למכירה מיצובישי מרופא

לא הצלחתי לישון. כשנרדמתי (לשעה) קמתי לצלילי חזרות טקס יום הזיכרון בבית הספר מתחת לבית (למי שתהה, "אחי הצעיר יהודה" בלולאה אינסופית ומורה שלא מפסיקה לצרוח למיקרופון "שקט!!!!! זה לא מצחיק!!!!!!!!").

הברזתי מהלימודים בכוונה ללכת לים, אבל מזג האוויר לא זרם איתי. טוב, מזל שיום-הולדת חוגגים כל החודש .

החלפת מילים.

אני: מה את אומרת עליה? *שולחת קישור לפייסבוק של מישהי שהתחילה איתי*

אחותי: יש לה אלבום שלם של "אילת 2012" בלי אף תמונת בגד ים. #פהחשדתי

אני: אם היה לי חזה גדול הייתי עושה על עצמי ביד כל יום!

נ: זה כמו שתגידי שבגלל שאת לסבית את מסתכלת על עצמך במראה ומתחרמנת מזה.

אני: אם היה לי חזה גדול יש מצב.

נ: תאמיני שלא!

אני: דווקא נוטה להאמין שכן.

נ: תאמיני לי, איי נואו וואט איים טוקינג אבאוט!!!

שכנעתי את נ' לפתוח חשבון ב"סבבהארוס" כדי שנוכל להשוות תוצאות מבחני אישיות מרתקים בסגנון "איזו אבקת כביסה את/ה?". בינתיים כבר התחילה לדבר עם מישהי (בכל זאת, אתר היכרויות). להלן השיחה:

נ: היא רושמת יותר מדי "חחח". "חחח" כותבים רק לאנשים שאת מכירה ממש טוב!!!

אני: אבל אולי היא ביישנית ובעלת אוצר מילים דל.

נ: או שמשהו ממש ממש ממש ממש מצחיק ואז את רושמת "חחחחחחחחחחחחחחחחחחח". אבל רק אם הוא באמת כזה מצחיק, כי אחרת זה סתם קריפי. מה את חושבת עליה?

אני: נראית נחמדה, אבל שמחה מדי. כמה היא יכולה לכתוב בפרופיל שלה שהיא כל הזמן שמחה ומחייכת? ארבע פעמים היא כתבה את זה מתוך כל עשר השורות שהיא כתבה על עצמה! או שהיא חותכת ורידים ומנסה לחפות על זה.

נ: באמת? לא קראתי. אבל אמרתי לך שהיא כותבת יותר מדי "חחח" (ועושה יותר מדי סמיילים).

אני: אנשים שמחים מדי מלחיצים אותי. אין מצב, היא בטוח חותכת.

נ: אם היא חותכת בשושו זה בסדר.

אני: אם היא חותכת שתהנה לה, אבל אם היא באמת כל-כך שמחה זה כבר באמת מעיד על בעיה.

נ: לא נראה לי שהוא חותכת. לפי הפייסבוק היא נראית בחורה עאלק מגניבה ששומעת אוונסנס ו-3 דורס דאון ופאניק אט דה דיסקו.

אני: זה לא מסתדר לי עם האובר שמחה שלה כי זה הכי אמו. מצד שני זה תומך בתיאוריית חותכת הורידים. ששוב, זה בסדר, אם היא לא הייתה מציגה את עצמה כסופר שמחה.

נ: זה עאלק אמו. זה הפוך על הפוך! זה אמו כאילו מגניב!

אני: אין עאלק אמו. אמו זה עאלק בפני עצמו. זה עאלק פריקי. שזה עאלק גותי. שזה עאלק מרילין מנסון.

נ: שיצא עם סטויה.

אני: סטויה היא השמש וכולנו סובבים סביבה! כל הדרכים מובילות לסטויה!

לשימור.

קסם אישי שופע .

היכולת לצחוק על הכל.

זרימה עם דברים מטופשים (יותר כיף ככה!)

שובבות.

הרפתקנות.

סקרנות.

להמשיך להיות שם כשצריך.

התשוקה ללמוד.

עדכון הבלוג.

תמימות (כי זה עדיף על ציניות).

זיכרון גרוע (עוזר להעלים את מה שטוב שיישכח).

להמשיך להאמין בטוב.

לא להפסיק לאהוב.

לשיפור.

נוירוטיות.

אימפולסיביות.

חשיבת יתר.

רגישות יתר.

חוסר טאקט וכנות יתר.

שנאת מסגרות.

בריחה מכל מה שלא בא בקלות.

התבודדות וניתוק (בא בתקופות, אבל בשאיפה לפחות).

אובר-סלקטיביות.

אובססיביות-קומפולסיבית (כמה חבל שדווקא לניקיון אין לי. אולי אז יום אחד הייתי מנקה את החדר  ).

