מדי פעם
כשאני רעבה, יש לי שעה חופשית בלימודים ואין לי כוח לדבר עם אנשים, אני אוכלת
בקפיטריה בעודי מאזינה בשקיקה לקשישי האוניברסיטה המלומדים.
היום לצערי, אלו לא היו בנמצא, אז התיישבתי לבדי באיזור מבודד. לפתע התיישבו
בשולחן לידי שני סטודנטים. אני חושבת שהם היו בסוג של דייט והם נראו די בעניין אחד
של השנייה. היות והם
התיישבו לידי ודיברו בקול רם יחסית, נאלצתי בעל כורכי לספוג בשקט את המפגע
התברואתי ולהפוך למאזינה פאסיבית.
לפתע דבר מרתק קרה, ככל שנמשכה השיחה ביניהם, כך
הרצון שלי לחיות פחת, עד שלבסוף העניין שלי בהמשכיות קיומית שינה מצב צבירה, עלה
השמיימה והתאייד לו אי שם במרומים. לא הבנתי
מה הבעיה שלי. יש כאן שני אנשים בגילי, סטודנטים כמוני, אנחנו ילידי אותה תרבות, ככל-הנראה
במצב סוציו-אקונומי דומה, ועל פניו נראה כי רב הדמיון על השוני. אז למה אני כל-כך
משתגעת מהשיחה שלהם עד כדי דיכאון של ממש? הסוגיה הזאת הטרידה אותי, אז ישבתי עם עצמי
וניסיתי לנתח את השיחה שלהם במהלך התרחשותה כדי לנסות לענות לעצמי על קושיה מורכבת זו.
להלן תוצאות
ניתוח השיחה:
1. השיחה
התבססה על החלפת מידע ביוגראפי נקודתי, שעיקרו אירועי חיים אינדיווידואליים, אך למעשה
קולקטיביים.
2.
אירועי החיים התקיימו בסדר הנ"ל: א.מקום מגורים ראשוני, ב.צבא, ג.הטיול של אחרי
הצבא, ד.הלימודים באוניברסיטה.
3. לאחר
כל ציון מאורע חיים, חתמו הדוברים את דבריהם בהבעת דעתם הסובייקטיבית על המאורע
המדובר, הווה אומר, האם נהנו או לא נהנו במהלכו.
4. השיחה
התקיימה ברצף ליניארי, מקוטע לפרקי זמן קבועים, בסדר המוסכם הבא: בחור-בחורה-בחור-בחורה-בחור-בחורה וכו'...
ואז,
בעודי רושמת בהתלהבות יתרה את תובנותי, לפתע הבחנתי שלמעשה עליתי על פרדוקס חברתי מרתק, שיזכה
מעתה ועד עולם לכינוי "פרדוקס הדייט בקפיטריה". מה שקורה הוא שמחד יש
לנו שני משתתפים פעילים בשיחה שנדמה כי הם מאוד נהנים ממנה, אבל למעשה היא נטולת כל
תוכן ממשי או מחדש, ועיקרה פרטים ביוגראפיים זהים בדיוק מופתי לכל אחד אחר במעגל
החברתי שלהם. השאלות
המתבקשות כתוצאה מפרדוקס זה הן כמובן:
1. איך הם
נהנים מזה?!?!?!?!?!?!?!?
2. איך לא
בא להם למות מהשיחה הזאת?!?!?!?!?!?!?!?
הבנתי שמה
שהכי היה לי חסר, היה שנעדר מהשיחה הזאת כל זכר לאינדיווידואליות. למשל אנקדוטות
כלשהן, שהיו הופכות את סיפור החיים שלהם למעט יותר מעניין, מצחיק, מלמד, או אפילו
סתם קצת ייחודי. למשל,
הוא סיפר על השירות הצבאי שלו. קרבי, קורס קצינים, החיל אליו השתייך, מיקום בסיס ואפילו
כמה ימי מילואים בשנה הוא צריך לעשות. אבל הוא לא ציין אפילו חוויה אחת, או תובנה מעניינת. למשל איך עזה נראית
מבפנים? איך זה להיות נתון בתחושת אי-וודאות בה אתה לא בטוח אם תחזור הביתה בחיים? על איזה דבר דבילי הוא נשפט? האם השירות הקרבי שינה את תפיסת החיים שלו? האם שינה את עמדותיו הפוליטיות? מה
הדברים המצחיקים שהם עשו לקראת השחרור?
