לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

למכירה מיצובישי מרופא


הבלוג הרשמי של "העמותה לקידום לסביות חנוניות שנראות טוב בלבוש מינימלי במרחב הציבורי". תרומות (ותמונות) יתקבלו בברכה.

Avatarכינוי: 

בת: 29



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ©ֳ ֳ¨ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שינה זה לחלשים.



מדי פעם כשאני מנסה להירדם, שבה אלי לפתע אותה תמונה של ילדה קטנה שניגשת לטייפ הישן. היא מריצה קלטת לאחור ומפעילה בשנית, ושוב. עד שלבסוף מצליחה לישון. המבחר המוזיקלי תמיד היה המממ...מה המילה? אולי "מעניין"?

מבחר שכלל בעיקר להיטי מדונה משנות ה-80 ושירים של ציפי שביט. הבעיה הייתה שבכל פעם שהייתי שומעת את ציפי שביט שרה הייתי מתחילה לבכות. לצערי לא מהסיבות הנכונות. האמת שהייתי בוכה רק ב"כולם נסעו לג'מבו" ו"הילד הכי קטן בכיתה" וזאת כנראה הסיבה למה עד היום יש לי חרדת נטישה ואמפתיה די מפותחת לסבל של אחרים (הודעה זאת מופנית להורים לעתיד: תבחרו היטב את המוזיקה שאתם הולכים להשמיע לילדים שלכם. יש לזה השפעה לכל החיים!) בהמשך השתדרגתי ועברתי לישון עם קלטות וידאו. בעיקר סרטים מצויירים, הופעה של איזה קוסם והמופע של "לא כולל שירות". כפי ששמתם לב המבחר רק הלך והשתפר עם השנים.


והיום? כאילו דבר לא השתנה. השעון הביולוגי שלי פשוט מסרב ללכת לישון בשעה נורמאלית כמו כולם.


אחד הסרטים האהובים עלי הוא CASHBACK. זה סרט שמדבר על בחור עם נדודי שינה שמוצא דרכים יעילות למלא את חללי הזמן. את הפתרון הוא מוצא בעבודה במשמרות לילה בסופרמרקט. פעם חשבתי שעשו את הסרט עלי, אחר-כך חשבתי שאולי עשו אותו בשבילי כדי שגם לאנשים כמוני יהיה עם מי להזדהות בסרטים (וכבודו של סימבה במקומו מונח). אבל בניגוד לגיבור הסרט, אני מעבירה את השעות המתות שלי במעשים הרבה פחות הירואיים או פרודקטיביים. כלומר בעיקר בצפייה בסרטים או גלישה חסרת פשר באינטרנט, איתור ערכים מעניינים בויקיפדיה  וקריאת עיתונים. לפעמים זה סתם בהייה בפייסבוק והתרגשות מתפרצת לרגע כשיש איזה סימן חיים של עדכון שיגאל אותי מהשיממון הלילי, שמתברר כתגובה (ויותר מאוחר שרשרת של תגובות שמציפות לי את העדכונים) של אנשים שאני לא מכירה על תמונה שעשיתי לה "לייק" וכבר הספקתי לשכוח ממנה.


בזמן הקורס בצבא שנמשך חצי שנה התקיימתי משעתיים שעות שינה בלילה. לא היה קשה למצוא סיבות להישאר ערים. המצב הרגיל בו אני לא נרדמת לפני שתיים בלילה, בתוספת מרעננת של שמונה בנות בחדר, ששתיים מתוכן צועקות מתוך שינה (אחת מהן בסופו של דבר השתחררה מהצבא על סעיף נפשי)

אני לא זוכרת הרבה מהקורס חוץ מזה שמדי פעם כשהייתי הולכת לשירותים הייתי נרדמת ושסופי השבוע שלי הוקדשו לשינה.


כשכבר נגמר הקורס ועברתי לשירות סדיר גם לא ישנתי. את השעות המתות העברתי בשיטוטים בת"א ובעיקר מסיבות. כשהייתי מגיעה הביתה כבר הייתי צריכה לקום בצבא ואת שעות השינה הייתי משלימה בשעת שינה בהפסקת הצהריים, בחדר שבסוף השירות שלי התגלה כמלא באסבסט מפורר.


ואולי הבעיה היא בכלל לא בי אלא בעולם שהחליט שרירותית שדברים צריכים להתקיים בצורה מסויימת? מי קבע שאי אפשר לחיות בלילה ולהיות ערים בבוקר? למה צריך לישון דווקא בלילה ולקום בבוקר?

יש פה משהו חשוד מאוד! אני מריחה קונספירציה! השאלה מי עומד מאחוריה? האם אלו חברות דגני הבוקר שפוחדים שמוצר בשם "דגני לילה" ימכור פחות? אולי עולם תחתון שמשחד את הממשל כך שגנבי מכוניות ופורצים יוכלו לבצע את זממם בלילה, כך שיהיה יותר קשה ללכוד אותם? ואולי אני פשוט צריכה להפסיק עכשיו את הפוסט וללכת לישון כי השעה כבר 6:30 בבוקר.

