תמיד רציתי להיות סינית.
להיות נצר לאימפריה קיסרית משגשגת, לטחון אגרולים כל היום ואיכשהו להישאר יותר מדי רזה, סטוצים לוהטים עם מולאן במקבילה הסינית לכלא 6, לספח את טיבט לעצמי, לכלוא פעילי זכויות אדם בשביל הכיף (הם תמיד עלו לי על העצבים!) והכי חשוב - לספק ילדים עבדים למפעלים של חברות אמריקאיות ובבוא היום להשתלט על העולם עם הכסף עם כל המיליארדים שאקבל מזה. תענוג!
אך לצערי הרב, רצה הגורל והמרחק ביני לבין קונפוציוס רחוק כמרחק ג'סטין ביבר מבחורות בעוד עשר שנים. וכך אני, חמושה במתאם גנטי לקוי, שמלת מחשוף אדומה ומרמור למכביר, נאלצתי להשלים עם העובדה שכנראה שכבר לא אהיה סינית בגלגול הזה, ואת ההשתלטות על העולם אני אשאיר למדובבים הסיניים של פינקי והמוח.
אולם טרם יבשו דמעות תחושת ההחמצה על עוף בטריאקי לארוחת בוקר, החלטתי להתעשת, לשנס מותניים וללכת על הדבר הטוב הבא - צינית.
למה? בעיקר בגלל העובדה שאם אומרים "צינית" מספיק פעמים ברצף זה נשמע כמו "סינית". להלן הדוגמה (יש לקרוא בקול):
- אני צינית אני צינית אני צינית. משמע "אני סינית".
- היא צינית היא צינית היא צינית. משמע "היא סינית".
- הוא ציני הוא ציני הוא ציני. משמע "הוא סיני".
- הם ציניים הם ציניים הם ציניים. משמע "הם סיניים".
אז כן.
אני צינית.
טוב האמת היא שבמחשבה שנייה נראה לי שזה לא באמת תוצר מכוון של רצון עז לקרבה לשושלת סונג. נראה לי שפשוט נולדתי ככה.
זה כנראה מסביר למה בבית ספר היסודי אף אחד לא הבין את הבדיחות שלי חוץ ממני. הייתי ילדה ממש מוזרה שמתחילה לצחוק באמצע שיעור מהבדיחות של עצמה. כמובן שהעובדה שהבדיחות נאמרו רק בראש שלי, רק גרמה לסטטוס המוזרות שלי להרקיע שחקים. באמת שזו תעלומה איך בנים המשיכו להציע לי חברות.
כשהייתי בת 14 ראיתי על לוח המודעות ברחוב מודעת אבל תלויה. תלשתי את המודעה ותליתי אותה בחדר עד שאמא שלי הזדעזעה והכריחה אותי להסיר אותה מהקיר. שמה של המנוחה היה "ברכה תקומי". לא הפסקתי לדמיין את הסיטואציה של ברכה ובעלה שוכבים במיטה ואת איך שהוא מנסה ללא הפסקה להעיר אותה בבוקר בקריאות "ברכה תקומי, ברכה תקומי!" עד שהוא מגלה שהיא מתה. זה ממש הצחיק אותי.
אין ספק. הייתי ילדה מוזרה.
דווקא בצבא ובאוניברסיטה ההומור שלי זכה להערכה ועדנה מחודשת, גיליתי שיש אנשים שחושבים שהמחשבות שלי מצחיקות. מעניין מה הוביל למה, האם האנשים הפכו ליותר ציניים עם הגיל והתאימו את עצמם להומור שלי? או שאולי שאני עברתי לסביבה שיותר מתאימה לי?
דיברתי על זה עם חברה לא מזמן. אופף אותי מעין פרדוקס קיומי שכזה, בו אני נתפסת בתור מישהי משעשעת בעיני הסביבה, אבל אני ממש לא יודעת לספר בדיחות. אם אני אגיד משהו מצחיק, סביר להניח שזאת תהיה הערה צינית בקול מונוטוני ורוב הסיכויים שאמריקאים לא יבינו אותה (נראה אתכם ציניים עם אמריקאים :) )
רק אל תבקשו ממני לספר בדיחות.
חג מולד שמח לכל אלפי קוראיי הנוצרים!
SoniHime - משתנה בין שמלות לג'ינסים וגופייה \ טישרט 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
