13. מדיטציה. אני
בים. גלים. כחול. שלווה.איזה כיף לי! זהו, יותר מזה לא צריך בחיים! -ברונטיות עם IQ 150 בביקיני!!!!! -איפה?!?!?! -שם! ממול! לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
14. כותבים פוסט על "דברים שעושים כדי לא לחשוב על סקס".
נגמרה
הבמבה. אני רוצה במבה! שמישהו יביא לי במבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לקח לי זמן להבין למה הסטטוס המטופש הזה, אותו "סיפור
קצר", ספק אמיתי, ספק בדיוני אך מבוסס על אירועים אמיתיים, הפריע לי (כמובן שטרח
להציגו מאוחר יותר כפיקטיבי, אם כי די מתבקש להניח כי הסיבה האמיתית להתנערותו מכך, היא הידיעה
שאף בחורה ברדיוס של 100 ק"מ לא תסכים לשכב איתו יותר בחיים).
אז הבנתי.
לפני שבועיים נפגשתי עם "נוגה" (כי ככה קראתי
לה כאן פעם אז נזרום עם זה) החברה הכי טובה שלי מימי הצבא. נראה לי שלתקופה אהבתי
אותה, אבל הייתי מודעת לזה רק בדיעבד. היא סיפרה לי בעצב רב על בחור שהתחילה לצאת עמו, ועושה
רושם שהוא באמת מוצא חן בעיניה. "אוקי. נשמע שהוא בחור נהדר, למה את כל-כך
עצובה?". היא סיפרה לי שבאופן סדרתי, כל בחור (והיא סופר חננה שיוצאת רק עם
בחורים סופר חנונים כמוה) מפסיק ליצור קשר אחרי שהם שוכבים. המחשבה הראשונית שלי
הייתה להגיד לה "אוקי, אולי את סקס ממש גרוע???" אבל מהר התעשתתי, הייתי נחמדה וסימפטית
וגם באמת נעצבתי בשבילה. גם קצת לא האמנתי לה, בגלל שכל הבנים שאני מכירה הם
בחורים של זוגיות, אז אלו הגברים שאני מכירה. היא סיפרה לי שהיא בשלב הזה שבו היא כל-כך
חרדה שהיא לא תוכל להרגיש אליו, עד שהיא מצאה בחור שנראה באמת בחור טוב ובשל לקשר.
היא כל-כך פגועה מגברים שהיא איבדה תקווה, ויוצאת מנקודת הנחה שהם רוצים אותה רק בשביל
סקס חד-פעמי.
ואני נזכרת בשיחות עם ל', ועל הפעם ההיא שאמרתי לה
שנמצא זוגיות והתגובה שלה הייתה "אני לא רוצה
הרבה, אני רוצה בחורה שלא רק תרצה לזיין אותי במסיבה, אלא אשכרה תדבר איתי יום אחרי",
ועל הקשר הארוך שהיה לה עם בחורה בה הייתה מאוהבת, שהוגדר כ"יזיזות נפש".
כששאלתי אותה מה זה אומר, היא ענתה שזה היה קשר שהתבסס על כך שהרגעים המאושרים של שתיהן בקשר התרחשו כשל' ניסתה
לספק את הבחורה, והיא אכן נענתה על סיפוקה. על זה היא בזבזה שנה מהחיים, על לנסות
לרצות מישהי שהיא אוהבת ולא מסוגלת לאהוב בחזרה, עד שהשכילה לאזור כוחות ולצאת לחופשי.
החברות שדיברתי איתן על הסטטוס הדבילי נחלקו ל-2:
אלו שגרות בת"א ואמרו שהבחורה מטומטמת וכבר הייתה צריכה
לדעת שאלו חוקי המשחק, שככה זה בת"א וזאת בעיה שלה שהיא שכבה איתו כל-כך מהר.
אלו שגרות מחוץ לת"א, הזדעזעו לשמוע כיצד נוצלה
תמימותה של בחורה שחשבה שהיא יוצאת לדייט עם פוטנציאל לקשר, והנה הולכה שולל לסקס
עם בחור שראה בה מטרה קלה ולא יצלצל אליה לעולם.