חוסר סבלנות.

תמימות (כי לא כולם כאלו).

זיכרון גרוע (מונע ממני לזכור חוויות שדווקא הייתי רוצה לזכור).

לעזור יותר להורים.

ללכת יותר לים.

לקרוא יותר בשביל הנפש.

לצלצל ולבקר יותר את סבא (למרות שבכל פעם השיחה מקבלת את התפנית הקבועה של מתי אמצא בחור ואתחתן).

להבין מה אני רוצה לעשות בחיים.

להפסיק לשכוח את כרטיס האשראי במכונת הצילום.

ללמוד סופסוף להכין תה בלי שהקצה שלו ייפול פנימה (אולי השנה תבוא הישועה!).

טוב, יש עוד הרבה על מה לעבוד. אבל עכשיו אם תסלחו לי, יש לי את חברי הטובים לפגוש וכבד אחד להרוס

שתן, קקי והפרשות בכל מקום. לא, חיי המין שלי לא קיבלו תפנית מסעירה. נסעתי לברלין לעזור לאחותי עם התינוק החדש (ואליוט סמית' בריפיט לוחש לי מילים יפות באוזן).

אני ממש שמחה שאני מפסידה את ארוחת החג, משום שאם יש ארוחת חג שאני שונאת זאת ארוחת ליל הסדר. בעיקר בגלל שהיא תמיד הכי ארוכה ומונעת ממני לעשות דברים מהנים וחשובים באמת כמו להיות בבית ולא לעשות כלום.

בכלל להיות עם המשפחה המורחבת שלי ליותר מכמה שעות יכול לגמרי להוציא אותי משלוותי. זאת משפחה, איך נגיד בעדינות, מיוחדת. היא משפחה חמה ואוהבת, אבל בצורה אשכנזית, שזה אומר שהם מחמיאים לך או אומרים דבר מה חיובי, אבל אז הם מרגישים שזה מוזר מדי וחייבים לתקן את זה עם "אבל". לדוגמה: "השמלה שלך נהדרת *אבל* את חייבת להשמין את נראית ממש אנורקסית!!!", או "את כל-כך יפה ומוצלחת *אבל* למה את לא יכולה למצוא חבר נחמד???".

לעיתים נדמה שאנחנו קבוצת אנשים שרירותית לחלוטין, ללא כל מכנה משותף נראה לעין פרט לעובדת קשרי השארות שלנו. בארוחת שישי האחרונה דודה שלי הכריזה בחגיגיות "בואו נעשה ניסוי חברתי, נכבה את הטלוויזיה ונראה מה קורה". אז שיחקנו "ארץ-עיר" במשך עשרים דקות, רק עם האות ז', כי הבדיחה הזאת לא נמאסה עליהם גם בפעם השביעית (ולא סבתא, "זיין" זה לא מקצוע!). אחר-כך ניסינו לדבר, אבל כל מה שיצא לנו זה רק לחשוב ביחד מי מת מכל האנשים שאנחנו מכירים. אז התחילו הריבים על מי לא משתדל להשתתף בשיחה המשפחתית ולמה. הניסוי נגמר בזה שהבנו שאילולא הטלוויזיה בסלון כנראה שלא היו מתקיימות עוד ארוחות משפחתיות לעולם.

אז גם השנה הצלחתי להתחמק מארוחת ליל הסדר ואין מאושרת ממני. שתן, קקי, הפרשות, ברינג איט און!!! (אבל הייתי הורגת בשביל כבד קצוץ. ומסאז'. לא בהכרח בסדר הזה).

יש לי יום הולדת בקרוב וכל מה שבא לי לעשות זה:

1.  ללכת ללונה פארק.

2. לעשות דברים מטופשים ו/או חסרי תכלית לחלוטין.

תזכורת לעצמי: להכין רשימה של דברים מטופשים ו/או חסרי תכלית שבא לי לעשות.

ביי בינתיים

מדי פעם כשאני מנסה להירדם, שבה אלי לפתע אותה תמונה של ילדה קטנה שניגשת לטייפ הישן. היא מריצה קלטת לאחור ומפעילה בשנית, ושוב. עד שלבסוף מצליחה לישון. המבחר המוזיקלי תמיד היה המממ...מה המילה? אולי "מעניין"?

