לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  Danielle*

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

4/2018

מעטים אלה שיכולים להבין


שבפינות הקטנות יש הכי הרבה מרחב.

עם קירות שנדבקים לכתפיים ושולחן שמכסה את הראש

והידיעה הנפלאה שאף אחד לא יתקרב לפינה הזו כי היא קטנטונת ולא רצויה ורק שלי.

 

העלבון צרוב עמוק בושט שלי.

כואב לבלוע אותו.

כואב לכווץ כל שריר בגוף כדי חלילה לא להיות במגע.

כואב לחמוק בעור שינייך משובל של תנועה של אדם אחר, הפרעה קטנה בטווח של רוח מצמררת.

 

אנשים לא מבינים את זה.

הגרון שלהם נקי מצריבתו של העלבון,

הם מתבטאים בשצף וזזים בחופשיות חלקה,

כאילו העולם כולו הוא תבנית שבנויה בדיוק בצורתם שלהם.

כל תנועה שהם יוצרים היא בעלת מוצא ויעד שלא צריך לחשוב עליהם בכלל

השובל שלה מתעופף אחריהם, סוגר עליי כמו גדר תיל. חוסם. 

 

אני כמו אסטרטגית מדופלמת, יושבת בפינה ומסתכלת על החדר כמו על מפה.

בוחנת נתיבי תנועה בקווים מקווקווים ומוחקת באיקס אדום ענקי את כל מה שעתיד לפגוש מישהו אחר.

יש לי יכולת על אנושית לחזות את התנועות של האנשים סביבי. להבין את הצרכים שיוצרים תנועה ולעוות את הצורה שלי בשביל לתת להם מקום לנוע. אני רוצה להיות גאה ביכולת הזו, אבל הצורך שהוליד אותה מכאיב לי. הוא סותם לי את הפה ואי אפשר לנשוך לו את האצבעות.

חריקות של גלגלי שיניים במוח מוחקות את הזעקות החמוצות של העלבון בגרון. 10 דפ"אות בשנייה.

אני צריכה לקפוא במקום? אני צריכה לרוץ? אני צריכה ללכת לאט כאילו אין פה שום בעיה? או שאולי אני צריכה לצלול אל מאחורי הדלת, לתת לכולם לעבור ואז לעבור בעצמי?

הראש שלי מאבד את עצמו בתוך כל האפשרויות.

אלה הרגעים הכי מפחידים.

הרגעים האלה שבהם אף מסלול לא עובד ואז כבר עדיף לי להתקפל מתחת לשולחן ולהתפלל שאף אחד לא יראה אותי וכולם כבר ילכו מפה.

נכתב על ידי Danielle* , 22/4/2018 23:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פתאום התבהר לי קצת


היו לי כמה ימים נאחסיים בטירוף שאילצו אותי להאט את הקצב בזמן הכי פחות מתאים.

 

מתוך זה צצו לי כמה מחשבות אקראיות.

 

על העתיד-

1. אני חייבת לטייל. חייבת את זה לעצמי.

2. אחרי שאני מסיימת את התואר אני עושה שנה הפסקה, חובה.

3. אני מוכרחה להיכנס לכושר, ויפה שעה אחת קודם. פעם הייתי, עכשיו כבר הרבה זמן שאני לא.

 

על המקום שלי בחברה-

4. מאוד עצוב שרוב החברים שלי ביומיום לא חולקים את האהבה שלי למוזיקה. זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, בלי זה אני שליש בנאדם, ועצוב שאני לא יכולה לדבר איתם על זה. אז אני צריכה לדאוג שבכל שלב בחיי יהיו לי לפחות 3-4 מכרים/חברים מוזיקאים שיספגו חלק מהלהבה הזו שהחברים הרגילים שלי לא יודעים להכיל.

5. אני צריכה להיות נחמדה יותר לסוניה. אני נורא רוצה שנלך לקמינו, ולא רק כי זה לטייל, אלא כי זה גם לחזור ללא להיות אני אלא להיות אנחנו ושתהיה לך חברה טובה באמת.

6. אני צריכה לחשוב ולעשות לעצמי סדר באופן בו אני מתבטאת. אני רוצה להיות נחמדה אבל לא אובר-נחמדה. מנומסת אבל לא-אובר מנומסת.

7. להתנצל רק כשזה מתאים.

 

על העבודה-

8. אני צריכה למצוא את נקודת העניין שלי ולקחת ממנה מוטיבציה שתאפשר לי להעלות הילוך בעבודה.

9. ועוד דבר שמאוד חשוב שאעשה זה לסנכרן את השעון שלי כדי שיתאפשר לי לעבוד בצורה מסודרת וגם להיראות כאילו אני עובדת, כי זה גם חשוב.

10. לחזק את הנישה החברתית בתוך העבודה.

 

 

 

11. ללמוד לנגן את המוזיקה שלי ולהשתפר בז'אנרים שלי

12. ללמוד פורטוגזית

נכתב על ידי Danielle* , 19/4/2018 13:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,141
הבלוג משוייך לקטגוריות: החנונים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDanielle* אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Danielle* ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