ונזכרתי פתאום בעוד סיפורים ששמעתי, אבל למזלי לא
הצלחתי להזדהות כי אני לא נמשכת לגברים ולא שוכבת איתם, ואלו שכן גרמו לי להבין שזה מה שהם מחפשים, עפו מכל המדרגות. ולמרות שזה קיים למכביר גם
אצל לסביות, אני מודעת מספיק כדי להבין שאם רוצים ממני רק
סקס להתרחק.
רק לאחרונה יצאתי מזוגיות ארוכה שלא הייתה טובה עבורי, וכן, היא
הובילה להמון פחדים וחששות מפני קשרים לא טובים. ועדיין, לא מצליחה להבין את הפחד העמוק
הזה מזוגיות מונוגמית. מה זה משנה אם שוכבים עם בחורה אחת או שלושים, אם היא עונה
על הצרכים שלך? אם יש חיבור אישיותי, כיף ביחד והסקס טוב, למה צריך אחרים? לא טוב?
נפרדים וזהו. עוברים הלאה ומחפשים את האדם שיענה על הצרכים הללו.
והבנתי שכמה שאני רוצה לצאת מהבית ולגור בת"א, אני
גם די שמחה שאני עדיין שומרת על התמימות הפריפריאלית שלי. ולל' בינתיים כבר יש
חברה. היא גרה בראשון.
מאמינה בחשיבות של היום. מאמינה בהיזכרות ובעצב העמוק שנלווה לה. לא אוהבת את
הטקסים ובטח שלא את אובר הפאתוס שמנוצל בציניות יתרה לליבוי רגשות לאומניים. זה מזויף
מדי, מתוכנן מדי, שקול מדי. התאבלות לא עושים במילים גבוהות והקראת טקסטים אובר-סנטימנטאליים
של יאיר לפיד, סימטריים מדי, סטריליים עד שלא נותרת בהם טיפת ממשות, שקופים מדי בצורך
העז שלהם לעורר. אי-אפשר להתאבל באמת, ובמקביל להתענג באקסטזה על איכויות הנגינה
בגיטרה של הבת של השכנים.
ואולי אני קצת מקנאה, שיש אנשים שלא איבדו אנשים שאהבו,
אבל עדיין כמהים לצורך הזה להרגיש את העצב, כי הוא כל-כך זר להם. והטקסים,
הסרטים, המוזיקה העצובה, אלו למעשה קפסולות הרגש שלהם. אבל אני די משוכנעת שזה
באמת בגלל שאני פשוט לא יכולה לסבול יותר לשמוע את התשובות האלו, של אנשים
שהולכים לטקסים רק כדי לקבל את אותו בוסט סנטימנטאלי שחסר להם בחיים, ואז הולכים
למסיבת יום העצמאות כאילו כלום לא קרה. או לחילופין, כי הם הבינו שלהיות עצוב זה נחמד לרגע, אקזוטי, אבל להיות שמח זה אפילו יותר כיף ואם אפשר לבחור אז למה לא.
שני האנשים שאני נזכרת בהם היום התאבדו בזמן הצבא. הם
לא מתו איזה מוות הירואי ומלא פאתוס, הם לא הגנו על שום דבר. הם פשוט לקחו רובה
וירו בעצמם, כי החיים היו להם קשים מדי וזה יותר מדי קל כשיש רובים בכל מקום.
טארה ואני היינו חברות בתיכון. הייתי בכיתה ט' והיא
בי"ב ויצא לנו להתחבב אחת על השנייה, למרות שבתיכון המוזר שלי חברויות כאלו
נחשבו לטאבו, כי החדשים היו צריכים להיות מנודים. בכל מקרה, היא הייתה ממש מצחיקה ומשום
מה הזיכרון הכי דומיננטי שלי ממנה היה כשישבנו במסדרון והיא ניסתה ללמד אותי להכין
"שפיך של גמל", שזה מעין משחק עם חפיסת סיגריות של קאמל.
אביה היה המפקד שלי בצבא. הוא אהב לקיים שיחות נפש על
הדשא ושכנע אותי לחתום לעוד שנה. חודש אחרי שהשתחררתי הייתה ירייה בבסיס.
אז כן, יום חשוב. אבל אני שונאת את מה שעושים ממנו, בעיקר
הטקסים, שעל חשבון אנשים מתים הכל הופך לבית חרושת לרגשות מלאכותיים וגיוס המוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
