כבר הלכתי פעם אחת לגניקולוג. הייתי בת 18. הוא חבר של ההורים, בחור מקסים וטוב לב. הזיכרון שלי מאותה חוויה ענוגה נחלק לשניים. החוויה הראשונה מתרכזת בזיכרון הכאב העז של הבדיקה. החוויה השנייה היא ההלם הרב, ספק פליאה ספק נזיפה שהרגשתי שבוקעת מהקול שלו עם היוודעו לעובדה שאני עדיין בתולה. שאלת ה"את עדיין בתולה"?? המופתעת, שברור לי שהוא בכלל לא התכוון לזה בצורה שבה זה נשמע באותו הרגע אבל ככה נפלט לו פתאום, או שאולי אני סתם הייתי רגישה מדי, הובילה אותי למעין בושה נוראית, כאילו זה לא נורמאלי להיות בת 18 ועדיין בתולה. הכאב של הבדיקה ותחושת "האשמה" קצת הורידו לי את החשק מבדיקה גניקולוגית, על כל הכיף שבדבר.
אז נמנעתי.
22. במסגרת מבצע ה"זה הזמן להבין שרפואה אזרחית זה לא רפואה צבאית ואחרי ארבע שנים של הזנחה רפואית הגיע הזמן להזיז את התחת לרופאים ולבדוק מה הולך שם" החלטתי שהגיע הזמן ללכת שוב לגניקולוג. הפעם החלטתי ללכת לרופא זר, אחד כזה שאני לא צריכה להרגיש מוזר לבקש ממנו שיעביר את האספרגוס אם הם באים לארוחת ערב.
רופא כבן ארבעים. בעל דיבור אדיש ומונוטוני וחסר הבעות בפניו, בדיוק כפי שהזהירה אותי האישה שלפני. "למרות זאת" היא גם הוסיפה ש"מכל הרופאים שהלכתי אליהם, והלכתי להרבה רופאים, הוא ללא ספק הרופא הכי טוב שיש". כולי נרגשתי לקראת ביקורי המקומבק אצל העילוי הרפואי הזה.
שלב א' - שלב התחקור הראשוני:
הרופא: "את פעילה מינית?"
אני: "כן, אני פעילה מינית" (תודה לאל)
הרופא: "את משתמשת באמצעי מניעה?"
אני: "אממ...כן?" (SAY WHAT?)
הרופא: "באיזה אמצעי הגנה את משתמשת?"
אני: "קונדום?" (הא??? טוב נו אז האמת שאני מזדיינת עם בחורה ככה שאני לא באמת צריכה את זה, אבל תודה על ההתעניינות נחמד מצידך לשאול. בכל מקרה, מקסימום אם לא נהיה מספיק זהירות תיוולד לנו אצבע קצוצת ציפורן שרמנטית מצופת סיליקון סגול עם העיניים שלה והאף שלי)
שלב ב' - שלב הבדיקה:
היא לא הייתה נעימה, כואבת. פחות כואבת ממה שזכרתי אבל מספיק כואבת להזכיר לעצמי למה אני לא אלד בקרוב, למקרה שהילדים הצווחניים בכניסה למרפאה לא עשו את העבודה מספיק טוב.
לאלו מכם שלא זכיתם לעבור את התענוג הגדול, מדובר בהחדרת מכשיר מעוגל בעובי של מספר סנטימטרים דרכו מתבונן הרופא בעולמן המופלא של איברי הרבייה נשית. לאחר מכן מוחדר מכשיר דק לביצוע אולטראסאוונד ולבסוף הדובדבן שבקצפת בו הרופא מחולל את האיבר המקודש באצבעו ומחדירה היישר פנימה. כל זה בדממה מוחלטת וללא שמץ הבעות פנים מצידו, שהובילו אותי למסקנה שהגניקולוג שלי הוא בעצם רובוט ושזה אחלה קונספט לסרט פורנו עם טוויסט של מדע בדיוני.
מה שבאמת הטריד אותי לכל אורך הבדיקה , הרבה יותר מהכאב, תחושת הפלישה האינטימית ומהעובדה שהרופא שלי הוא רובוט שמפספס את ייעודו כמגה סופרסטאר בתעשיית הסרטים למבוגרים, הייתה המחשבה שלרופא הזה יש חיי מין אישיים. כן כן, קיים סיכוי רב שלרופא שבודק אותי יש אשה וילדים. הוא כנראה נמשך לאשתו וגם הם מקיימים את מצוות הפרו ורבו. איך?!
כל כך התאפקתי לא לשאול אותו איך הוא מצליח, אחרי כל כך הרבה התבוננויות נטולות הבעות באיבריהן המוצנעים של נשים, כולל צפייה באיברים עם כל מיני מחלות. איך הוא עדיין יכול להגיע לאשתו הביתה ולחשוק בה? איך אפשר לעשות את ההפרדה הזאת? איך לעזאזל הוא לא מאבד כל חשק לראות את האיבר הזה כשהוא מגיע הביתה???
ואז חשבתי לעצמי "איזה מזל שאני לא גניקולוגית"! פתאום הרגשתי הרבה יותר טוב. הבדיקה פחות כאבה, החיים נראו מאושרים יותר ואפילו הרובוט לראשונה קימט לפתע את המצח כשאמר "הכל תקין".
סופ"ש נעים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