 

הערה:

מאז ששמים אותי בכלוב ומכריחים אותי לכתוב מאמרים אקדמיים מייגעים, יש בי מעין דחף עז ובלתי נשלט לכתוב פסקת הקדמה לכל דבר. גם הערות וביבליוגרפיה. תודה לאקדמיה שלימדה אותי את השיעור החשוב בחיי - ביבליוגרפיה על פי חוקי הכתיבה האקדמית היא ללא ספק הרעה החולה של החברה האנושית. עזבו אתכם גיליוטינה, עזבו אתכם רצח עם בדארפור - מי הסדיסט שחשב על זה??? מדי פעם מתגנבת לה המחשבה השובבה - אולי כדאי לי פשוט להתחיל להעתיק מאיפשהו, גם ככה אף אחד לא באמת יבדוק.


 

בוקר נפלא לכולם!

 

 


 

ביבליוגרפיה: 

 

1. Costerton, J.W., Stewart, P.S., Greenberg, E.P., 1999. Bacterial biofilms: a common cause of persistent infections. Science. 284, 1318–1322.
2. Cucarella C, Tormo MA, Ubeda C, Trotonda MP, Monzon M, Peris C, Amorena B, Lasa I, Penades JR. , 2004. Role of biofilm-associated protein bap in the pathogenesis of bovine Staphylococcus aureus. Infect Immun. 72, 2177-85.
3. Donlan, R.M., Costerton, J.W., 2002. Bio.lms: survival mechanisms of clinically relevant microorganisms. Clin. Microb. Rev. 15, 167–193.
4. Erskine, R.J., Walker, R.D., Bolin, C.A., Bartlett, P.C., White, D.G., 2002. Trends in antibacterial susceptibility of mastitis pathogens during a seven-year period. J Dairy Sci. 85, 1111– 1118.
5. Jackson DW, Suzuki K, Oakford L, Simecka JW, Hart ME, Romeo T., 2002. Biofilm formation and dispersal under the influence of the global regulator CsrA of Escherichia coli. J Bacteriol. 184, 290-301.
6. Hentzer M, Givskov M., 2003. Pharmacological inhibition of quorum sensing for the treatment of chronic bacterial infections. J. Clin. Invest. 112, 1300–1307.
7. Hillerton, J. E., A. J. Bramley, R. T. Staker, and C. H. McKinnon. 1995. Patterns of infection over a 5-year period in a closely monitored herd applying mastitis control measures. J. Dairy Res. 62, 39–50.

נכתב על ידי , 10/1/2011 06:11   בקטגוריות אישי, אני, דיאטה, החיים, היכרות, הרהורים, התבגרות, זכרונות, חיים, חוויות, ילדות, מחשבות, סטודנטים, סיפורים מהחיים, קיטורים, תהיות, שחרור קיטור, צבא  
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האבריל לאבין של אבארבנל.


הקדמה אחושרמוטה לא קשורה לקטע:

גבירותיי ורבותי, רגע היסטורי בתולדות הבלוג! בזכותכם שברנו שיא תגובות חדש. YEAH BABY! כמובן שאני מתעלמת באלגנטיות מהעובדה שלפחות חצי מהתגובות היו סביב "זין בפה – האמנם?", השדיים החושניים של אחד המגיבים, ברים של לסביות בלונדון ואיך שאני מצליחה בערמומיות יהודית לקמבן לעצמי פיצה. אה וגיליתי שיש אנשים שמגיבים לי אחרי שהם יצאו לשתות באמצע השבוע, שזה בעצם אומר שהקוראים שלי יותר מגניבים ממני, שזה כבר מגניב כשלעצמו

 עד כאן ההקדמה האחושרמוטה לא קשורה. עכשיו לשאר.


יום אחד היא פשוט נעלמה. ככה פתאום הפסיקה לבוא לבית הספר. בגלל שהיא הייתה אחת הבנות האלה שכולם הכירו, במשך חודש כולנו דיברנו רק עליה. העלינו השערות שונות לאן היא נעלמה. "הצטרפה לסיינטולוגיה", "נחטפה על ידי חייזרים" ו"ברחה לחיות עם נזירים טיבטים" היו רק חלק מההשערות היצירתיות שהועלו. הפלאפון שלה היה כבוי. כשטלפנו אליה הביתה לשאול מדוע נעלמה, ענו לנו ההורים שלה שאמרו שהיא לא יכולה להגיע ולא הסכימו לפרט איך נוכל ליצור איתה קשר.

