למכירה מיצובישי מרופא

הייתי ילדה די חנונית. טוב נו הייתי ילדה ממש חנונית. הייתי כל כך חנונית שעוד בכיתה ד' הייתי מבריזה מכל השיעורים (חוץ ממדעים ואומנות, כמובן) כדי ללכת לספרייה ולקרוא להנאתי ספרים כמו "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי".

הייתי כל כך חנונית שכשבטקס סיום כיתה ו' ששאלו את כל הילדים מה הם רוצים לעשות שהיו גדולים אני היחידה שענתה בהתלהבות "מרצה באוניברסיטה, אסטרונאוטית או מנתחת מוח!!!" ונראה אתכם מתחרים בזה!

איזה מזל! רק נס משמיים שמר עלי מלהינעל באגרסיביות אינספור פעמים בשירותים (או שאולי מה שהציל אותי היה שהבנים ההמופרעים בכיתה אהבו אותי)

בבתיכון למדתי את השיעור החברתי החשוב ביותר שאי פעם למדתי וכנראה גם אלמד בחיי, זה סוד, אז שישאר בינינו.

השיעור הוא כזה: "בחיים, זה בסדר להיות חנון שאוהב ללמוד, אבל רק בתנאי שאתה חנון שאוהב ללמוד דברים באמת פרקטיים".

להלן דוגמה:

חנון "רע"  – בשעות הפנאי לומד לנגן את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי.

חנון "טוב" – בשעות הפנאי לומד להקים חווה ביתית לגידול מריחואנה.

אפשר אפילו לראות איך זה נכון אפילו לעכשיו, הימים שאחרי התיכון. הנה, תראו את מארק צוקרברג, מגה חנון אבל כולם רוצים להיות חברים שלו. פייסבוק הוא חוות גידול המריחואנה שלו. כך הבנתי שאם אני רוצה להמשיך להיות חנונית, אבל לא להיות מתוייגת ככה לנצח, אני צריכה למצוא את חוות גידול המריחואנה שלי, ממש כמו מרק צוקרברג.

לימים החוק פותח והוכח מדעית ע"י זאת שגילתה אותו והביאה אותו לתודעה הציבורית העולמית, הלוא היא כותבת בלוג זה. יכול בהחלט להיות ששמעתם עליו בתכנית של אודטה או קראתם עליו בשמו המדעי: "חוק החנון שמגדל מריחואנה © ". למתעניינים, בימים אלו אני אפילו מוציאה ספר בנושא בשם "איך להפסיק להיות חנון ב-120 ימים עם קצת תושייה ודשן אורגני", שיראה אור בקרוב בחנות הספרים הקרובה לביתכם. הכינו את הארנקים!

מאז כיתה ד' ולמרות שזה גורם לי להרגיש זקנה עד כדי כאב, גם מאז התיכון, הרבה דברים השתנו. התבגרתי, תחומי העניין שלי השתנו, הכרתי אנשים, צברתי חוויות ועשיתי...המממ....מספיק דברים שימחקו את תדמית החנונית שלי אחת ולתמיד (בעיני הסביבה כמובן, כי מה לעשות, הסביבה היא הרשות השופטת שקובעת את גזר הדין החברתי וגם קובעת את מדד החנוניות) אז כנראה שמצאתי את חוות גידול המריחואנה שלי.

אבל פעם חנונית ,תמיד חנונית ויעידו על כך חברי הטובים. כך שבתוקף היותי חנונית בנשמתי, מצב הצבירה הרגיל שלי בחיים זה לרצות ללמוד ולקנות לצורך כך ספרים חדשים. זוהי רשימה חלקית של הדברים שחשבתי שאני אלמד (שזה בעיקר אומר שהלכתי לחנות ספרים, הסנפתי את הספרים, בהיתי בספר שעה, הלכתי לספרים אחרים, חזרתי שוב לספר הראשון ובסוף קניתי את הספר שראיתי שנייה לפני שהתכוונתי לצאת). יש לציין שזוהי רשימה חלקית בלבד:

ספרי בישול, ספרי לימוד לגרמנית, ערבית, צרפתית, עיצוב בפוטושופ, HTML, פלאש, ויז'ואל בייסיק, C++, אוריגאמי למתחילים, ההיסטוריה של הסכסוכים במזרח התיכון, מבוא לתרבות יהודית, אומנות הלחימה אייקידו ללימוד עצמי, נשים בולטות בספרות האנגלית, "מפוחית בהנאה", ספר פילוסופיה למתחילים והמדריך למשקיע בבורסה.

זאת רשימת הדברים שלמדתי בפועל:

להכין חביתה בצורת פרצוף מחייך.

להכין בויז'ואל בייסיק וירוס שמוחק את המחשב ונראה כמו התקנה של סופר מריו.

סרט פלאש שמציג כדור קופץ.

ששיעים וסונים לא מתים אחד על השני.

לנגן "לדוד משה הייתה חווה" במפוחית.

את העובדה שקיים כזה דבר שנקרא סדר ט"ו בשבט כהלכתו (תודו שלא ידעתם!)

אה ושספרי לימוד למשקיעים בבורסה מריחים ממש טוב ויחסית צוברים פחות אבק מסיבה קוסמית לא ידועה.

כן. כזאת אני, תמיד מתחילה משהו ולא מסיימת. אני מתה ללמוד משהו חדש - ללמוד לבשל, ללמוד שפה חדשה, לנגן, ללמוד עובדות מעניינות או לצבור כישורים חדשים ומגניבים כמו לנגן את הסימפוניה התשיעית של בטהובן בעזרת בית השחי! יודעים מה? אני מוכנה להסתפק בחליל.

אבל רצה הגורל (ובעיקר האופי המעצבן שלי)  ונוצר מצב בו אני מתחילה מלאה וחדורה במוטיבציה ותשוקה ללמוד, אבל אחרי שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, אני נתקעת במשהו שקצת קשה לי, או שאין לי זמן או כוח להשקיע בזה יותר וזהו. מפסיקה. עד השיגעון הבא.

יש את כל האנשים המוכשרים האלה שאני כל כך מעריכה שיודעים לנגן במיליון כלי נגינה, מצטטים עובדות היסטוריות מרתקות בקצב מסחרר או מכינים יצירות מופת קולינאריות. מה שמשותף לכולם הוא שהם התחילו משהו, היו ממש טובים בו והמשיכו עם זה עד שהגיעו לרמת המומחיות הגבוהה שלהם היום. אם רק הייתה לי היום את ההתמדה שהייתה לי פעם אולי הייתי יודעת היום גרמנית.

שייסע.