למכירה מיצובישי מרופא

אני חושבת שהתפתחה אצלי הפרעת נפש ייחודית שטרם נראתה כדוגמתה ב-DSM, שזה די משמח, כי סופסוף אפשר להגיד שתרמתי משהו ייחודי למדע. ובכן, אני חושבת שהצלחתי בכישרון רב לפתח מאניה-דיפרסיה סימולטנית. מה זה אומר? זה אומר שאני שמחה במרבית הזמן, אבל גם די מבואסת במקביל. למרות שגם ה"מאניה" לכאורה איננה באמת מאניה, סתם נחמד לי, אין איזו אופוריה מתפרצת (לצערי). גם הדיפרסיה אינה באמת דעיכה למחוזות אפלים מדי. אולי זה פשוט אומר שאני בעצם נורמאלית? אבל זה מוזר, אני כן מרגישה שיש איזו עננה שחורה שמרחפת מעלי בחודשים האחרונים, אבל מצד שני אני חווה מדי יום רגעי אושר למכביר. אם זה לא היה סימולטני זה לא היה מוזר לי, אבל בזמן האחרון הסימולטניות גוברת. בקיצור, מוזר.

בכל מקרה, אני בודקת עכשיו עבודות והתחלתי לכתוב לי את רשימת כל הדברים הנוראיים, אך מהנים יותר מלבדוק עבודות:

לבלוע ציאניד

לנוס על נפשי בהיסטריה במהלך מתקפת זומבים

יום הולדת בשיפודיה

הופעה של שלמה ארצי

שמירות בש.ג. תוך ישיבה על כיסא מוכתם במלא כתמים לבנים

שעווה ברזילאית

פקקים בדרך לארוחה משפחתית בערב חג

ארוחה משפחתית בערב חג

דיזנטריה 

להתמזמז עם בולימית רגע אחרי שיוצאים ממסעדה

להיות בשירותים של המטוס בדיוק בזמן שהוא מתרסק

Paper cuts

גנג בנג עם כנופיית אופנוענים מקסיקנית

בברכת,

בעעעע. (ו-ווהוו?)

יש משהו נהדר בציפיות. הן מעניקות מוטיבציה, הן מקנות שאיפות, לפעמים הן גם בונות ביטחון. ציפיות זה חלק מרכזי ממה שיהפוך אותנו לאנשים המוצלחים שנהיה בעתיד, או לחילופין מובילות באכזריות לאכזבות הגדולות שעוד יהיו.

אני שונאת ציפיות.

אולי ובעיקר כי תמיד היו ממני ציפיות, גם מהסביבה וגם שלי מעצמי.

בבית ספר היסודי ובחטיבה הייתי תלמידה מצטיינת למרות שאת רוב הזמן ביליתי בחוץ או שקועה בתוך עולם המחשבות שלי. עניתי על הציפיות.

התקבלתי לאחד התיכונים ה"נחשבים" בארץ, וכתב עלי בידיעות בתור אחת מ"השמות המבטיחים שעוד נשמע עליהם בעתיד". בין לבין פרויקטים שלקחתי בהם חלק זכו לתשומת לב תקשורתית. עניתי על הציפיות.

בצבא התקבלתי לתפקיד מכובד ביחידה נחשבת. עניתי על הציפיות.

באוניברסיטה אני בסמסטר אחרון של תואר לא פרקטי ומצטיינת דיקן. סוג של עונה על הציפיות.

הבעיה היא שדווקא עכשיו, כשאני לא משתייכת לשום מסגרת מדכאת, התחושה שלי היא שנתקעתי. נוצר פער בו ההורים שלי גאים בי ובטוחים בהצלחה העתידית שלי, אבל משהו בדיסק שלי נשרט, איבדתי את הביטחון העצמי שלי. נכנעתי לפחד.

בכל פעם שאני מעלה בראשי את סימן השאלה הגדול הזה שנקרא ה"עתיד שלי" שערה לבנה חדשה מוצאת את מקומה על הגולגולת. הפחד שהעבר שלי לנצח יתעלה על העתיד שלי. הפחד שאני לעולם לא אמצא עבודה שתהיה מספיק מעניינת, עבודה שתאתגר אותי ותוביל אותי להצטיין במשהו שאני טובה בו.

ברור שאדם שזקוק לעבודה יעבוד בכל מקצוע וכבודם של הפנסיונרים של מק'דונלדס במקומו מונח. הבעיה היא הציפיות הארורות האלה, אם הן רק לא היו שם לא היה המצב הזה שבו בכל פעם שאני עוברת בקניון מקננת בי המחשבה הזאת של "מה אם זאת אני בעתיד" כשאני רואה אישה בגיל העמידה מנסה לשווק לי מייבש חסות בדוכן המוצרים שאף אחד לא משתמש בהם ליד המדרגות הנעות.

הקטע הוא שזה ברור לי שזה חשש לא ראציונלי ובגלל שאני יודעת את זה, אני מרגישה שאולי אני מתחילה להשתגע. הסיבה שזה לא רציונאלי היא שאם נסתכל על החברים שלי במעגל הקרוב נראה שרובם התחילו השנה ללמוד באוניברסיטה, חלקם עדיין לא וחלקם לא מתכוונים ללמוד באוניברסיטה לעולם. לעומת זאת אני כבר מסיימת תואר ראשון ומתכננת להתחיל ללמוד לתואר שני בהקדם. מצד שני רובם המכריע של החברים שלי לומדים תארים פרקטיים כמו משפטים באוניברסיטאות, רפואה או הנדסה, או לחילופין מקושרים או בעלי ידע שימושי כמו תכנות למשל, שמספיק בשביל עבודה חלופית, מכובדת ומכניסה.

כמובן יש את השאלה הכי מעצבנת שכל כך מפתה לשאול, של כמה בכלל חשובה היום השכלה אקדמית בעידן שבו מה שבאמת חשוב זה ניסיון, וותק תעסוקתי וכמובן קשרים.

לקינוח כשאני שומעת אנשים שאני מעריכה כמו חברים חכמים במיוחד או המרצים שלי מתבטאים, אני מתחילה לחשוב שאולי בכלל אני לא מספיק חכמה כי הם יודעים כל כך הרבה ומה אני מבינה בכלל.

כשהייתי קטנה רציתי להיות מרצה נערצת באוניברסיטה כמו אמא שלי, שהיא סוג של גאון וגם פרקטית. אני אפילו מוכנה להסתפק בלהיות חוקרת מצוינת ומרצה בינונית. אבל אני מתחילה להקשיב לכל הציניקנים וקוראת את כל הכתבות שמדברות על הקושי להתברג באקדמיה ובכלל על הקושי של בוגרי תארים בכלל התחומים, כולל הפרקטיים מביניהם למצוא עבודה. כבר אין לי אנרגיות ובטח שלא מוטיבציה ללמוד, כי מה זה בכלל ישנה?

אמא ואבא שלי תמיד צוחקים עלי. המשפט הקבוע שלהם הוא "במקרה הכי גרוע לפחות יש לך ירושה גדולה". אני מקנאה בכל החברים שלי שכל כך בטוחים בעצמם.

נו טוב, ציפיות יש רק במיטה וגם אותן מחליפים מדי פעם.