היא
סיפרה על הטיול לדרום אמריקה, ועל כמה כיף היה להכיר אנשים חדשים. אבל אילו אנשים
מיוחדים היא הכירה? מה גרם להיכרות הזאת להיות ייחודית בהשוואה לסתם היכרות בחוג רקמה
תימנית? מה החוויות שהתרחשו בטיול הספציפי הזה שלא היו יכולות להתרחש בשום מקום
אחר? מה היה בלילה הבלתי נשכח ההוא? איך מעבירים את הזמן בנסיעה רצופה של 40 שעות
באוטובוס צפוף בלי מזגן? איך זה מרגיש לקבל דיזנטריה?
ואז הם
דיברו על הלימודים, ואילו קורסים הם אוהבים, ומי מרצה טוב ומי לא. אבל לא הסבירו
בכלל למה הם אוהבים את הקורס שהם אוהבים? או למשל מה בכלל הוא בכלל מחדש להם? וככל שהם
המשיכו לדבר, מה שעוד יותר היה לי מוזר, זאת העובדה שהם בכלל לא ראו לנכון לשאול
את השאלות האלו אחד את השנייה במהלך השיחה. שאלות שאולי יתנו תשובות קצת יותר
מעמיקות ל"מה הופך אותך לאדם בפני עצמו, ולא סתם עוד שכפול גנטי של קצין קרבי
לשעבר שהולך למסיבות קיבוץ?", או "מה הופך אותך לאישה בפני עצמה, ולא
סתם שכפול גנטי של בחורה שטיילה בארגנטינה ועושה תואר משולב במשפטים ותקשורת?".
חשבתי על
זה שכשאני פוגשת אנשים חדשים, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זאת רשימה של מה הם עשו
בצבא, או האם הם היו בגל העולה או בגל היורד בטיול לדרום אמריקה. מעניין אותי הדברים
שמייחדים אותם, כמו החוויה הכי הזויה שלהם מהצבא, או
סיפורים מעניינים על המשפחה שלהם, או הדברים הכי מטומטמים שהם עשו בחיים, או איזו
צורה הכי מעניינת הייתה אי פעם לקקי שלהם (כוכב ים!!!). או שלפעמים, ללא כוונה, אני מדלגת
לפתע על הביוגרפיה והולכת ישר לשיחת עומק, שבכלל לא קשורה להיכרות ראשונית. ואם גם
הם מעלים נושא, או משתתפים פעילים בשיחה שהופכת למעניינת, לנצח מקומם חקוק בליבי.
ואז
הבנתי שהבעיה היא לא בהם, אלא בכלל בי. אני הדפוקה. וחשבתי על זה שמאז שאני זוכרת
את עצמי, למרות שבאמת רציתי, אני פשוט לא יכולה לקיים שיחות "רגילות". מעולם
לא הייתה לי את אותה יכולת מאגית קסומה של לקיים שיחות שלא מעניינות אותי, עם
אנשים שלא מסוגלים לכך, והעדפתי במקום זה להיות לבד עם הספרים שלי, או עם אנשים
מבוגרים יותר שהבינו אותי. אני זוכרת עד היום את הפעם ההיא בגיל 13, שמצאתי פתק שכתבו
שתי בנות מהכיתה, זרוק על הרצפה. למרות שבחיי שלא עשיתי להן שום דבר רע, הן כתבו שהן
שונאות אותי, אבל שאני "חתיכת כלבה חכמה". למרות שבדיעבד זאת סוג של
מחמאה, אז מאוד נפגעתי. אבל היום אני מבינה שהעובדה שהייתי שונה ולא יכולתי לתקשר
"רגיל", יצרה אנטגוניזם של אחרים כלפי. אין לי מושג למה דווקא מגיל 14
אנשים פתאום התחילו לחבב אותי ולרצות להתחבר אלי. אולי סתם קסם אישי .
