לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2014

להרגיש משהו


לפעמים אני מרגיש כמו רובוט. מכונה.

זה קורה לי כשאני חוזר לבד מהמכון, כשאני בשיחה קשה בעבודה, כשאני במחשב.

כשאני לבד/מרגיש לבד בגדול.

זה כאילו אני נאבק לחוש איזה הרגשה מסויימת רק כדי לחוות איזה משהו במוח שיגרום לי להפיק איזה צבע, איזה גוון שיגרום לי להיות אנושי שוב.

קשה לי להסביר את התחושה הזאת במילים...

אבל אני משער שזה המחיר בלנסות לשדר שלמות.

התדמית משתלטת גם עלייך בסוף.

אם אפשר להבין את זה בכלל...

 

מה זה משנה

העיקר שהנקסוס חזר.

 

(ספיקינג אוף רגשות, אם מתעמקים במילים של השיר - זה דווקא די עצוב)

נכתב על ידי , 25/11/2014 23:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסוף?


היי כותבים יקרים,

הרבה זמן לא עדכנתי כאן.

אני מודה שלא כמו בעבר... אני מוצא דרכים אחרות לפרוק אמוציות, לחצים ורגשות - אצל הפסיכולוג הקבוע שלי רועי.

אבל זה לא באמת משנה את מה שאני רוצה לכתוב כאן.

אתמול אני ואימא שלי רבנו שוב. היא כאילו לא מקבלת את זה שאני רוצה לחיות את החיים וליהנות מהם, בשונה ממנה דאז.

אני אומר לה שאני לא מבין איך היא עומדת 8-10 שעות במטבח ומאיפה הסבלנות, ושאני לא הייתי מסוגל, ואח"כ היא מתעצבנת.

ואז אנחנו רבים, מחליפים פה שם צעקות, כמו אימא מרוקאית טובה היא זורקת עליי גם סמרטוט מסריח. ואז היא מאחלת לי, בלי מצמוץ:

הלוואי שתמות.

 

ואני עדיין מתקשה לעכל את זה שהיא איחלה לי את זה מכל הלב, אימא שלי, שהיתה פעם אימא שלי יותר נכון.

כי אני לא מכיר כבר את האישה הזאת, לא יודע מה עבר עליה, אבל היא דוחה אותי ואני יותר מרחם עליה מאשר אוהב אותה.

אז שאלתי אותה כמה פעמים, רק לוודא הריגה, אם היא באמת מתכוונת לזה. והיא אמרה שכן. שהיא אומרת את זה בלי צל של חרטה. ובנוסף היא אפילו דרשה התנצלות על ההתנהגות שלי. אבל מה איתי? לא מגיעה לי התנצלות? למה תמיד אני זה ששם את הלב שלו על השולחן ולא היא? ואבא כמובן מתרץ ואומר שהיא חולה וזה המחלה, ואני רק זורה מלח על הפצעים של המחלה, כי מה אכפת לי ממנה ומה אכפת לי מהבית ואכפת לי רק מעצמי. אבל בגלל שאכפת לי רק מעצמי אני עוזר להם כלכלית כל חודש ב-2500 ש"ח, שזה חלק נכבד מהמשכורת שלי, בשונה מהרוב הגדול בגילי שחי עם ההורים. רק בגלל שאכפת לי מעצמי ומעצמי בלבד אני עושה את המטלות ההזויות שדורשים ממני לעשות כמו לנקות מטבח ב-21:00 בערב ביום שישי אחרי שחזרתי סחוט מיום תל אביב ואחרי כל הבאסה שלי מזה שנפל לי הטלפון למים, ואכפת לי רק מעצמי ובגלל זה אני שם דלק כל פעם שאני יוצא ולא לוקח מהם שקל או מבקש מהם טובות, חוץ מזה שזה עדיין קשה לי לקום בבוקר (כי אין לי באמת למה) וזה הדבר היחיד שאבא שלי עוזר לי בו עוד למרות שאני מנסה כשאני יכול בעצמי.

ואני באמת לא מתכוון לפגוע בעצמי או חושב על זה בראש, אבל אני מתייפח הרבה על העובדה, ונאנק עם עצמי על כך שזאת לא התמונה שקיוויתי לה אחרי השחרור. זה ממש ממש לא מה שציפיתי לו. לא קרוב אפילו. חשבתי שיקבלו אותי באהבה, שאוכל להרגיש חופשי בבית ובאמת ליהנות מהגיל הזה, כמו שאחרים סביבי עושים. במקום זאת קיבלתי כאילו-משפחה שדואגת ולו רק לפרטים הטכניים כמו אוכל, כביסות וניקיון (לא שאני מזלזל זה גם מאוד חשוב אבל כמובן שולי בעיניי לאור המצב) ולא באמת מעניין אותם מה אני מרגיש, מה עובר עליי היום, איך אני. כל עוד הכל מסביב מתפקד כמו שעון והכסף עובר בכל חודש לחשבון בנק הנכון.

אז נמאס לי. ואני באמת באמת מרגיש שאין מנוס מעזיבה.

במיוחד כשהיום בבוקר, אם האיחול המתוק שלה לא הספיק, זכיתי לאיחול נוסף שפגע בי אפילו יותר -

"אתה? לא פניתי אלייך. אתה הלוואי שתישרף בגיהנום"

אז לא, אני לא מסוגל לשאת את הדברים האלה יותר, ואת היחס המשפיל, ואת כפיות הטובה, ואת הכאילו אוהבים אותך אבל בעצם תעוף לנו מהעיניים. לא מעניין אותי אם היא באמת מתכוונת או לא מתכוונת, אני הפסקתי לנתח את הדבר הזה, והפסקתי כבר לעשות את החישובים האלה. נמאס לי. קיבלתי החלטה, קשה ולא נכונה ככל שתהיה.

אני צריך לחפש מקום אחר לגור בו.

 

נכתב על ידי , 22/11/2014 11:41  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,884

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtaster's choice אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על taster's choice ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