למכירה מיצובישי מרופא

למה את/ה הולכ/ת לטקס?

-"כי זה מרגש"

(הקראת שמות של מתים זה מה שפורט לך על נימי הרגש?)

למה את/ה הולכ/ת לטקס?

-"בשביל המוזיקה"

(ומה עם המילים?)

למה את/ה הולכ/ת לטקס?

-"זאת כבר מסורת"

אההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מאמינה בחשיבות של היום. מאמינה בהיזכרות ובעצב העמוק שנלווה לה. לא אוהבת את הטקסים ובטח שלא את אובר הפאתוס שמנוצל בציניות יתרה לליבוי רגשות לאומניים. זה מזויף מדי, מתוכנן מדי, שקול מדי. התאבלות לא עושים במילים גבוהות והקראת טקסטים אובר-סנטימנטאליים של יאיר לפיד, סימטריים מדי, סטריליים עד שלא נותרת בהם טיפת ממשות, שקופים מדי בצורך העז שלהם לעורר. אי-אפשר להתאבל באמת, ובמקביל להתענג באקסטזה על איכויות הנגינה בגיטרה של הבת של השכנים.

ואולי אני קצת מקנאה, שיש אנשים שלא איבדו אנשים שאהבו, אבל עדיין כמהים לצורך הזה להרגיש את העצב, כי הוא כל-כך זר להם. והטקסים, הסרטים, המוזיקה העצובה, אלו למעשה קפסולות הרגש שלהם. אבל אני די משוכנעת שזה באמת בגלל שאני פשוט לא יכולה לסבול יותר לשמוע את התשובות האלו, של אנשים שהולכים לטקסים רק כדי לקבל את אותו בוסט סנטימנטאלי שחסר להם בחיים, ואז הולכים למסיבת יום העצמאות כאילו כלום לא קרה. או לחילופין, כי הם הבינו שלהיות עצוב זה נחמד לרגע, אקזוטי, אבל להיות שמח זה אפילו יותר כיף ואם אפשר לבחור אז למה לא.

שני האנשים שאני נזכרת בהם היום התאבדו בזמן הצבא. הם לא מתו איזה מוות הירואי ומלא פאתוס, הם לא הגנו על שום דבר. הם פשוט לקחו רובה וירו בעצמם, כי החיים היו להם קשים מדי וזה יותר מדי קל כשיש רובים בכל מקום.

טארה ואני היינו חברות בתיכון. הייתי בכיתה ט' והיא בי"ב ויצא לנו להתחבב אחת על השנייה, למרות שבתיכון המוזר שלי חברויות כאלו נחשבו לטאבו, כי החדשים היו צריכים להיות מנודים. בכל מקרה, היא הייתה ממש מצחיקה ומשום מה הזיכרון הכי דומיננטי שלי ממנה היה כשישבנו במסדרון והיא ניסתה ללמד אותי להכין "שפיך של גמל", שזה מעין משחק עם חפיסת סיגריות של קאמל.

אביה היה המפקד שלי בצבא. הוא אהב לקיים שיחות נפש על הדשא ושכנע אותי לחתום לעוד שנה. חודש אחרי שהשתחררתי הייתה ירייה בבסיס.

אז כן, יום חשוב. אבל אני שונאת את מה שעושים ממנו, בעיקר הטקסים, שעל חשבון אנשים מתים הכל הופך לבית חרושת לרגשות מלאכותיים וגיוס המוני.

מתגעגעת.

ונפתח בבדיחה שחברה סיפרה לי השבוע:

-"איך לסבית מחליפה מנורה?"

-"היא עומדת על כיסא וקוראת לחברה שלה שתעשה על זה סרט דוקומנטרי."

*סטיגידיש*

זה כל כך הצחיק אותי! בעיקר כי:

1. זה נכון.

2. זה אחושרמוטה נכון.

3. קניתי מצלמת וידאו חדשה לפני שלושה שבועות בדיוק.

4. וכן, אני רוצה לצלם סרט דוקומנטארי.

אז בימים אלו ממש אני מחפשת משהו\מישהו מעניין לצלם עליו סרט דוקומנטארי. מישהי צריכה להחליף מנורה? :)

החודש חוגג יום הולדת הבלוג היקר והאהוב שאתם קוראים ברגע זה (אלא אם אתם שונאים אותו ואז זה "הבלוג הממש גרוע הזה של המשעממת הזאת שלא יודעת לכתוב", או לחילופין לא אכפת לכם ממנו ואז זה "הבלוג הסתמי הזה שלא באמת אכפת לי ממנו ונכנסתי לפה בטעות כי חשבתי שיהיו תמונות של כוסיות מתמזמזות בבגד ים או בחולצה לבנה רטובה ודקה במיוחד") את שנתו השישית! כן כן, (5+1), (4+2), (3+3), (10-4),( 6*1), 00110110 ופאקינג 40 שנים בשנות כלב!

דמעת ריגוש וירטואלית מציפה את פניי, בעודי נזכרת ברגעינו הקסומים בפלאשבקי סלואו מושיין מלווים ברקע בבלדה מרגשת-וקיטשית-להחליא-של-סלין-דיון-שכוללת-כינורות-ושתי-זמרות-ליווי-לפחות שמתנגן ברקע. שש שנים שעברנו ביחד אהבות, אכזבות, היכרויות, פרידות, חברים, חברות, תיכון, צבא, לימודים ועוד כל מיני חוויות ודברים הזויים באמת (ואם אתם באמת קוראים כאן בקביעות אתם יודעים על מה אני מדברת  ) שבמחשבה שנייה אולי עדיף שבכל זאת לא אספר לנכדים :)

נדמה כאילו רק אתמול הוא למד להגיד את המילים "פוסט", "ביסקסואליות", "למכירה מיצובישי יד שנייה מרופא", "זה כבר לא אקטואלי", "נדמה לי שראיתי חתול, אה, באמת ראיתי חתול" ו-"מה הסרט האהוב עליך: פאקינג אמאל ומולאן" (באמת כתבתי את זה, איזה מביך!)

וכמובן אי אפשר בלי להוקיר פעם נוספת את פונקציית הסטטיסטיקות של ישרא-בלוג שבזכותה אני לומדת המון על קהל הקוראים שלי כמו למשל צירופי ה- GOOGLE הנשגבים, שבמשך שלוש שנים ברציפות (מסתבר שיש דברים שלא משתנים לעולם, סטטיסטיקות כניסה לבלוג זה אחד מהם) הם בלבד מביאים לי לפחות 20 כניסות ביום: "תולעים בצואה" ו-"תולעים במערכת העיכול" לסירוגין. למקרה שתהיתם, את שאר הכניסות היומיות הנוספות לבלוג מביאים הצירופים "סקס סאדו-מאזוכיסטי", "דן מנו הומו" ו"לסביות שאוהבות זין".

עקב המידע הנ"ל התגבשה בקרבי התובנה שאם אכתוב פוסט שיש בו את צירוף המילים הבא: "לסביות שאוהבות זין וסקס סאדו-מאזוכיסטי עם דן מנו ההומו שיש להן תולעים במערכת העיכול ובצואה", סביר להניח שהחשיפה אליו תקריס את השרתים של ישרא-בלוג, או לכל הפחות תשליש או אף תחמיש (פתאום חשבתי על זה, אפשר להגיש תשליש ותחמיש?) את כמות הכניסות היומית שלי לבלוג. אז אני לא אכתוב את זה כי חבל לי על השרתים של האתר. אין כמו תחושת הטוהר והניקיון המזככת הזאת כשעושים משהו טוב או מתחשבים באחרים. כדאי לכם לנסות את זה פעם.

אנצל במה חגיגית זו כדי לצאת בהבטחה:

ביום שמישהו יגיע לבלוג שלי כי הוא חיפש בגוגל את אחד הצירופים הבאים: "דוסטוייבסקי" ו\או"קונפוציוס" ו\או"מהי+משמעות+החיים" -  אני מארגנת מסיבה המונית אצלי בבית ומזמינה את כולכם! כולם, בלי סלקציה. גם אם יש לכם עבר פלילי והוא כולל עשיית דברים לא לגיטימיים במקומות ציבוריים עם נטייה לתחנות רכבת וגני חיות. זוהי הבטחה!

כמובן שאי אפשר לסיים טקס חגיגי ללא פואמה מרגשת, ועל כן לכבוד המאורע המרגש והחגיגי כתבתי פואמה קצרה:

בלוג בלוג

אתה הוא בלוג

אתה מציל

עצים

כי אתה רק

רצף של

ביטים.

מוקלדימילים כתובות

חלקן טובות

חלקן

פח אות

אניטה פללי ושרה נתניהו

יהיו חרא

של סרט פורנו

גם אם יהיה שם

הרבה

מה? עוווודדדד

סאדו

דן מנו

תולעים בצואה

ורביולי בטטה בשמנת

אז מזל טוב לנו. ANNIVERSERY של שש שנים זה בהחלט מכובד! נראה לי. או שאולי זה סתם אומר ש-6 שנים הייתי צריכה לעשות דברים פרודוקטיביים כמו להכין עבודות, ללמוד למבחנים או לעזור לזקנות עם שקיות סופר מלאות בידיים לחצות את הכביש, וכתבתי בבלוג רק כדי להתחמק מלעשות אותם.

אה ומזל טוב לדון מינו הקוראת הנאמנה והאהובה, מי ייתן וצה"ל יתגלה כלחם הפרוס הבא בחייך.

שבוע טוב