ואותה
תובנה עצובה של כמה אני לא נורמאלית, לא הייתי נורמאלית ולא אהיה כזאת לעולם, ממש
דיכאה אותי. כי זה גרם לי להבין שכנראה אף-פעם לא אהיה מאושרת בעולם שבו לא אוכל להשתלב
באמת. כי הרי על מה הייתה השיחה הזאת? שיחה "רגילה" בין שני אנשים
"רגילים" על נושאים "רגילים", וזה היה ויהיה לנצח המבנה
הסטנדרטי לאינטראקציה אנושית. אני בחיים לא אוכל לנהל שיחות כאלו, או לקיים לאורך זמן קשרים
עם אנשים שמתקשרים כך, למרות שאני מאוד רוצה, ותמיד רציתי. וכמה כיף
זאת בוודאי היכולת ליהנות משיחה כזאת, בלי אותו מרדף אחר סיפורים מעניינים, תובנות,
שנינות או עומק. כי יותר משזה גרם לי לקשיים כילדה, זה גם משליך על תחומי חיים
אחרים, כמו למשל בחירת הזוגיות שלי. וחשבתי כמה הייתי רוצה עכשיו להתחלף איתם, ולהתרגש משיחה כזאת ובאמת ליהנות ממנה. כי הם היו ויהיו הרוב המוחלט של האנשים שמאכלסים
את העולם.
ואז חשבתי
על זה שיש מלא אנשים שהם לגמרי כאלו, רק שהם לא רוצים להיות כאלו כי הם יודעים שזה
בהכרח אומר שהקיום שלהם משעמם ובנאלי כמו האנשים "הרגילים", אז הם פשוט עוטים
על עצמם פוזה ש"מייחדת" אותם. הכרתי בחיי כל-כך הרבה מהסוג הזה, וגם אני
התלהבתי בהתחלה מהשוני הנהדר שלהם, אבל ככל שעברו השנים והכרתי עוד ועוד כאלו, הבנתי
שגם הם לגמרי נחלקים לתבניות צפויות, בנאליות ומצומצמות להחריד. כך כל עולמם סב
סביב תחום עניין מסויים, בעוד הם יפסלו בהתנשאות כל מי שלא מבין באותו עולם תוכן
צר. זאת כמובן תוך שהם נמענים מלפתח תחומי עניין נוספים במקביל, מה שהופך אותם,
בסופו של דבר, למשעממים לא פחות מהאנשים מעליהם הם מתנשאים. ויש מלאאאאאאאא! להלן
רשימה חלקית:
"טבעונים
מיסיונרים", "המעצבנים האלו עם המשקפיים עם המסגרת העבה השחורה שלא
מוכנים שיקראו להם היפסטרים", "א-מיניים/פוליאמוריים/ג'נדרקווירים/ בעלי
מיניות אלטרנטיבית שמנסים לשווא להוכיח לשאר העולם שהם לא באמת פיקציה", "אוהבי
ה-מוזיקה ה-טובה", "אמנים אמיתיים" (ותודה
לך אומנות קונספטואלית פוסט-מודרנית על מתן הבמה לכל-כך הרבה אנשים מוכשרים!), "לסביות
מלסבוס והומואים מרקטומלנד", "שמאלנים שמתווכחים
בפייסבוק", "ימנים שמתווכחים בפייסבוק", ועוד ועוד...
והקטע
הוא, שכל אדם כזה מקיף את עצמו באנשים שהם בדיוק כמוהו. וכולם ביחד, בסוג של טקס
פגאני מתמשך, מטפחים אחד לשני את התחושה שהם הכי מתוחכמים/מיוחדים/חכמים/מגניבים/מעניינים, אפילו
שיש מיליונים בדיוק אותו דבר!
ואני
תוהה אם תחושת הדכדוך שנובעת מהיעדר ההשתייכות לעולם הזה, שמלא באנשים משוכפלים עם
תחומי עניין זהים, היא גם סוג של תבנית בנאלית של עוד מלא אנשים כמוני. כי
אחרי הכל, כשאספר על זה מחר לחברים שלי, הם לגמרי יבינו אותי.
לקח לי זמן להבין למה הסטטוס המטופש הזה, אותו "סיפור
קצר", ספק אמיתי, ספק בדיוני אך מבוסס על אירועים אמיתיים, הפריע לי (כמובן שטרח
להציגו מאוחר יותר כפיקטיבי, אם כי די מתבקש להניח כי הסיבה האמיתית להתנערותו מכך, היא הידיעה
שאף בחורה ברדיוס של 100 ק"מ לא תסכים לשכב איתו יותר בחיים).
אז הבנתי.
לפני שבועיים נפגשתי עם "נוגה" (כי ככה קראתי
לה כאן פעם אז נזרום עם זה) החברה הכי טובה שלי מימי הצבא. נראה לי שלתקופה אהבתי
אותה, אבל הייתי מודעת לזה רק בדיעבד. היא סיפרה לי בעצב רב על בחור שהתחילה לצאת עמו, ועושה
רושם שהוא באמת מוצא חן בעיניה. "אוקי. נשמע שהוא בחור נהדר, למה את כל-כך
עצובה?". היא סיפרה לי שבאופן סדרתי, כל בחור (והיא סופר חננה שיוצאת רק עם
בחורים סופר חנונים כמוה) מפסיק ליצור קשר אחרי שהם שוכבים. המחשבה הראשונית שלי
הייתה להגיד לה "אוקי, אולי את סקס ממש גרוע???" אבל מהר התעשתתי, הייתי נחמדה וסימפטית
וגם באמת נעצבתי בשבילה. גם קצת לא האמנתי לה, בגלל שכל הבנים שאני מכירה הם
בחורים של זוגיות, אז אלו הגברים שאני מכירה. היא סיפרה לי שהיא בשלב הזה שבו היא כל-כך
חרדה שהיא לא תוכל להרגיש אליו, עד שהיא מצאה בחור שנראה באמת בחור טוב ובשל לקשר.
היא כל-כך פגועה מגברים שהיא איבדה תקווה, ויוצאת מנקודת הנחה שהם רוצים אותה רק בשביל
סקס חד-פעמי.
ואני נזכרת בשיחות עם ל', ועל הפעם ההיא שאמרתי לה
שנמצא זוגיות והתגובה שלה הייתה "אני לא רוצה
הרבה, אני רוצה בחורה שלא רק תרצה לזיין אותי במסיבה, אלא אשכרה תדבר איתי יום אחרי",
ועל הקשר הארוך שהיה לה עם בחורה בה הייתה מאוהבת, שהוגדר כ"יזיזות נפש".
כששאלתי אותה מה זה אומר, היא ענתה שזה היה קשר שהתבסס על כך שהרגעים המאושרים של שתיהן בקשר התרחשו כשל' ניסתה
לספק את הבחורה, והיא אכן נענתה על סיפוקה. על זה היא בזבזה שנה מהחיים, על לנסות
לרצות מישהי שהיא אוהבת ולא מסוגלת לאהוב בחזרה, עד שהשכילה לאזור כוחות ולצאת לחופשי.
החברות שדיברתי איתן על הסטטוס הדבילי נחלקו ל-2:
אלו שגרות בת"א ואמרו שהבחורה מטומטמת וכבר הייתה צריכה
לדעת שאלו חוקי המשחק, שככה זה בת"א וזאת בעיה שלה שהיא שכבה איתו כל-כך מהר.
אלו שגרות מחוץ לת"א, הזדעזעו לשמוע כיצד נוצלה
תמימותה של בחורה שחשבה שהיא יוצאת לדייט עם פוטנציאל לקשר, והנה הולכה שולל לסקס
עם בחור שראה בה מטרה קלה ולא יצלצל אליה לעולם.
ונזכרתי פתאום בעוד סיפורים ששמעתי, אבל למזלי לא
הצלחתי להזדהות כי אני לא נמשכת לגברים ולא שוכבת איתם, ואלו שכן גרמו לי להבין שזה מה שהם מחפשים, עפו מכל המדרגות. ולמרות שזה קיים למכביר גם
אצל לסביות, אני מודעת מספיק כדי להבין שאם רוצים ממני רק
סקס להתרחק.
