טוב אז בגלל שיש לי מלא (אהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) דברים לעשות ואין לי חשק לעשות אף אחד מהם, לעדכן את הבלוג לפוסט אסוציאטיבי מרגיש יותר מתמיד כדבר הנכון לעשות!
עוד כמה שעות אתעורר ליום הלימודים האחרון שלי לתואר. למרות שאין מאושרת ממני שהתואר הזה מאחורי (אינשאללה שהאופי הדחייני והדפוק שלי לא יהרוס לי!) עדיין יש בי הצפת רגשות מעורבים. אני כרגע נמצאת בשלב מאוד מוזר בחיי, שבו אני מרגישה שהאדמה סוג של נפערת תחתיי. אני לא יודעת אם זאת תוצאה של הפרידה מקשר של שלוש שנים שבלבלה אותי לגמרי, או העובדה שאני מסיימת את הלימודים ועדיין לא הבנתי מה אני רוצה לעשות אחרי, או העומס הרב שצפוי לי בחודש הזה, או סתם דיסהרמוניה כללית. מה שבטוח הוא שאני מרגישה שאני נופלת לאיטי לתוך מערבולת אדירה של כאוס דווקא בתקופה שבה אני הכי צריכה להיות לגמרי ממוקדת בלימודים .
ישבתי עם חבר מהלימודים וקוננו על כך שאין לנו את התשוקה הזאת להיות עשירים או מפורסמים בשום צורה, ואנחנו רק רוצים ללמוד ולהתנדב כל החיים. יש עוד כל-כך הרבה תחומים שאני ממש רוצה ללמוד: משפטים, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה, ביולוגיה, ובערך כל דבר שקשור למדעי הרוח ו\או אומנויות. וגם כמה הייתי רוצה להתנדב במקלט לפליטים ובחוש"ן ובאיגי ועם נפגעי תקיפה מינית ועם ילדים חולים ועם קשישים ואווווווווף למה אי אפשר ללמוד ולהתנדב כל החיים .
חשבתי על זה שיש המון אנשים שבבת-אחת הולכים להיעלם לי מהתודעה, ובשנתיים האחרונות ראיתי אותם כמובנים מאליהם ופתאום הבנתי שהם לא, לא אפגוש אותם יותר וקצת נעצבתי לי. למשל הקופאית בקפיטריה. נזכרתי בפעם הראשונה שדיברנו, כששאלתי אותה מתוך נימוס "מה נשמע?" והיא ענתה לי "חרא, אני שונאת פה את כולם!", ומאז תמיד כשאני שם יש לנו שיחות מצחיקות.
או השומר הישנוני בכניסה שתמיד האזין למוזיקה שאהבתי ונתן לי להיכנס בלי כרטיס סטודנט (Fuck the system!) ומהרגע ששמו לו שמשיה של חברת גלידות כל הזמן צחקנו על זה שהוא צריך להקים שם דוכן גלידה.
או המזכירות, שלא הרבה יודעים אבל הן הנשים הכי מצחיקות באוניברסיטה, וכבר מזמן הסכמנו ששמים להן חומרים פסיכואקטיביים בקפה.
או סתם החברים מהלימודים והשיחות על הדשא. ואפילו האנשים שלא הכרתי אבל כבר התרגלתי לראות אותם בכל מקום ולהדביק להם כינויים כמו "ברבי וקן", "נשות הטייסים", ו"שקע ותקע".
והסטודנטים החמודים שלי שמשום מה גרמו לי לחשוב שהקורס המרדים שלימדתי לא היה כל כך משעמם.
טוב קצת דברים כיפיים. לקראת סיום הלימודים אני בעיקר מכלה את משאבי הזמן שאין לי בלעשות דברים שתכננתי לעשות ולא יצא לי עד עכשיו:
1. להוציא לפועל את סיור המוות באוניברסיטה – Check!
2. דייט באוניברסיטה – Check!
3. להשתכר באוניברסיטה – Check!
4. סקס באוניברסיטה (בתקווה שההיא מסעיפים 2-3 תזרום. אם לא, יש לי חודש למצוא מישהי שכן!)
מוזמנים להציע לי תוספות לרשימה.
