קמתי חולה. הגרון שלי נוקם בי. הראש מצטרף מדי פעם
לחגיגה הסדיסטית. אולי זאת קארמה, אולי סתם ביש מזל בתזמון גרוע במיוחד. בלהט השמור רק לאנשים אומללים שמתעבים את המערכת החיסונית הגרועה שלהם, שלפתי מהתיק עוד כדור
מציצה ורוד לגרון (יותר טעים מהכתום).
פתאום נזכרתי בה. מישהי שמזמן חדלה להיות חלק
מחיי ושכחתי ממנה זה מכבר. אבל דווקא כדור המציצה הזה, אובייקט גשמי, זמני וחסר
משמעות לחלוטין, הזכיר לי אותה לפרטי פרטים. הקול שלה, המגע שלה, הריח שלה. בבת-אחת חזרתי לפעם ההיא ששכבנו
והתעוררנו חולות וזללנו בתאווה מרובה כדורי מציצה לגרון. זה כל-כך מוזר, כי למרות
שבוודאות הרגשתי, אני בספק שאהבתי אותה באמת, ועדיין, כדור המציצה הזה פתאום הותיר בי
געגוע עז מהול בעצב שקט.
חשבתי על זה שכל אדם שנכנס לחיי מאופסן מיידית במחסן דימויים אסוציאטיבי. אני יכולה לשכוח אנשים, או לא לחשוב עליהם שנים, ואז פתאום משהו
בהווה, חפצים/מקומות/ריחות/צלילים יזכיר לי אותם ורגעים שחלקנו בדיוק מופתי, כאילו רק אתמול עוד נפגשנו. ופתאום, כבמסע בזמן, אני בקלות יכולה למצוא את עצמי חוזרת לרגע או שניים לאותו מצב תודעתי או רגשי בו הייתי נתונה באותה העת, לא משנה כמה זמן חלף או אילו חוויות עברתי מאז.
בראשי אני מפנטזת על איך שאני מצלצלת אליה ואומרת לה
שכדור המציצה הורוד גרם לי להיזכר בה ולחשוב עליה. סתם כדי לדעת אם כדורי מציצה
ורודים גם מזכירים לה אותי.
נפגשנו לשיחת התעדכנות. דיברנו על כך ששתינו התחלנו את התואר השני עם אותו
מנייריזם אידיאליסטי אינטלקטואלי, שטמן בחובו את הכמיהה האדירה להמשיך לדוקטורט. רצינו
לחקור וליצור ידע פורץ דרך, ואם לא פורץ דרך, אז לפחות מחדש, ואם לא מחדש, אז
לפחות מועיל [(במקרה שלי, השאיפה הייתה להתמחות בג'נוסייד ולעבוד כחוקרת עבור
ארגון זכויות-אדם שיילחם בעוולות ג'נוסיידאליות (אוי הנאיביות!!!)]. אבל שתינו,
בתזמון מופתי שיכול להתקיים רק אצל שתי בחורות עם יותר מדי סימביוטיות, מתחילות
להרהר שמא עלינו לשקול אפיקים אחרים.
שתינו מרגישות כי במרבית תחומי הדעת האקדמיים, הכל
שחזור, או אינטגרציה, של מה שאמרו לפניך. וגם אם לא שחזרת, ויש לך רעיון מקורי,
חתרני אפילו, המאמץ הכולל, החיים שיוקדשו באובססיביות לאותו תחום דעת מינורי, לא
יהיה שווה את התוצר. היא סיפרה לי שבתואר הראשון שלה היא לקחה קורס
בארכיטקטורה הודית. השיעור הוקדש לתיאורטיקן של תולדות האומנות שטען טענה שערערה את עולם הארכיטקטורה,
לפיה הסיבה לבניית הטאג' מהאל איננה הטענה הרומנטית הרווחת, הטוענת כי שאה ג'האן בנה
זאת כמוזוליאום לאהובתו הנצחית, אלא משום שבכלל רצה לברוא את גן עדן, בשל אמונתו הנרקיסיסטית
כי הוא עצמו אלוהים. אז ככה, מפעל חיים של אדם שבנה תיאוריה מהפכנית, במקרה הטוב, שוות
ערך להרצאה של שעתיים וחצי. וזהו.
ושתינו עכשיו מהרהרות לנו.
כלום.
אני עייפה. ואין לי כוח לכלום חוץ מלעשות כלום. אבל יש
לימודים, סטודנטים, ואחריות. וזה חבל, כי יש עוד כל-כך הרבה כלום להספיק לעשות וכל-כך
מעט זמן.
עצב.
מאז שהייתי ילדה (ואולי בעיקר אז) אהבתי ימי זיכרון
קולקטיביים. שמחתי שכולם עצובים ביחד, רגע נשגב של חסד בו אני לא לבד עם כל העצב
הזה.
כי זה מותר, ואפילו ראוי, להיות עצובים פעמיים
בשנה.
תמונות.
#1 – אקסית.
מחקתי את כל התמונות של האקסית מהנייד. החלטתי
שהיא צריכה להפסיק ללכת איתי לכל מקום. בהינף לחיצת כפתור שלוש שנים נמחקו, וזהו.
זה החזיר אותי אחורה, סטירת פלאשבק מצלצלת לרגעים בהם היה
לנו טוב, כשאהבנו וצחקנו. למרות שאני שלמה עם ההחלטה, עצוב לי שהיא לא בחיי והיא עדיין
מאוד חסרה לי.
#2 – זיכרון מסבתא ז"ל.
סבא עבר דירה. הוא התעקש שאקח תמונה מאוסף תמונות הרקמה הענקיות שסבתא כל-כך אהבה, אותו סחבה המשפחה שלה כשברחו מרומניה, השריד האחרון
לעושר הרב שהיה להם שם. הם ברחו לארץ עם התמונות, מספר מפות רקומות, וכל השוקולד והקוויאר
שהם יכלו לשאת על גופם, כצידה לדרך. אני לא זוכרת ממנה הרבה, חוץ מזה שהיה לה קול צפצפני
חמוד כזה, שהיא הייתה תמיד מטופחת ודיברה כל שפה אירופאית אפשרית, ושממנה גם ירשתי
את חיבתי למוסיקה קלאסית ואופרה. אהבתי אותה על זה שהיא תמיד האכילה את כל החתולים
בשכונה וידעה להכין את מרק העוף הכי טעים בעולם.
לקראת מותה, כשעוד הייתי בצבא, היא הייתה אמורה לעבור
ניתוח יחסית פשוט. הניתוח הצליח, אבל היא נפטרה מזיהום. כשהייתה בבית החולים הייתי
עדיין בקורס בבסיס סגור ולא נתנו לי לצאת לבקר אותה. את הבשורה על מותה קיבלתי
בטלפון, כי מפקד הבסיס לא הסכימו לתת למשפחה שלי להיכנס לבסיס ולהודיע לי.
בסופ"ש שכן ביקרתי אותה, כבר לקראת הסוף, ראיתי אותה לדקה וישר יצאתי. לא
יכולתי לסבול את זה, היא הייתה נפוחה מאוד, צהובה, דוממת. הרגשתי שאני לא מביטה בסבתא, אלא מסתכלת על גוויה ולא עמדתי בזה. אז למעשה
מעולם לא יצא לי להיפרד ממנה. יום אחד היא פשוט לא הייתה יותר, ואני לא הייתי שם.
אני חושבת שלא מגיע לי ומסרבת. אבל סבא מתעקש שתהיה לי
מתנה ממנה ומכריח אותי לקחת את התמונה.
#3 – ילד מכוער.
אנחנו מסדרים את חדר הארונות. נמצאה תמונה שלי מכיתה
ב'. יש לי שיער קצר, אין לי שיניים קדמיות ואני נראית כמו ילד מכוער. אלוהים יודע/ת
למה ההורים שלי חושבים שזה רעיון טוב להציב את התמונה הזאת במרכז השידה בסלון.
עושה לי נעים.
יצא לי פוסט מדכא משהו. אבל זה בסדר, כי היום מותר
להיות עצובים
האמת, נראה לי שהשנה זאת פעם ראשונה שאין לי דיכאון יום
הולדת. לרוב בתקופה הזאת של השנה, בין שבועיים לעשרה ימים לפני, כבר הייתי מסתגפת
לי בחדר, מהרהרת באנקדוטות עבר וחווה התקפי חרדה מתמשכים במחשבות רודפות על ההתבגרות
והאחריות הכבדה שעוד צפויה לי. הפעם, אולי בגלל המנטאליות שאימצתי לאחרונה שעיקרה:
1.זובי על הכל, 2.זרימה, 3. כיףףףףף!!!!!!!! הוא בינתיים ממאן להגיע.
בפרץ נוסטלגיית קדם-יום הולדתית רגעית, עלעלתי מעט בפוסטים
ישנים מהבלוג. אינני נוטה לעשות זאת לעיתים תכופות מדי, בערך אחת למספר שנים, משום
שתמיד זה מרגיש לי מלחיץ מדי, פולשני עד כאב וקלסטרופובי. התיעוד הכל-כך אינטימי הזה
של כל החוויות והמחשבות של מי שהייתי פעם, תהליך ההיזכרות שחודר ומציף את כל מה
שכבר הספקתי מזמן לשכוח. את חלקם אני מחבבת ומחלקם אפילו צוחקת בקול. חלקם מעלים
בי זיכרונות מתוקים וחלקם מעלים בי זיכרונות שהיה עדיף להשליך אל תהום הנשייה. חלקם
מביכים אותי, ויש גם כמה של "מי לעזאזל כתב את החרא הזה אין מצב שזאת אני!".