רק לאחרונה יצאתי מזוגיות ארוכה שלא הייתה טובה עבורי, וכן, היא
הובילה להמון פחדים וחששות מפני קשרים לא טובים. ועדיין, לא מצליחה להבין את הפחד העמוק
הזה מזוגיות מונוגמית. מה זה משנה אם שוכבים עם בחורה אחת או שלושים, אם היא עונה
על הצרכים שלך? אם יש חיבור אישיותי, כיף ביחד והסקס טוב, למה צריך אחרים? לא טוב?
נפרדים וזהו. עוברים הלאה ומחפשים את האדם שיענה על הצרכים הללו.
והבנתי שכמה שאני רוצה לצאת מהבית ולגור בת"א, אני
גם די שמחה שאני עדיין שומרת על התמימות הפריפריאלית שלי. ולל' בינתיים כבר יש
חברה. היא גרה בראשון.
מאמינה בחשיבות של היום. מאמינה בהיזכרות ובעצב העמוק שנלווה לה. לא אוהבת את
הטקסים ובטח שלא את אובר הפאתוס שמנוצל בציניות יתרה לליבוי רגשות לאומניים. זה מזויף
מדי, מתוכנן מדי, שקול מדי. התאבלות לא עושים במילים גבוהות והקראת טקסטים אובר-סנטימנטאליים
של יאיר לפיד, סימטריים מדי, סטריליים עד שלא נותרת בהם טיפת ממשות, שקופים מדי בצורך
העז שלהם לעורר. אי-אפשר להתאבל באמת, ובמקביל להתענג באקסטזה על איכויות הנגינה
בגיטרה של הבת של השכנים.
ואולי אני קצת מקנאה, שיש אנשים שלא איבדו אנשים שאהבו,
אבל עדיין כמהים לצורך הזה להרגיש את העצב, כי הוא כל-כך זר להם. והטקסים,
הסרטים, המוזיקה העצובה, אלו למעשה קפסולות הרגש שלהם. אבל אני די משוכנעת שזה
באמת בגלל שאני פשוט לא יכולה לסבול יותר לשמוע את התשובות האלו, של אנשים
שהולכים לטקסים רק כדי לקבל את אותו בוסט סנטימנטאלי שחסר להם בחיים, ואז הולכים
למסיבת יום העצמאות כאילו כלום לא קרה. או לחילופין, כי הם הבינו שלהיות עצוב זה נחמד לרגע, אקזוטי, אבל להיות שמח זה אפילו יותר כיף ואם אפשר לבחור אז למה לא.
שני האנשים שאני נזכרת בהם היום התאבדו בזמן הצבא. הם
לא מתו איזה מוות הירואי ומלא פאתוס, הם לא הגנו על שום דבר. הם פשוט לקחו רובה
וירו בעצמם, כי החיים היו להם קשים מדי וזה יותר מדי קל כשיש רובים בכל מקום.
טארה ואני היינו חברות בתיכון. הייתי בכיתה ט' והיא
בי"ב ויצא לנו להתחבב אחת על השנייה, למרות שבתיכון המוזר שלי חברויות כאלו
נחשבו לטאבו, כי החדשים היו צריכים להיות מנודים. בכל מקרה, היא הייתה ממש מצחיקה ומשום
מה הזיכרון הכי דומיננטי שלי ממנה היה כשישבנו במסדרון והיא ניסתה ללמד אותי להכין
"שפיך של גמל", שזה מעין משחק עם חפיסת סיגריות של קאמל.
אביה היה המפקד שלי בצבא. הוא אהב לקיים שיחות נפש על
הדשא ושכנע אותי לחתום לעוד שנה. חודש אחרי שהשתחררתי הייתה ירייה בבסיס.
אז כן, יום חשוב. אבל אני שונאת את מה שעושים ממנו, בעיקר
הטקסים, שעל חשבון אנשים מתים הכל הופך לבית חרושת לרגשות מלאכותיים וגיוס המוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
). או שלפעמים, ללא כוונה, אני מדלגת
לפתע על הביוגרפיה והולכת ישר לשיחת עומק, שבכלל לא קשורה להיכרות ראשונית. ואם גם
הם מעלים נושא, או משתתפים פעילים בשיחה שהופכת למעניינת, לנצח מקומם חקוק בליבי.
.
