למכירה מיצובישי מרופא

אפשר להגיד שכבר יותר מדי זמן שלא הלכתי למסיבה. כלומר, אני כן הולכת למסיבות פרטיות של חברים, אבל לא מסיבה שהיא, לצורך העניין, חלל משותף בו רוקדים למוזיקה גרועה-אך-כיפית עם אנשים זרים שכל המשותף בינינו הוא שגם הם רצו לרקוד בחלל משותף ומלא באנשים זרים.

מספר סיבות מרכזיות מובילות לכך:

1. מסיבות עולות כסף. אין לי כסף.

2. אין לי זמן.

3. אני גרה יחסית קרוב, אך עדיין במרחק נסיעה מת"א שדורש ממני לנהוג לשם. ו:

            א. אני לא אוהבת לנהוג עייפה ואין נהיגה מייגעת מנהיגה בחמש בבוקר הביתה.

ב. אני לא שותה ונוהגת ולכן לא שותה כמעט אף פעם. שכרות בוודאי אינה תנאי להנאה וכמובן שתמיד כיף לי גם כאשר אני פיקחת, אבל יש בעצם ההגבלה כדי להפחית לי מהמוטיבציה.

4. ברוב המסיבות אין מוזיקה שהיא מספיק גרועה-אך-כיפית במידה המספקת עבורי. כלומר, פופ אייטיז ונייטיז טראשי להחריד.

זה מוביל לבעיה הבאה. כאשר אני במסיבה ואני לא מספיק מתחברת לשיר, המחשבות שלי מתחילות לנדוד למונולוגים אינסופיים וחסרי פשר. זה הולך בערך ככה:

"יש כאן המון אנשים. וואו בטח יש כאן מיליארדים של חיידקים ווירוסים ממש מדבקים! מעניין אם למישהו כאן יש חיידק טורף. זה מדבק בכלל? לא נראה לי שאני בקבוצת הסיכון. בעצם המערכת החיסונית שלי די גרועה. נראה לי שזה בא יחד עם פציעה, אסור לי להפצע! רק שאני לא אפצע כאן!!!!

וואו יש כאן מיליון בנות שנראות חנוניות! אלוהים ישמור אני כל כך לסבית!

מעניין לכמה מהחנוניות עם המחשופים יש חיידק טורף. אין חיידק טורף יש לא מספיק אלכוהול? לא, לא נראה לי שהמשפט הזה מתאים לכאן.

אוי ובטוח שיש כאן מיליון אנשים עם הרפס. אמאל'ה הרפס! וואי ואיידס. איזו באסה זה איידס! את במסיבה, תפסיקי לחשוב על מחלות!

תזכורת לעצמי: לחדש חיסון לצהבת

מעניין איך נראות לסביות חנוניות בסוריה? מה עם הערבים הפרו-ישראלים? הם הקימו בסוף מפלגה או שהם עדיין תנועה חברתית? אין סיכוי שיש לי חברים שמצביעים ליאיר לפיד. שיט. יש לי שבועיים לכתוב הצעה לתזה, ללמוד שלושה זמנים בספרדית, להציג שלושה רפרטים, לכתוב שני מערכי שיעור ושישים עבודות לבדוק. אהההההההה!!!!!!!! מה אני עושה כאן????? אין לי זמן למסיבות!!!!!!!!!"

אבל זהו. החלטתי. אני הולכת מחר למסיבה ושמישהו ינסה לעצור אותי. כולי תקווה שישימו ספייס גירלז. רק הן יכולות להושיע אותי מעצמי.

הייתי ילדה די חנונית. טוב נו הייתי ילדה ממש חנונית. הייתי כל כך חנונית שעוד בכיתה ד' הייתי מבריזה מכל השיעורים (חוץ ממדעים ואומנות, כמובן) כדי ללכת לספרייה ולקרוא להנאתי ספרים כמו "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי".

הייתי כל כך חנונית שכשבטקס סיום כיתה ו' ששאלו את כל הילדים מה הם רוצים לעשות שהיו גדולים אני היחידה שענתה בהתלהבות "מרצה באוניברסיטה, אסטרונאוטית או מנתחת מוח!!!" ונראה אתכם מתחרים בזה!

איזה מזל! רק נס משמיים שמר עלי מלהינעל באגרסיביות אינספור פעמים בשירותים (או שאולי מה שהציל אותי היה שהבנים ההמופרעים בכיתה אהבו אותי)

בבתיכון למדתי את השיעור החברתי החשוב ביותר שאי פעם למדתי וכנראה גם אלמד בחיי, זה סוד, אז שישאר בינינו.

השיעור הוא כזה: "בחיים, זה בסדר להיות חנון שאוהב ללמוד, אבל רק בתנאי שאתה חנון שאוהב ללמוד דברים באמת פרקטיים".

להלן דוגמה:

חנון "רע"  – בשעות הפנאי לומד לנגן את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי.

חנון "טוב" – בשעות הפנאי לומד להקים חווה ביתית לגידול מריחואנה.

אפשר אפילו לראות איך זה נכון אפילו לעכשיו, הימים שאחרי התיכון. הנה, תראו את מארק צוקרברג, מגה חנון אבל כולם רוצים להיות חברים שלו. פייסבוק הוא חוות גידול המריחואנה שלו. כך הבנתי שאם אני רוצה להמשיך להיות חנונית, אבל לא להיות מתוייגת ככה לנצח, אני צריכה למצוא את חוות גידול המריחואנה שלי, ממש כמו מרק צוקרברג.

לימים החוק פותח והוכח מדעית ע"י זאת שגילתה אותו והביאה אותו לתודעה הציבורית העולמית, הלוא היא כותבת בלוג זה. יכול בהחלט להיות ששמעתם עליו בתכנית של אודטה או קראתם עליו בשמו המדעי: "חוק החנון שמגדל מריחואנה © ". למתעניינים, בימים אלו אני אפילו מוציאה ספר בנושא בשם "איך להפסיק להיות חנון ב-120 ימים עם קצת תושייה ודשן אורגני", שיראה אור בקרוב בחנות הספרים הקרובה לביתכם. הכינו את הארנקים!

מאז כיתה ד' ולמרות שזה גורם לי להרגיש זקנה עד כדי כאב, גם מאז התיכון, הרבה דברים השתנו. התבגרתי, תחומי העניין שלי השתנו, הכרתי אנשים, צברתי חוויות ועשיתי...המממ....מספיק דברים שימחקו את תדמית החנונית שלי אחת ולתמיד (בעיני הסביבה כמובן, כי מה לעשות, הסביבה היא הרשות השופטת שקובעת את גזר הדין החברתי וגם קובעת את מדד החנוניות) אז כנראה שמצאתי את חוות גידול המריחואנה שלי.

אבל פעם חנונית ,תמיד חנונית ויעידו על כך חברי הטובים. כך שבתוקף היותי חנונית בנשמתי, מצב הצבירה הרגיל שלי בחיים זה לרצות ללמוד ולקנות לצורך כך ספרים חדשים. זוהי רשימה חלקית של הדברים שחשבתי שאני אלמד (שזה בעיקר אומר שהלכתי לחנות ספרים, הסנפתי את הספרים, בהיתי בספר שעה, הלכתי לספרים אחרים, חזרתי שוב לספר הראשון ובסוף קניתי את הספר שראיתי שנייה לפני שהתכוונתי לצאת). יש לציין שזוהי רשימה חלקית בלבד:

ספרי בישול, ספרי לימוד לגרמנית, ערבית, צרפתית, עיצוב בפוטושופ, HTML, פלאש, ויז'ואל בייסיק, C++, אוריגאמי למתחילים, ההיסטוריה של הסכסוכים במזרח התיכון, מבוא לתרבות יהודית, אומנות הלחימה אייקידו ללימוד עצמי, נשים בולטות בספרות האנגלית, "מפוחית בהנאה", ספר פילוסופיה למתחילים והמדריך למשקיע בבורסה.

זאת רשימת הדברים שלמדתי בפועל:

להכין חביתה בצורת פרצוף מחייך.

להכין בויז'ואל בייסיק וירוס שמוחק את המחשב ונראה כמו התקנה של סופר מריו.

סרט פלאש שמציג כדור קופץ.

ששיעים וסונים לא מתים אחד על השני.

לנגן "לדוד משה הייתה חווה" במפוחית.

את העובדה שקיים כזה דבר שנקרא סדר ט"ו בשבט כהלכתו (תודו שלא ידעתם!)

אה ושספרי לימוד למשקיעים בבורסה מריחים ממש טוב ויחסית צוברים פחות אבק מסיבה קוסמית לא ידועה.

כן. כזאת אני, תמיד מתחילה משהו ולא מסיימת. אני מתה ללמוד משהו חדש - ללמוד לבשל, ללמוד שפה חדשה, לנגן, ללמוד עובדות מעניינות או לצבור כישורים חדשים ומגניבים כמו לנגן את הסימפוניה התשיעית של בטהובן בעזרת בית השחי! יודעים מה? אני מוכנה להסתפק בחליל.

אבל רצה הגורל (ובעיקר האופי המעצבן שלי)  ונוצר מצב בו אני מתחילה מלאה וחדורה במוטיבציה ותשוקה ללמוד, אבל אחרי שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, אני נתקעת במשהו שקצת קשה לי, או שאין לי זמן או כוח להשקיע בזה יותר וזהו. מפסיקה. עד השיגעון הבא.

יש את כל האנשים המוכשרים האלה שאני כל כך מעריכה שיודעים לנגן במיליון כלי נגינה, מצטטים עובדות היסטוריות מרתקות בקצב מסחרר או מכינים יצירות מופת קולינאריות. מה שמשותף לכולם הוא שהם התחילו משהו, היו ממש טובים בו והמשיכו עם זה עד שהגיעו לרמת המומחיות הגבוהה שלהם היום. אם רק הייתה לי היום את ההתמדה שהייתה לי פעם אולי הייתי יודעת היום גרמנית.

שייסע.

אז קיבלתי קידום.

בכל מקום עבודה אחר קידום זה דבר טוב.

קידום=עוד כסף=התגשמות החלום הקפיטליסטי=יאיי!

הבעיה היא שהקידום הזה הוא קידום במסגרת הצבא.

בקידום בצבא, המשכורת נשארת זהה, אבל עובדים אפילו יותר שעות, ויוצא שמרוויחים משמעותית פחות משכר מינימום.

לעבוד 13-12 שעות ביום, לקחת קורס באוניברסיטה, לעבוד בהתנדבות כשחוזרים הביתה בשביל ההורים, ולנסות לשמור על חיי חברה תקינים ועמם תחושת שפיות מדומה, זה בהחלט לא דבר קל לנערה בתחילת שנות העשרים העליזות לחייה.

וכאן אתם, קוראיי היקרים נכנסים לתמונה:

אני לא מספיקה לרחם על עצמי, פשוט כי אין לי זמן. אז תעשו לי טובה, קחו איזה רגע או שניים ורחמו עלי בשבילי. אם אתם לא תעשו את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה.

תודה! כמובן שאתם מוזמנים לשלוח מיילים ולספר איך היה :)

דילמה.

האם להשתחרר עוד חודשיים או להאריך את הקבע?

מצד אחד, כפי שכבר הבנתם, העבודה מתישה, ואין כמעט זמן לעשות דברים אישיים אחרים, כי מגיעים הביתה עייפים, ובשעה מאוחרת. בנוסף העובדה שלוקח לי שעה להגיע לבסיס, ושעה לחזור כל יום בהחלט לא מוסיפה.

אבל, יש עכשיו משבר כלכלי, והרבה חברים שלי פוטרו השבוע. אין שום קבלה של עובדים חדשים.

אבל, למרות הקושי שבעבודה בצבא, יש משהו קסום בבסיס שלי, שגורם לי לשמוח לקום בבוקר ולבוא אליו.

כיף לי לקום בבוקר, ובכל מקום שאני הולכת אליו, קופצים עלי אנשים ומחבקים אותי. משום מה, הצינית שלכודה בגוף שלי, מטילה ספק שבמקום העבודה הבא שלי זה יקרה.

היתרון בלעבוד במקום שבו כולם צעירים ובגיל שלך הוא יתרון לא מבוטל, יש הווי מאוד טוב ואנשים אשכרה זורמים עם כל שטות שלי.

סתם בתור דוגמה, בשבוע הבא אני מארגנת הלווייה לקקטוס שמת, וכל מי שסיפרתי לו על הרעיון ממש התלהב רצה לקחת חלק בהלוויה. תהיה תפאורה, יהיו קטעי קריאה מרגשים, ואפילו ארגנתי מישהי שבוא עם גיטרה ותנגן את "הפרח בגני", "שיבולת בשדה", "ולס להגנת הצומח",ושלל שירי הלל ופרידה מעולם הצומח.

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}

בבסיס שלי אנשים מקבלים בלי בעיה את המשיכה שלי לבנות, ויש לנו אפילו פורום פרטי פנימי שמיועד רק לבנות, סביב הנושא הזה בדיוק.

באיזה מקום עבודה תהיה מידת פתיחות כל כך גדולה למשיכה חד מינית?

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}

באיזה מקום עבודה יהיו אנשים שהם גם ממש חנונים, וגם מגניבים בטירוף באותה נשימה?

מצד אחד נמאס מהצבא.

מצד שני מטריד לחשוב מה יהיה כשאצא לעולם האמיתי.

מפחיד לחשוב שאצא לעולם מלא בקרירות, תחרותיות, התקדמות על חשבון רמיסת האחר, ובעיקר, בלי הלוויות מרגשות לקקטוסים שמתים.