מבחר שכלל בעיקר להיטי מדונה משנות ה-80 ושירים של ציפי שביט. הבעיה הייתה שבכל פעם שהייתי שומעת את ציפי שביט שרה הייתי מתחילה לבכות. לצערי לא מהסיבות הנכונות. האמת שהייתי בוכה רק ב"כולם נסעו לג'מבו" ו"הילד הכי קטן בכיתה" וזאת כנראה הסיבה למה עד היום יש לי חרדת נטישה ואמפתיה די מפותחת לסבל של אחרים (הודעה זאת מופנית להורים לעתיד: תבחרו היטב את המוזיקה שאתם הולכים להשמיע לילדים שלכם. יש לזה השפעה לכל החיים!) בהמשך השתדרגתי ועברתי לישון עם קלטות וידאו. בעיקר סרטים מצויירים, הופעה של איזה קוסם והמופע של "לא כולל שירות". כפי ששמתם לב המבחר רק הלך והשתפר עם השנים.

והיום? כאילו דבר לא השתנה. השעון הביולוגי שלי פשוט מסרב ללכת לישון בשעה נורמאלית כמו כולם.

אחד הסרטים האהובים עלי הוא CASHBACK. זה סרט שמדבר על בחור עם נדודי שינה שמוצא דרכים יעילות למלא את חללי הזמן. את הפתרון הוא מוצא בעבודה במשמרות לילה בסופרמרקט. פעם חשבתי שעשו את הסרט עלי, אחר-כך חשבתי שאולי עשו אותו בשבילי כדי שגם לאנשים כמוני יהיה עם מי להזדהות בסרטים (וכבודו של סימבה במקומו מונח). אבל בניגוד לגיבור הסרט, אני מעבירה את השעות המתות שלי במעשים הרבה פחות הירואיים או פרודקטיביים. כלומר בעיקר בצפייה בסרטים או גלישה חסרת פשר באינטרנט, איתור ערכים מעניינים בויקיפדיה  וקריאת עיתונים. לפעמים זה סתם בהייה בפייסבוק והתרגשות מתפרצת לרגע כשיש איזה סימן חיים של עדכון שיגאל אותי מהשיממון הלילי, שמתברר כתגובה (ויותר מאוחר שרשרת של תגובות שמציפות לי את העדכונים) של אנשים שאני לא מכירה על תמונה שעשיתי לה "לייק" וכבר הספקתי לשכוח ממנה.

בזמן הקורס בצבא שנמשך חצי שנה התקיימתי משעתיים שעות שינה בלילה. לא היה קשה למצוא סיבות להישאר ערים. המצב הרגיל בו אני לא נרדמת לפני שתיים בלילה, בתוספת מרעננת של שמונה בנות בחדר, ששתיים מתוכן צועקות מתוך שינה (אחת מהן בסופו של דבר השתחררה מהצבא על סעיף נפשי)

אני לא זוכרת הרבה מהקורס חוץ מזה שמדי פעם כשהייתי הולכת לשירותים הייתי נרדמת ושסופי השבוע שלי הוקדשו לשינה.

כשכבר נגמר הקורס ועברתי לשירות סדיר גם לא ישנתי. את השעות המתות העברתי בשיטוטים בת"א ובעיקר מסיבות. כשהייתי מגיעה הביתה כבר הייתי צריכה לקום בצבא ואת שעות השינה הייתי משלימה בשעת שינה בהפסקת הצהריים, בחדר שבסוף השירות שלי התגלה כמלא באסבסט מפורר.

ואולי הבעיה היא בכלל לא בי אלא בעולם שהחליט שרירותית שדברים צריכים להתקיים בצורה מסויימת? מי קבע שאי אפשר לחיות בלילה ולהיות ערים בבוקר? למה צריך לישון דווקא בלילה ולקום בבוקר?

יש פה משהו חשוד מאוד! אני מריחה קונספירציה! השאלה מי עומד מאחוריה? האם אלו חברות דגני הבוקר שפוחדים שמוצר בשם "דגני לילה" ימכור פחות? אולי עולם תחתון שמשחד את הממשל כך שגנבי מכוניות ופורצים יוכלו לבצע את זממם בלילה, כך שיהיה יותר קשה ללכוד אותם? ואולי אני פשוט צריכה להפסיק עכשיו את הפוסט וללכת לישון כי השעה כבר 6:30 בבוקר.

הערה:

מאז ששמים אותי בכלוב ומכריחים אותי לכתוב מאמרים אקדמיים מייגעים, יש בי מעין דחף עז ובלתי נשלט לכתוב פסקת הקדמה לכל דבר. גם הערות וביבליוגרפיה. תודה לאקדמיה שלימדה אותי את השיעור החשוב בחיי - ביבליוגרפיה על פי חוקי הכתיבה האקדמית היא ללא ספק הרעה החולה של החברה האנושית. עזבו אתכם גיליוטינה, עזבו אתכם רצח עם בדארפור - מי הסדיסט שחשב על זה??? מדי פעם מתגנבת לה המחשבה השובבה - אולי כדאי לי פשוט להתחיל להעתיק מאיפשהו, גם ככה אף אחד לא באמת יבדוק.

בוקר נפלא לכולם!

ביבליוגרפיה: