אני אוהבת קלישאות מביכות של אחרים. אם נדייק אני אוהבת צירופי מקרים מביכים שכשמספרים אותם התגובה האופיינית המתקבלת היא "לא נורא, עוד כמה שנים תיזכר בזה ותצחק" ובינתיים עוברות כמה שנים ומי שזה קרה לו עדיין מחכה ליום שבו הוא יתחיל לצחוק.
כל אותן קלישאות שכשמספרים אותן הן מסתיימות באחד מן המשפטים הבאים:
1. "ואז התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי"
2. "ומאז יש שתיקה מביכה בארוחות משפחתיות"
3. "יום אחרי זה הם חזרו להתגורר בחדר השינה בקומה העליונה"
4. "וככה הפסקנו לשחק ברופא וחולה בלבוש לאטקס מינימלי על הקבר של בן-גוריון"
אז כן. רצה הגורל לבדר עצמו והחליט שהגיעה העת לעשות איזו בדיחה או שתיים על חשבוני. כך מצאתי עצמי בימים האחרונים בתפקיד הקורבן חסר הישע במרכזן של שתי סאגות סיטקומיות קלישאתיות עד כדי כאב.
סאגה קלישאתית סיטקומית מס' 1 - "הבריאה של עצמך".
באחד הלילות נכנסתי הביתה עם עלמת החן היקרה-לי-מאוד-אבל-ההורים-שלי-לא-יודעים-את-זה-וזה-קצת-חבל הביתה. ההורים עברו באופן זמני להתגורר בחדר האורחים, ככה שאם רוצים כדי להגיע לחדר שלי השוכן בקצה המסדרון צריך לעבור לידו. השעה הייתה חצות וכשנכנסו קיבל את פנינו רעש קפיצים אינטנסיבי. "מעניין למה הם מתהפכים כל כך הרבה, זה לא מתאים להם" אמרתי בתמימות לחברתי שבסתר ליבה, לפחות כך טענה בדיעבד, ניחשה מה מתרחש ונמנעה מלהגיב מחמת הספק והמבוכה.
אמרתי לה ללכת בשקט כדי לא להעיר את ההורים שלי, שרגילים לישון עם דלת פתוחה. כאשר הגעתי כבר לחדרי נזכרתי לפתע שהמפתחות למכונית המשותפת נותרו בידי ואני צריכה לחזור חזרה לדלת כדי להחזירם למקומם.
כשעברתי שוב ליד חדרם בדרכי חזרה אל החדר העפתי מבט בהוריי הישנים מה שהסתבר כטעות מרה. את תנוחת הגב והעיניים הסגורות בשלווה החליפה התנוחה המיסיונרית ועיניים פעורות באימה. של כלל הגורמים המעורבים.
האמת שזה די מעניין, לצפות בהורים שלך עושים סקס זה כמו לצפות ביצירה של עצמך ב"נשיונאל ג'יאוגרפיק" בתוכנית ספיישל חגיגית על רבייה של יונקים. כמה חבל שזה גם טראומתי באותה מידה. אם כי בסתר ליבי אני שמחה שהם עדיין זוג מדהים ונמשכים ואוהבים אחד את השנייה גם אחרי גיל חמישים וחתונה בגיל 19 ו-22, הלוואי עלי.
החוויה המכוננת הזו הובילה אותי לחשוב על שתי שאלות:
1. בהנחה ואלוהים קיים, האם הוא נהנה לראות אנשים מבצעים את מצוות ה"פרו ורבו" או שמא הוא מעדיף לא להסתכל מפאת המבוכה? אם כן, האם מציצנות עדיין נחשבת סטייה חברתית ואם כן האם זה אומר שהוא סוטה על פי ההגדרה הפסיכיאטרית? ואם לא, אז איך הוא יכול להימנע מלהסתכל? כי הרי כבר הוכח שעל אדם וחווה הוא הציץ ללא הפסקה. או שאולי הוא עושה את זה כמו פקיד בירוקרטי שעושה את המוטל עליו, ללא ערך מוסף רגשי כלשהו. אוף. ברגעים כאלה אני רוצה חברים דתיים. מצד שני, סביר להניח שתהיות מסוג זה הן הסיבה לזה שאין לי חברים דתיים מלכתחילה.
2. הרבה שחקני פורנו הם גם הורים לילדים. זה קצת מוזר לא? באותה מידה ההורים שלי יכלו לצלם את זה לסרט ולהעלות לאיזה אתר ויש מצב שבן 16 חרמן היה ממש נהנה מזה! אוי לא!!!! זה הזמן להפסיק לחשוב.
אפרופו פורנו, הורדתי סרט פורנו פארודי על ג'יימס בונד בתלת מימד, כזה עם משקפיים וזה. דווקא נחמד לראות את איברו הבנוי היטב של ג'יימס בונד נע לו בחופשיות בחלל האוויר בתלת מימד מפוקסל, בהחלט מוסיף מימד נוסף לחוויה.
רגע רגע רגע! מה אם הג'יימס בונד עתיר המימדים הזה הוא אבא שלי מישהו ויום לפני הכין עם הילד שלו מטוס מנייר? מה אם נערת הבונד הביסקסואלית המנותחת היא אמא שלוקחת את הילדים לבמה המרכזית ביום העצמאות להופעה של שרית חדד וקונה להם נקניקיה בלחמנייה עם כרוב כבוש? אההההה! הצילווו!!!!!!!!!
יום אחרי זה הם חזרו להתגורר בחדר השינה בקומה העליונה.
ומאז יש שתיקה מביכה בארוחות משפחתיות.
סאגה קלישאתית סיטקומית מס' 2 – "זה לא מה שזה נראה".
טוב. יש לי וידוי. יש לי התמכרות. לא משנה כמה ניסיתי להיגמל, אני פשוט לא מצליחה. כן כן, אני מכורה לסרטים דוקומנטריים. הגעתי למצב שבו במקום לעשות משהו חיוני כמו נגיד להכין עבודות לאוניברסיטה או לעזור לקשישות חסרות ישע לחצות את הכביש, אני פשוט צופה בסרטים דוקומנטריים.
כלום לא יעצור אותי מלצפות באותה חתיכת תמונה נעה ולהאזין לאותו קול ערב ושרמנטי של אותו גבר-גבר אמריקאי שמלווה את כל הסרטים הדוקומנטריים האמריקאים משנות ה-30 ועד היום. רק תנסו אותי - "תולעים בכינורי עץ מהגוני תוצרת יד והשפעתם על הכלכלה העולמית", "הרגלי הרבייה של אוגרים סיבריים בסתיו" ,"תולדות עיפרון החודים והמחק הקטן והמעצבן שתמיד נתקע שצמוד אליהם בקצה", "הרגלי חיטוט האף של סטאלין בזמן עצירות ברמזורים". BRING IT ON BABY!
לאחרונה המצב החמיר כאשר גיליתי שאני לא צריכה עוד להתאמץ למצוא סרטים טובים בתוכנות שיתוף קבצים מפוקפקות (כולכם מוזמנים להקרנה חגיגית של "תולדות הקהילה היהודית-אורתודוקסית בארה"ב". הפופקורן עלי!) לאחר שגיליתי שאת מנת הסם שלי אפשר למצוא בקלות ובחינם באינטרנט בלחיצת כפתור, יצא שבחודשים האחרונים אני מבלה באתר המקודש של "יס דוקו" שמאפשר צפייה ישירה בסרטים דוקומנטריים מצוינים (נשבעת שהם לא שילמו לי. עדיין. למישהו יש קשרים ביס דוקו? דווקא לא יזיקו לי ספונסרים)
אז בחרתי לצפות בסרט "שדיים: אובססיה אמריקאית". סרט סוציולוגי חביב המראה את ההבדל בין תפיסת השדיים בחברה האמריקאית לעומת האירופאים. ספויילר: אמריקאים אוהבים את זה כמה שיותר. ויותר גדול. מפתיע הא?
בעודי צופה בסרט אמא שלי מחליטה בתזמון קומי מושלם להיכנס לחדר בדיוק כשיש אקסטרים קלוז-אפ פרונטאלי ישיר על זוג שדיים חביב במידה טריפל G. כן, יש דבר כזה. בערך בגודל של כדורגל למקרה שתהיתם.
אמא: "מה את רואה?!"
אני: "זה לא מה שזה נראה! זה סרט דוקומנטרי נשבעת!"
(מזל שזה לא היה בזמן שבחנתי את הפורנו התלת מימדי 
)
ומאז יש שתיקה מביכה בארוחות משפחתיות.
אה והייתה את הפעם ההיא על הקבר של בן-גוריון, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