בעיקר מדהים אותי לראות את השינויים שעברתי, מאז אותה ילדונת
בת 16 מבולבלת שפתחה בלוג שעיקרו תיעוד החוויות שהיא עתידה לשכוח. אני כל-כך שמחה
שיש פוסטים שלמים שזרים לי ואין לי עוד את היכולת להזדהות עמם. איזה תענוג נהדר זה
לצפות מרחוק בתהליכים שעברתי. איך הצרכים, ההעדפות וסדרי העדיפויות שונים תהומית. איך
חוויתי שינויים כל-כך משמעותיים, עד כי לא ברור לי כיצד הסתדרתי בלעדיהם:
1. פיתוח היכולת לרצות את הטוב, האפשר, המצוי והכדאי.
2. תהליך ההתמתנות הרגשית שעברתי, שטומן בחובו את השאיפה
המתמדת לזרימה הרמונית, בשילוב פיתוח אלרגיה חריפה לדרמות, שמאפשר לי להתקרב
או להתרחק מאנשים בקלות.
3. חמש שנים בלי אף משיכה לסטרייטיות (איכס! פויה! דם-צפרדע-כינים!!!).
אז עולה לפתע התהייה מדוע בחרתי לחלוק את הצדדים הכי
כמוסים באישיות שלי, הרצונות, התשוקות והחולשות
דווקא עם עיניים זרות. ואולי דווקא הזרות הזאת, היא זאת שכל-כך חביבה עלי.
ממשיכה לקרוא. הזיכרונות צפים ועמם התחושה החמימה שלפתע
מחבקת אותי ולא מרפה. ואני חושבת על ההורים המדהימים שלי ואחותי המקסימה, ועל כל האהבה,
הקרבה והנתינה שיש לנו ועושה אותי המאושרת שבאדם. והחברים הטובים שלי, שמצחיקים, מעניינים,
מרגשים, אוהבים ותמיד שם.
וכמובן אתם, הקוראים הנפלאים שלי, שחלקכם מלווים אותי
כאן כבר שנים והתבגרנו ביחד. אתם שמעניקים לי חברות, תמיכה ואהבה נהדרת בצורתה
הטהורה ביותר שאינה תלויה בדבר, מבלי שתצטרכו או תצפו ממני לכלום, ולמרות שמעולם
לא נפגשנו ואין לכם מושג איך אני נראית [נראה לי שבסדר, כאילו הייתי מתה לצאת עם
עצמי, כי אני אוהבת ברונטיות ארוכות שיער שהולכות עם שמלות/מחשופים/שמלות עם
מחשופים (סופר-חנוניות-מצחיקות-מעניינות-אוהבות-מלאאאאאאא-סקס-זורמות-חיוביות-כיפיות-רומנטיקניות-חסרות-תקנה-ילדות-טובות-נדיבות-ישירות-כנות-רגישות-בוגרות-אבל-גם-בקטע-של-לעשות-מיליון-שטויות-ודברים-חסרי-תכלית!
אוווףףף למה אני לא יכולה לצאת עם עצמי?!?!?!?!?!!? בעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! *שיר של אבי ביטר* %^*&#$^*^#$%#$#^$^%^!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
)] נשמעת (תלוי בשעה. נע בין קו שיחות אירוטיות לקרפדה) או מריחה (תלוי איזה בושם).
אז המון תודה לכם אנשים נהדרים שכמותכם על האושר הרב שאתם מסבים לי בכל פעם מחדש .
טוב, לפני שאתחיל לחבק כל עץ/הומלס/פליט סודאני שנקרה
בדרכי, לא נותר לי אלא להיות נדושה מתמיד ולאחל לעצמי רק להמשיך להיות מוקפת בכל
האנשים הטובים בחיי. אין ולא תהיה מתנה נהדרת מזאת .
Invent yourself and then reinvent yourself,
don't swim in the same slough.
invent yourself and then reinvent yourself
and
stay out of the clutches of mediocrity. invent yourself and
then reinvent yourself, change your tone and shape so often that they can never categorize you. reinvigorate yourself and accept what is but only on the terms that you have invented and reinvented. be self-taught. and reinvent your life because you must; it is your life and its history and the present belong only to you.
Charles Bukowski
אוהבת
תזכורת לעצמי: לא ללכת יחפה ברחובות ת"א גם אם חיי תלויים בזה ולעשות Hide לכל החברים הטבעונים שלי בפייסבוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.