ילדה מיוחדת. יפיפייה. שיער שטני חלק ומבריק, עיניים כחולות וגדולות ואישיות שובבה כזאת שהצליחה לכבוש את כולנו. די מהר כולנו כבר שכחנו איך קוראים לה ועברנו לקרוא לה "אבריל" בגלל הדמיון הרב בינה לבין הליידי גאגא של אז, אבריל לאבין. לפעמים היא גם הייתה מגיעה עם סקייטבורד לבית ספר, מה שגרם לי באופן אישי לאהוב אותה אפילו יותר.

אחרי חודש בערך גילינו מה קרה לה. הסתבר שהיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בגלל אנורקסיה שסבלה ממנה ואף אחד מאיתנו לא ידע. בניגוד לבנות אחרות מבית הספר שלי שאושפזו בגלל אנורקסיה וחזרו ללמוד אחרי מספר חודשים, היא נשארה שם.

לא רק שהיא נשארה שם ולא זכתה לסיים ללמוד עם כולנו. היא נכנסה לשם בגיל 16 ולפי מה שהבנתי היא עדיין מאושפזת שם לסירוגין, בגיל 22. מסתבר שבערך חודש אחרי שאשפזו אותה בגלל האנורקסיה ממנה סבלה - התפרצה אצלה סכיזופרניה. היא כל כך איבדה את עצמה שם עד שיום אחד היא הציתה את החדר שלה באש ושרפה את המחלקה בבית החולים בו היא אושפזה.

עם הזמן היא נעלמה מהתודעה של כולם. רק חברה אחת משותפת נשארה איתה בקשר זמן מה ותיארה איך לאט היא איבדה אחיזה עם המציאות. אני בעיקר עשיתי מה שאני הכי טובה בו כשאין לי מושג מה לעשות, מרימה את הטלפון, מתחילה לחייג את המספר שלה ואז מנתקת ברגע שהקשתי את הספרה האחרונה. רציתי לדבר איתה, אבל פחדתי שלא יהיה לי מה להגיד לה ואני רק אחמיר את המצב. היינו בקשר טוב, אבל זה היה קשר לימודים כזה שהתבסס בעיקר על המון שיחות על קולנוע בשיעורי תנ"ך.

כבר חודשיים שאני חושבת עליה, בעקבות סדרת כתבות שצפיתי בהן או קראתי על התנאים הלא אנושיים של המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ. למזלי לא "זכיתי" להתאשפז בבית-חולים שכזה, לא רוצה אפילו לחשוב על איך הייתי מצליחה להתמודד עם זה.

לאחרונה התחלתי ממש לכעוס על עצמי. בעיקר על זה שלא מצאתי את האומץ לבקר אותה או ניסיתי לשמור איתה על קשר במהלך השהות שלה שם. מתחשק לי לדבר איתה. להתנצל על זה שלא צלצלתי או ביקרתי. על זה שכמו כולם, גם אני ברחתי במקום להיות שם.

כשדיברתי על זה עם חברים שלי, אפילו הכי השמאלנים יפי הנפש ומחבקי העצים מביניהם, אמרו לי להתרחק ממנה ושהיא "מסוכנת" ושאסור להתעסק עם אנשים כאלה. אבל דווקא בגלל שהם אמרו את זה, אני רוצה להתקרב. להראות לה שיש אנשים שלא מפחדים ויכולים להיות חברים שלה גם אם היא סכיזופרנית ואפילו אם היא שרפה אגף בבית חולים. אבל מצד שני, איזו מן חברות זאת תהיה אם אעשה זאת רק בגלל שאני רוצה להלחם בסטיגמה חברתית ושהיא לא תרגיש שהיא לבד בעולם? בטוח שהילדה שהכרתי בגיל 16 היא לא הבחורה בת ה-22 שאפגוש היום, במיוחד אחרי כל התרופות הפסיכיאטריות שהאכילו אותה שם.

חיפשתי אותה עכשיו בפייסבוק וגם הופתעתי לגלות אותה שם. אני מזהה את תמונת הפרופיל שלה, היא צולמה עוד כשהיינו בתיכון. לילדה ה"מקובלת" מהתיכון יש עכשיו 39 חברים ושתי הודעות "מזל טוב" על הקיר שנכתבו לפני שנה.

השגתי מחברה משותפת את המספר שלה.

לצלצל או לא לצלצל - זאת השאלה.

נכתב על ידי , 18/3/2010 12:32   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, בית ספר, ביקורת, אקטואליה, אהבה ויחסים, אינטרנט, אהבה, אישי, אני, אנשים, החיים, הרהורים, זכרונות, חברות, חברים, חיים, יחסים, מחשבות, נוסטלגיה, נשים, סיפורים מהחיים, תהיות, רגשות, אנורקסיה, בולימיה, דיאטה, משקל  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



96,501
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , גאווה , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGlenys אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Glenys ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