|
| 5/2013
ואיך זה
שאיבדתי את היכולת להגיד לעצמי ״כל הכבוד״ על הדברים שאני עושה. כל הכבוד על זה שאתה בצנחנים, כל הכבוד על זה שנאבקת היום למען חבר שלך כדי שייצא לקורס משתחררים כמו שלא נלחמת הרבה זמן, כל הכבוד שוויתרת על שעות שינה ומנוחה בשביל זה, כל הכבוד שדיברת עם יפעת ושגרמת לה לצחוק למרות שהיא אמורה לשנוא אותך, כל הכבוד שנרשמת כבר לפסיכומטרי ואתה לא מבזבז זמן, כל הכבוד שאתה כבר לא מתלונן כמו פעם, כל הכבוד שאתה כבר לא מתבייש להודות בזה שאתה צריך טיפול פסיכולוגי, כל הכבוד שיש לך תעודת בגרות כזאת, כל הכבוד שאתה חושב על המדינה והמשפחה והחברים שלך הרבה לפני שאתה חושב על עצמך, כל הכבוד ששרדת עוד יום, ועוד לילה, ועוד יום, כל הכבוד שאתה עוד שנייה מסיים, כל הכבוד שלמדת לעודד את עצמך כשקצת קשה ואפילו כשהרבה, כל הכבוד שאתה מפרסם פוסט ב12 בלילה (מרגישים את העייפות בחוסר הסדר והארגון והיעדר סימני פיסוק), כל הכבוד שאכלת בסוף שוקולד אחרי שצחצחת שיניים, כל הכבוד שפרגנת ליפעת על איתי וביקשת בשקט בלב שיקרה ביניהם משהו והיא תהיה מאושרת, כל הכבוד שאתה שומר לבד בעמדה ושותק על זה כשלמעשה אמורים לשמור שניים כדי להעביר את הזמן, כל הכבוד על הכרטיס באטרף, כל הכבוד על האומץ שצברת לאחרונה, כל הכבוד. באמת. כל הכבוד שאתה שותק ושותק ושותק.
| |
הממ...
אני לא יודע אם זה באמת או סתם; רק מבין שהרבה הרבה זמן לא הרגשתי ככה... פרפרים בבטן.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: