לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  Danielle*

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

2/2018

חמישה פעמונים


אחד בצבע זהב

אחד בצבע אדום

אחד בצבע כסף

אחד בצבע ורוד

אחד בצבע ירוק

 

מטפטפים על הלחיים שלי

נשמעים כמו העננים של גליציה

כמו אנקות כאב של דלקת בגיד

 

 

כשאני שומעת אותם אני נשטפת, הצליל נימוח והמוח צולל לזימזומים של זמנים אחרים. הלב שלי רוכב על הרוח היבשה של הקמינו. ואני מתגעגעת יותר מהכל. שום מחשבה קונקרטית על הקמינו לא עושה לי פיצוצים קטנים בלב כמו הצליל הזה של הפעמונים, צליל של צעדים שבוכים בשקט, צליל של נחיתה בוטחת על העשב ו-stella splendens in monte.

נכתב על ידי Danielle* , 14/2/2018 23:33  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בא לי לדחוף את עצמי הצידה כדי לא להיות ליד עצמי יותר


אני מתביישת ומובכת בו זמנית. כמעט לאורך כל שעות הערות שלי אני שטופה בתחושות הללו והן מרעידות לי את הקול ואת הידיים, ומצמידות אותי לקיר בכל פעם כשמישהו מתקרב אליי.

 

לא בטוחה מתי זה נהיה ככה.

זה בא בגלים, אני מבינה את זה כשאני מנסה לשחזר, אבל המפלס עולה ועולה בהדרגה. התחממות גלובאלית של הלחיים ממיסה את הביטחון העצמי שלי שהופך לשלולית פושרת על הרצפה.

אני בצונאמי של מבוכה. טובעת.

 

יש אצלי בעבודה מישהי שנקרא לה מירי.

היא כל הזמן מנסה לפנות לי מקום, או שאני אפנה לעצמי מקום.

"את לא מפריעה", "הכל בסדר",

והמשפטים הכי מצמררים- "למי הפרעת כשהיית ילדה?"

בכל אינטרקציה איתה אני שומעת את הראש שלה עובד ומטרטר- "איזה מזל שהילדים שלי לא ככה". היא מעולם לא אמרה את המילים האלה אבל הן רכבו על כל המילים שהיא כן אמרה. ואני כל כך נבוכה וכל כך מתביישת. ההורים שלי באמת היו בסדר גמור. הישות השלילית שהשפיעה עליי כבר למעלה מעשור לא נמצאת בחיים שלי. ואני חושבת שהייתי דפוקה גם לפניו וגם בלעדיו. ככה. בור ענק במוח וצד אחד לא מתקשר עם האחר. הקיום שלי עלוב ומעליב.

 

אתמול יצאנו למין יום גיבוש של העבודה.

אני חושבת שאני נראית מאוד אומללה בעבודה. לא חושבת, יודעת, ואולי אני באמת אומללה, אבל זה לא רק בגלל העבודה. זה הצפיפות, החרדה, השהות הזו בין ארבעה קירות והצורך להיות תמיד עדינה ומחושבת ומסודרת. אני נורא פרועה. אני פרועה, בלגניטית, מגושמת, all over the place, חווה דברים במקסימום. וזה לא מתאים בעבודה. אז הניסיון לרסן את עצמי עושה אותי עוד יותר חרדתית ועוד יותר מכווצת ומסמורטטת ו-on edge, וזה מחמיר מיום ליום.

אם כשרק הגעתי הייתי מתנצלת בממוצע 3 פעמים ביום עכשיו זה במקרה הטוב 30 פעמים. אם הייתי קופצת מהרעש של הצנטריפוגה כשהיא על 15,000, עכשיו אני קופצת מרעשים של הקלדה. אם הייתי מחליקה בזריזות בין כיסאות במעבר כדי לא לגעת באף אחד, עכשיו אם אני עומדת בשורה וחסום משני הצדדים שלי אני פשוט מתחילה לבכות בחוסר אונים.

זה נראה כל כך מטומטם. מה הבעיה לבקש ממישהו לזוז כדי לצאת? מה הבעיה שנייה להידחק שם ולגעת במישהו?

אבל אני לא מסוגלת, ואני גם לא מסוגלת להגיד את זה, ואני פשוט בוכה במקום.

מטומטמת.

אז אתמול ביום גיבוש היה שלב שיצאנו החוצה לטייל בחוף.

הרגשתי כאילו פתחו את הריצ'רץ' שחסם לי את הריאות.

חזרתי הביתה.

התרוצצתי כמו עז וטיפסתי על עצים וזיהיתי פרחים וצבים באופק. יכולתי לזוז ולהיות המבולגנת המגושמת המפוזרת שאני, רק מחוץ לכלוב.

 

מירי אמרה שנראיתי כאילו התעוררתי לחיים.

הלוואי שיכולתי להיות תמיד ערה ככה.

נכתב על ידי Danielle* , 7/2/2018 20:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,891
הבלוג משוייך לקטגוריות: החנונים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDanielle* אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Danielle* ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