עץ, מיטה צרה, שמש שמאירה את שנינו. הייתי ערום, ומגי שכבה לצידי בחזייה ותחתונים בצבעי שחור וורוד. סיפרתי לה הכל, והיא הבינה. היא נפרדה מהחבר שלה, והתנצלה על כל הפעמים שצחקה עלי איתו. סלחתי- איך יכולתי שלא?

נישקתי אותה על שפתיה. היא המשיכה יחד איתי. התחלנו לגעת זה בזה, ואני חדרתי אליה שוב. ואז פשוט שכבנו שם, אחד בתוך השנייה, וליטפנו זה את פניה של זו.

"אני אוהבת אותך." היא אמרה.

"גם אני אוהב אותך." אמרתי ונישקתי את ידיה. "טוב, ברשותך, אני אלך לצחצח שיניים." היא חייכה, נישקה אותי והניחה לי לקום. קמתי ונעמדתי מול המראה בכיור הישן. לפתע, כאילו פגעה בה אבן, המראה נשברה ונפלה. הרסיסים יצרו מבנה אחד, אחיד.

One.

"הפסדת. תלמד לוותר." לחשתי למראה וחזרתי אל מגי.

התחבקנו. התנשקנו. נגענו זה בזו, ושוב שכבנו. פעמיים, שלוש, הפסקתי לספור. אבל זה היה כל כך...מלאכי. קדוש.

חוץ ממחשבה אחת, שטרדה את מוחי ולא יצאה ממנו לאורך השניות בהן יצאתי מהאמבטיה ועד ששפתי פגשו בשפתיה של מגי.

סימון לא היה יכול לתלות את עצמו לבד. מישהו היה חייב להתערב, ולעזור לו איכשהו.

ומגי הייתה היחידה שידעה על כל העסק, והייתה בבית הספר בזמן שסימון התאבד.


מוקדש לאיתי, היוזם והיוצר של הסיפור.

אז...נהניתם?

נכתב על ידי , 8/8/2010 22:09  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 19

MSN: 

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאלביס בן-ישי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אלביס בן-ישי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