בעודי מחכה לתורי בקפיטריה, אדם זר לחלוטין התעקש לשלם עלי. החלטתי שזאת מחווה אלטרואיסטית מקסימה ושגם אני אעשה את זה מחר לאדם שיעמוד מאחורי בתור.
פגשתי במקרה מישהי שהייתה איתי בצבא. סיום השיחה התנהל כך:
היא [בפליאה]: "את יודעת, אני שונאת אנשים אבל אותך אני לא".
אני: "איזה כיף! גם אני שונאת אנשים אבל את בסדר!".
היא: "זאת הסיבה שהסתדרנו בצבא, כולנו חבורה של מיזנתרופים".
לאחר דקת הרהור והרצת תמונות מכריי הקרובים בראש, הבנתי כמה שזה נכון ושבאמת כמעט כל החברים שלי מיזנתרופים. זה ממש הצחיק אותי! מנגד חשבתי על זה שיש לי קטע כזה, שבעוד שאני סולדת מבני-אדם בכלליות, את האנשים הקרובים אלי אני מאוד אוהבת, בצורה מוגברת בהשוואה לתחושת הקרבה של אחרים לחברים שלהם. ככל שאדם יותר קרוב אלי, כך גוברת האהבה שלי אליו, אז אני סוג של מאוהבת תמידית בחברים הטובים שלי. מעניין אם זה קורה לעוד אנשים.
הבחורה הקודמת שיצאתי איתה שלחה לי מכתב ארוך וכועס על כמה שאני חרא של בנאדם וכמה שפגעתי בה. חשבתי לעצמי שזה ממש הזוי בגלל שבאמת שלא היה לי מושג, והסיבות שהיא כתבה לפגיעה שלי בה היו בעיקר אי היכולת שלי לקרוא את מחשבותיה ולפעול בהתאם, וזה לחלוטין היה בר מניעה אם היא הייתה פתוחה וכנה איתי. אז חשבתי על זה שהלוואי והיה לי מכשיר קורא מחשבות. הייתי נוסעת בזמן ומונעת מראש את הפגיעה שלי בה, וישר אחרי הייתי נפגשת ומיישרת את ההדורים עם כל האנשים שאי פעם הייתי איתם באינטראקציה ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. זה יכול היה להיות אדיר.
חי חי חה חה.
עד כאן הפוסט האסוציאטיבי הראשון! המון תודה למגיבים לפוסט הקודם ול"שם." על פוסט המחווה המעניין שהכיר לי עולם אחר לגמרי. למרות העובדה שקשה לי לצאת בהצהרות אהבים לפוסטים באופן כללי כי אני מאוד ביקורתית, נראה לי שזה היה הפוסט האהוב עלי בתולדות הבלוג הקשיש, ובאמת שהתרגשתי לראות שיש עוד אנשים שהתחברו אליו ושזה עזר להם, גם אם זה הרס להם את המתכונת בלשון (שכבר הסכמנו שזה לא מקצוע חשוב) .
התגובה הזאת ממש עשתה לי את היום. הסיבה
היא שמה שקורה בדרך-כלל הוא שאחרי שאני מפרסמת פוסט, זה שאני רואה בסטטיסטיקה זרימה
של אנשים שקוראים את כל הבלוג הזה מההתחלה ועד הסוף. כמעט 9 שנים מחיי, 437 טקסטים
אינטימיים להחריד, ואין לי מושג קלוש מיהם אותם אנשים שעתה מכירים אותי יותר טוב מכל
בנאדם אחר בעולם האמיתי. ואז באה התגובה הזאת, ונתנה לי סופסוף זהות כלשהי לאדם
שעומד מאחורי אותה סטטיסטיקה יבשה. אז תודה לעצמי בכיתה י' .
היות והיא אני בכיתה י', הצעתי שאענה לה
על כל השאלות שהייתה רוצה לדעת את התשובות עליהן מגרסתה המבוגרת. אז אני הולכת
לחלק את הפוסט הזה לנושאים, בהתאם לשאלות שהיא, כלומר אני מהעבר של העתיד, כתבה
לי. עלי לציין שהתשובות הללו מתייחסות אך ורק לעצמי ואין זה אומר שהן נכונות לאנשים
אחרים כלל.
החיים:
איך החיים האמיתיים אחרי התיכון?
החיים בגיל 25 די דומים לחיים בגיל 16, זה בעיקר בגלל שנתוני הפתיחה שאיתם נולדת טבועים בך. אל תצפי לאיזה שינוי גורף. מה שמשתנה זאת
העובדה שאת פחות הורמונאלית (גיל ההתבגרות וזה) את לא תקועה במסגרת כפויה ומנוונת,
וגם את צוברת במהלך הדרך חוויות שעוזרות לך לבנות מעט מבצרי הגנה נחוצים. אבל את
עדיין תבכי מכתבות בעיתון ותקראי אותו מהסוף להתחלה, את עדיין תסבלי מבעיות שינה,
את עדיין תנסי להבין אנשים גם שלא מגיע להם, ואת אף פעם לא תתרגלי להטרדות מיניות.
אז אפשר להגיד שהחיים בגיל 25 אלו אותם חיים, רק קצת יותר מתונים.
לחיים "האמיתיים" בגיל 25 יש
את היתרונות והחסרונות שלהם. החיסרון הגדול הוא שככל שעובר הזמן ועדיין לא מצאת את
עצמך, את תמצאי את עצמך בתחושה תמידית של אשמה על זה שאת מאכזבת את ההורים שלך
ושלא יצא ממך כלום. ההורים שלך גם יתייאשו ויפסיקו לנסות לעודד אותך ולהגיד לך
"מקסימום תחיי על הירושה". אין מה לעשות, החיפוש הזה הוא ארוך וייקח לך זמן.
אבל דווקא בכל החיפוש העצמי הזה את גם תצברי המון ידע, והעולם הפנימי שלך יהיה
עשיר בהרבה, ואת אף פעם לא תצליחי להבין אנשים שאומרים שמשעמם להם. את גם תהפכי
ליותר עצמאית, מה שיאפשר לך להיחשף ליותר אנשים מעניינים ולצבור חוויות אדירות. הולך
להיות לך עתיד מטורף מהבחינה הזאת, אז יש בהחלט למה לצפות!
עוד יתרון הוא שעם הזמן את יותר תקבלי
את זה שאת לסבית ותהיי שלמה עם זה, וגם המשפחה שלך. הם אמנם אף-פעם לא ישמחו מזה,
וכן, כנראה שבת-הזוג שלך לעולם לא תקבל את היחס החם והאוהב שיקבל כל בחור בינוני
ומטה שתביאי הביתה. אבל את תלמדי לעמוד על שלך ולדרוש, והם באמת אוהבים אותך
ויקבלו אותך.
איזה דברים אני צריכה להספיק לעשות
עד גיל 25?
לעשות:
תתחילי בלוג.
הזיכרון שלך מחורבן וחבל שלא יהיה לך עבר. האני של העתיד תודה לך על זה.
לא לעשות כלום כיף
גם בגיל 25. נסי לעשות כמה שיותר כלום שאת יכולה כל עוד זה נחשב בסדר.
תעשי כמה שיותר דברים מטופשים וחסרי
תכלית. בגיל 16 זה חמוד. בגיל 25 זה מוזר. זה לא יפריע לך להמשיך לעשות את זה גם
בגיל 25.
צאי מהארון. הוא חונק, מעיק ועושה גודש
בגרון. השהות בו היא בלתי נסבלת ומיותרת ותגרום לך לעשות דברים שתתחרטי עליהם, כמו
להתמזמז עם מישהי שרוצה אותך במסיבת סיום י"ב, רק כי את לא יכולה יותר להשאר בפנים.
רגע אחרי את תביני שזה ממש מטומטם לצאת ככה מהארון לפני כל השכבה, ואת תרגישי ממש
רע עם עצמך. היא תבוא לדבר איתך אחרי ואת תתעלמי ממנה. המצפון לא מניח לעולם. אז
צאי מהפאקינג ארון.
זאת עצה שהיא לגמרי סובייקטיבית ומתאימה
ל"עצמי המבוגרת" וכמובן שתיקחי אותה בעירבון מוגבל. אבל אם בית-הספר לא
מאתגר אותך, תשקלי ישר להתחיל ללמוד באוניברסיטה במקום. במחשבה לאחור הלימודים בתיכון
הם די בזבוז של זמן והיית יכולה כבר לסיים תואר במקום. לאף אחד לא אכפת מתעודת
בגרות אחרי שיש לך תואר. אם אין לך מושג מה את רוצה ללמוד או לעשות עם עצמך תעשי תואר
ראשון כללי. לכולם גם ככה אין מה לעשות עם התואר הראשון שלהם, את לפחות תזכי בידע
מגוון, מעשיר ומרתק.
קשה לי לתת רשימה קונקרטית של דברים שאת
צריכה להספיק עד גיל 25, כי האמת היא שכל החוויות המעניינות שקרו לי בחיים לא
תוכננו ולגמרי היו מקריות. אני יכולה אולי להגיד שאל תגבילי את עצמך ותהיי פתוחה
לאנשים והתנסויות. למשל אם את עם חברים ופתאום את מתחברת עם אנשים ברחוב (ובגיל 16
את מתחברת עם מלא אנשים ברחוב, לא ברור איך) תזרמו איתם ללילה שלם של שיחה. את
תגלי שהשיחות הכי מעניינות הן עם אנשים זרים שפגשת באיזה לילה על ספסל ברוטשילד ולא
תפגשי יותר לעולם. רק תשמרי על עצמך כמובן, לי היה יותר מזל משכל ונקווה שלך יהיה
יותר שכל ממזל.
אם את עם נטייה לדיכאון, את צריכה להבין
שהוא אף פעם לא באמת עובר, אבל כן אפשר לגרום לו להופיע בתדירות נמוכה משמעותית עם
עבודה עצמית. לכי לטיפול פסיכולוגי ותבחרי בפסיכולוגית המגניבה עם הקעקועים. כשאת
מרגישה שאין משמעות לחיים, תמיד תזכירי לעצמך שיש אנשים שעבורם את המשמעות לחיים.
לוותר:
אל תשתכרי. כן כן,
קל להגיד, קשה לעשות. הפאדיחות שתעשי לעצמך לא שוות את זה. וכן, דווקא את זה המוח
הדפוק שלך יזכור.
אל תעשי סמים. את תזכי
לפריוויליגיה המרתקת של לראות את חברים שלך משתנים באחת מהדרכים הבאות: הופכים
לעציצים, מפתחים דיכאון, מאבדים נתחים משפיותם, נתקעים בגיל המנטאלי שבו התחילו עם
זה, הופכים לאדישים או סתם לאנשים אחרים פחות כיפיים. תשמרי על עצמך.
16 זה הגיל ללכת לבר
לסביות אם בא לך לראות זמרות שאת אוהבת מסניפות קוקאין. אל תדאגי יכניסו אותך גם
בלי תעודת זהות. במקרה הכי גרוע, יש מספיק נשים בנות 40 שאוהבות בנות 16 ויעזרו לך
להיכנס, ואפילו יזמינו אותך לדרינק. או שתעזבי אותך מללכת לברים בגיל 16, כשתהיי
שם את גם ככה לא באמת תביני מה הפואנטה.
אהבה:
איך אני עושה משהו עם הרגשות שלי
כלפיי מישהי?
אל תבלבלי בין אהבה
לאובססיה. אהבה היא הדדית. אובססיה היא OCD. באהבה את מכירה את הבחורה, היא מכירה אותך, ושתיכן אוהבות אחת את
השנייה, למרות ההבנה שאתן לא מושלמות. באובססיה את משייכת לה את כל התכונות שהיית
רוצה שיהיו לה בשל אותה משיכה חזקה אליה, אבל במבט לאחור את תגלי שאין לה אותן. בהמשך
לכך, אל תבלבלי בין אהבה למשיכה. משיכה זאת אשליה מתעתעת, את חושבת שיש לך רגשות,
אבל זאת ההתרגשות מהפנטזיה שאת בונה לעצמך בראש.
איך אני מפסיקה להרגיש משהו כלפיי
מישהי שאין לי סיכוי איתה?
פשוט מאוד. תמצאי מישהי אחרת לחשוב עליה.
נסי אולי להכיר לסביות מהתיכון או ללכת למפגשים של איגי ולהכיר בנות לסביות שיש
יותר סיכוי שגם יהיו בקטע שלך.
איך אני עושה שכן יהיה לי סיכוי איתה?
זה מאוד
אינדיווידואלי ושונה מבחורה לבחורה. אני לא מכירה אותה, לא יודעת אם היא סטרייטית,
או לסבית, או מה בכלל פער הגילאים ביניכן. נסי למצוא מישהי שגם מעוניינת בך. כמובן שאת לא כי את
אני בגיל 16 , אז אני רק אגיד שאל תכתבי לה מכתב אהבה. ואם את כותבת לה, תכתבי
למגירה ואל תתני לה אותו. את תודי לי על זה עוד כמה שנים.
איך גורמים לאנשים להתאהב בך?
תמיד תהיי עצמך וזה
יבוא לבד. אנשים אוהבים את זה
עוד כמה טיפים לעצמך:
אל תאמיני לאנשים
שאומרים לך אחרי פרידה שעל כל שנת זוגיות מספיק חודש התאבלות. לא יודעת כמה חודשים
מספיקים, אבל כשאדע אגיד לך.
העובדה שאת מתאבלת
על מישהי, לא אומרת שלא תוכלי במקביל לפתח רגשות גם לבחורות אחרות. זה גם לא אומר
שלא תוכלי להתאבל גם עליהן במקביל.
גם בגיל 25 אין
תחושה נהדרת מזאת שבחורה מתפשטת לידך. בעצם יש, כשהיא מתלבשת, ואז ברגע נהדר של חוסר
שליטה היא מתפשטת שוב.
כשתגיעי למחצית שנות
העשרים, תשאלי את הבחורות שאת יוצאת איתן על מערכות היחסים הקודמות שלהן והאנשים בהן
התאהבו. שימי לב אם יש דפוס חוזר של בחורות בלתי מושגות/לא יציבות/סטרייטיות/מתעללות וכו'. קחי לתשומת ליבך, אבל תני צ'אנס. אם זה לא זורם, שחררי (המשפט הזה נכון תמיד).
עצה
נוספת, אם את בזוגיות כבר שנה והבעיות עדיין לא נפתרו ואין שינוי משמעותי, קחי פסק-זמן מהקשר ותחשבי
אם את עדיין רוצה להמשיך.
לפני שאת מתחילה
משהו עם כל בחורה תחשבי פעמיים. אם יש לה ספרים על הפרעות אישיות ליד המיטה, תחשבי
שלוש פעמים. ובכלל, לפעמים פשוט עדיף לקחת הפסקה מנשים ולעשות ביד .
אין בנאדם שאין לו תחליף חוץ מההורים שלך.
את תאהבי באמת את
הבחורה הראשונה שתקדיש לך שיר. את כנראה תתחתני עם הראשונה שתכתוב לך אחד. בגיל 25
את עדיין לא תמצאי אותה.
עם כל בחורה שחיבבת
וזה לא עבד יש שני משפטים שתמיד יהיו נכונים:
1.היא לא הייתה מספיק טובה עבורך. 2.זאת
הייתה ירידה לצורך עליה
פנאי:
איזה ספר אני חייבת לקרוא או איזה סרט אני חייבת לראות?
האמת שהתשובה הזאת משתנה לפי תקופות.
אני יכולה להגיד לך משליפה מהירה מהזיכרון שהספרים שעיצבו אותי בגילך היו
"המין השני" מאת סימון דה-בובאר, "שיבוש תרבות" מאת קאלה
לאסן, "האדם המורד" מאת אלבר קאמי, "הטרוטופיה" מאת מישל פוקו,
והביוגרפיה של ווירג'יניה וולף מאת קוונטין בל.
בגיל 16 התאהבתי בגודאר ובקולנוע הקלאסי (קזבלנקה, שדרות סאנסט, האשליה הגדולה...). ממליצה לך לנסות. בלי קשר לכי
לסינמטק. לומדים המון גם מסרטים מצוינים וגם מסרטים גרועים עם סצנות מייגעות של ארבעים
דקות באמבטיה (בלה טאר ארור תהיה!).
זהו. נראה לי שעניתי
לך על כל השאלות. מקווה שהעצות יעזרו (בעיקר עם ההיא). אבל את אני, ואני אף פעם לא מקשיבה לעצמי, אז שיהיה לך
בהצלחה בחיים ואל תעשי יותר מדי שטויות כן?
מדי פעם
כשאני רעבה, יש לי שעה חופשית בלימודים ואין לי כוח לדבר עם אנשים, אני אוכלת
בקפיטריה בעודי מאזינה בשקיקה לקשישי האוניברסיטה המלומדים.
היום לצערי, אלו לא היו בנמצא, אז התיישבתי לבדי באיזור מבודד. לפתע התיישבו
בשולחן לידי שני סטודנטים. אני חושבת שהם היו בסוג של דייט והם נראו די בעניין אחד
של השנייה. היות והם
התיישבו לידי ודיברו בקול רם יחסית, נאלצתי בעל כורכי לספוג בשקט את המפגע
התברואתי ולהפוך למאזינה פאסיבית.
לפתע דבר מרתק קרה, ככל שנמשכה השיחה ביניהם, כך
הרצון שלי לחיות פחת, עד שלבסוף העניין שלי בהמשכיות קיומית שינה מצב צבירה, עלה
השמיימה והתאייד לו אי שם במרומים. לא הבנתי
מה הבעיה שלי. יש כאן שני אנשים בגילי, סטודנטים כמוני, אנחנו ילידי אותה תרבות, ככל-הנראה
במצב סוציו-אקונומי דומה, ועל פניו נראה כי רב הדמיון על השוני. אז למה אני כל-כך
משתגעת מהשיחה שלהם עד כדי דיכאון של ממש? הסוגיה הזאת הטרידה אותי, אז ישבתי עם עצמי
וניסיתי לנתח את השיחה שלהם במהלך התרחשותה כדי לנסות לענות לעצמי על קושיה מורכבת זו.
להלן תוצאות
ניתוח השיחה:
1. השיחה
התבססה על החלפת מידע ביוגראפי נקודתי, שעיקרו אירועי חיים אינדיווידואליים, אך למעשה
קולקטיביים.
2.
אירועי החיים התקיימו בסדר הנ"ל: א.מקום מגורים ראשוני, ב.צבא, ג.הטיול של אחרי
הצבא, ד.הלימודים באוניברסיטה.
3. לאחר
כל ציון מאורע חיים, חתמו הדוברים את דבריהם בהבעת דעתם הסובייקטיבית על המאורע
המדובר, הווה אומר, האם נהנו או לא נהנו במהלכו.
4. השיחה
התקיימה ברצף ליניארי, מקוטע לפרקי זמן קבועים, בסדר המוסכם הבא: בחור-בחורה-בחור-בחורה-בחור-בחורה וכו'...
ואז,
בעודי רושמת בהתלהבות יתרה את תובנותי, לפתע הבחנתי שלמעשה עליתי על פרדוקס חברתי מרתק, שיזכה
מעתה ועד עולם לכינוי "פרדוקס הדייט בקפיטריה". מה שקורה הוא שמחד יש
לנו שני משתתפים פעילים בשיחה שנדמה כי הם מאוד נהנים ממנה, אבל למעשה היא נטולת כל
תוכן ממשי או מחדש, ועיקרה פרטים ביוגראפיים זהים בדיוק מופתי לכל אחד אחר במעגל
החברתי שלהם. השאלות
המתבקשות כתוצאה מפרדוקס זה הן כמובן:
1. איך הם
נהנים מזה?!?!?!?!?!?!?!?
2. איך לא
בא להם למות מהשיחה הזאת?!?!?!?!?!?!?!?
הבנתי שמה
שהכי היה לי חסר, היה שנעדר מהשיחה הזאת כל זכר לאינדיווידואליות. למשל אנקדוטות
כלשהן, שהיו הופכות את סיפור החיים שלהם למעט יותר מעניין, מצחיק, מלמד, או אפילו
סתם קצת ייחודי. למשל,
הוא סיפר על השירות הצבאי שלו. קרבי, קורס קצינים, החיל אליו השתייך, מיקום בסיס ואפילו
כמה ימי מילואים בשנה הוא צריך לעשות. אבל הוא לא ציין אפילו חוויה אחת, או תובנה מעניינת. למשל איך עזה נראית
מבפנים? איך זה להיות נתון בתחושת אי-וודאות בה אתה לא בטוח אם תחזור הביתה בחיים? על איזה דבר דבילי הוא נשפט? האם השירות הקרבי שינה את תפיסת החיים שלו? האם שינה את עמדותיו הפוליטיות? מה
הדברים המצחיקים שהם עשו לקראת השחרור?
היא
סיפרה על הטיול לדרום אמריקה, ועל כמה כיף היה להכיר אנשים חדשים. אבל אילו אנשים
מיוחדים היא הכירה? מה גרם להיכרות הזאת להיות ייחודית בהשוואה לסתם היכרות בחוג רקמה
תימנית? מה החוויות שהתרחשו בטיול הספציפי הזה שלא היו יכולות להתרחש בשום מקום
אחר? מה היה בלילה הבלתי נשכח ההוא? איך מעבירים את הזמן בנסיעה רצופה של 40 שעות
באוטובוס צפוף בלי מזגן? איך זה מרגיש לקבל דיזנטריה?
ואז הם
דיברו על הלימודים, ואילו קורסים הם אוהבים, ומי מרצה טוב ומי לא. אבל לא הסבירו
בכלל למה הם אוהבים את הקורס שהם אוהבים? או למשל מה בכלל הוא בכלל מחדש להם? וככל שהם
המשיכו לדבר, מה שעוד יותר היה לי מוזר, זאת העובדה שהם בכלל לא ראו לנכון לשאול
את השאלות האלו אחד את השנייה במהלך השיחה. שאלות שאולי יתנו תשובות קצת יותר
מעמיקות ל"מה הופך אותך לאדם בפני עצמו, ולא סתם עוד שכפול גנטי של קצין קרבי
לשעבר שהולך למסיבות קיבוץ?", או "מה הופך אותך לאישה בפני עצמה, ולא
סתם שכפול גנטי של בחורה שטיילה בארגנטינה ועושה תואר משולב במשפטים ותקשורת?".
חשבתי על
זה שכשאני פוגשת אנשים חדשים, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זאת רשימה של מה הם עשו
בצבא, או האם הם היו בגל העולה או בגל היורד בטיול לדרום אמריקה. מעניין אותי הדברים
שמייחדים אותם, כמו החוויה הכי הזויה שלהם מהצבא, או
סיפורים מעניינים על המשפחה שלהם, או הדברים הכי מטומטמים שהם עשו בחיים, או איזו
צורה הכי מעניינת הייתה אי פעם לקקי שלהם (כוכב ים!!!). או שלפעמים, ללא כוונה, אני מדלגת
לפתע על הביוגרפיה והולכת ישר לשיחת עומק, שבכלל לא קשורה להיכרות ראשונית. ואם גם
הם מעלים נושא, או משתתפים פעילים בשיחה שהופכת למעניינת, לנצח מקומם חקוק בליבי.
ואז
הבנתי שהבעיה היא לא בהם, אלא בכלל בי. אני הדפוקה. וחשבתי על זה שמאז שאני זוכרת
את עצמי, למרות שבאמת רציתי, אני פשוט לא יכולה לקיים שיחות "רגילות". מעולם
לא הייתה לי את אותה יכולת מאגית קסומה של לקיים שיחות שלא מעניינות אותי, עם
אנשים שלא מסוגלים לכך, והעדפתי במקום זה להיות לבד עם הספרים שלי, או עם אנשים
מבוגרים יותר שהבינו אותי. אני זוכרת עד היום את הפעם ההיא בגיל 13, שמצאתי פתק שכתבו
שתי בנות מהכיתה, זרוק על הרצפה. למרות שבחיי שלא עשיתי להן שום דבר רע, הן כתבו שהן
שונאות אותי, אבל שאני "חתיכת כלבה חכמה". למרות שבדיעבד זאת סוג של
מחמאה, אז מאוד נפגעתי. אבל היום אני מבינה שהעובדה שהייתי שונה ולא יכולתי לתקשר
"רגיל", יצרה אנטגוניזם של אחרים כלפי. אין לי מושג למה דווקא מגיל 14
אנשים פתאום התחילו לחבב אותי ולרצות להתחבר אלי. אולי סתם קסם אישי .
ואותה
תובנה עצובה של כמה אני לא נורמאלית, לא הייתי נורמאלית ולא אהיה כזאת לעולם, ממש
דיכאה אותי. כי זה גרם לי להבין שכנראה אף-פעם לא אהיה מאושרת בעולם שבו לא אוכל להשתלב
באמת. כי הרי על מה הייתה השיחה הזאת? שיחה "רגילה" בין שני אנשים
"רגילים" על נושאים "רגילים", וזה היה ויהיה לנצח המבנה
הסטנדרטי לאינטראקציה אנושית. אני בחיים לא אוכל לנהל שיחות כאלו, או לקיים לאורך זמן קשרים
עם אנשים שמתקשרים כך, למרות שאני מאוד רוצה, ותמיד רציתי. וכמה כיף
זאת בוודאי היכולת ליהנות משיחה כזאת, בלי אותו מרדף אחר סיפורים מעניינים, תובנות,
שנינות או עומק. כי יותר משזה גרם לי לקשיים כילדה, זה גם משליך על תחומי חיים
אחרים, כמו למשל בחירת הזוגיות שלי. וחשבתי כמה הייתי רוצה עכשיו להתחלף איתם, ולהתרגש משיחה כזאת ובאמת ליהנות ממנה. כי הם היו ויהיו הרוב המוחלט של האנשים שמאכלסים
את העולם.
ואז חשבתי
על זה שיש מלא אנשים שהם לגמרי כאלו, רק שהם לא רוצים להיות כאלו כי הם יודעים שזה
בהכרח אומר שהקיום שלהם משעמם ובנאלי כמו האנשים "הרגילים", אז הם פשוט עוטים
על עצמם פוזה ש"מייחדת" אותם. הכרתי בחיי כל-כך הרבה מהסוג הזה, וגם אני
התלהבתי בהתחלה מהשוני הנהדר שלהם, אבל ככל שעברו השנים והכרתי עוד ועוד כאלו, הבנתי
שגם הם לגמרי נחלקים לתבניות צפויות, בנאליות ומצומצמות להחריד. כך כל עולמם סב
סביב תחום עניין מסויים, בעוד הם יפסלו בהתנשאות כל מי שלא מבין באותו עולם תוכן
צר. זאת כמובן תוך שהם נמענים מלפתח תחומי עניין נוספים במקביל, מה שהופך אותם,
בסופו של דבר, למשעממים לא פחות מהאנשים מעליהם הם מתנשאים. ויש מלאאאאאאאא! להלן
רשימה חלקית:
"טבעונים
מיסיונרים", "המעצבנים האלו עם המשקפיים עם המסגרת העבה השחורה שלא
מוכנים שיקראו להם היפסטרים", "א-מיניים/פוליאמוריים/ג'נדרקווירים/ בעלי
מיניות אלטרנטיבית שמנסים לשווא להוכיח לשאר העולם שהם לא באמת פיקציה", "אוהבי
ה-מוזיקה ה-טובה", "אמנים אמיתיים" (ותודה
לך אומנות קונספטואלית פוסט-מודרנית על מתן הבמה לכל-כך הרבה אנשים מוכשרים!), "לסביות
מלסבוס והומואים מרקטומלנד", "שמאלנים שמתווכחים
בפייסבוק", "ימנים שמתווכחים בפייסבוק", ועוד ועוד...
והקטע
הוא, שכל אדם כזה מקיף את עצמו באנשים שהם בדיוק כמוהו. וכולם ביחד, בסוג של טקס
פגאני מתמשך, מטפחים אחד לשני את התחושה שהם הכי מתוחכמים/מיוחדים/חכמים/מגניבים/מעניינים, אפילו
שיש מיליונים בדיוק אותו דבר!
ואני
תוהה אם תחושת הדכדוך שנובעת מהיעדר ההשתייכות לעולם הזה, שמלא באנשים משוכפלים עם
תחומי עניין זהים, היא גם סוג של תבנית בנאלית של עוד מלא אנשים כמוני. כי
אחרי הכל, כשאספר על זה מחר לחברים שלי, הם לגמרי יבינו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.
. 
.
, אז אני רק אגיד שאל תכתבי לה מכתב אהבה. ואם את כותבת לה, תכתבי
למגירה ואל תתני לה אותו. את תודי לי על זה עוד כמה שנים.
.