מעניין, מעולם לא התיישבתי לכתוב כי באמת היה לי זמן פנוי, בדרך כלל זה פשוט היה הדבר הכי זמין שאני יכולה לעשות כדי לא לעשות משהו מבאס, לדוגמה- ללמוד לבחינה, לסדר את החדר, לדבר עם אנשים. אבל עכשיו המצב שונה.
אני כבר באמצע הסטאז', חודש חופש, ההורים בחו"ל ויש לי בית ריק אז אני...!!! ובכן... מחפשת סרטונים ביוטיוב שמראים חיות במצבים משונים. אכן פרועים הם חיי, פרועים כמעט כמו חיי הסנאי שנכנס לקרב עם האנאקונדה. או אולי כמו החלזון שעושה את צרכיו באקווריום?
הסטאז' התברר כחוויה לא מאוד טראומטית, אפילו משעשעת בהרבה מקרים. מעולם לא נתקלתי בסוג האנשים בהם אני מטפלת בבי"ח מסוים במרכז הארץ, בשבוע הראשון הייתי ממש בהלם תרבות. ומשום מה האנשים הכי מוזרים מגיעים ב-4 בבוקר, לא ברור למה.
דוגמה:
אני: אז איפה כואב לך?
בחור צעיר: דוקטור, כואב לי בלב.
אני: כואב לך בלב?!
בחור צעיר: כן, כואב לי בלב. מחוסר אהבה!
אני: מה קרה?
בחורה צעירה: לקחתי כדור של אנטיביוטיקה ואז פתאום הרגשתי שהפנים שלי נעשות צמיגיות והריאות שלי נעשות קשות. את מבינה?
אני: לא. היה לך קשה לנשום?
בחורה צעירה: לא לא, חס ושלום. רק הרגשתי שהריאות שלי נעשות קשות. קשות כאלה. כאילו.. הממ... קשות. את מבינה?
אני: לא. היתה לך רדימות בפנים?
בחורה: כן, כאילו, לא. לא רדימות. פשוט הרגשתי שצד ימין שלי של הפנים, ויד ימין ורגל ימין נעשים... צמיגיים..
אני: צמיגיים?...
בחורה: כן כן, צמיגיים כאלה, לא אלסטים. את מבינה?
אני: לא!!!
רופא נוסף: תגידי לי, ישנת על צד ימין בלילה?
בחורה: אה.. האמת שכן!
רופא נוסף: היא לא צריכה כלום. הביתה.
בחורה: אני רוצה שתתנו לי נוזלים לוריד, טוב?
אני: יש לך מחלות ברקע?
אשה מבוגרת: לא, אני בריאה.
אני: לוקחת תרופות?
אשה: ווואוווו, המון!
אני: אני רואה פה תרופות ללחץ דם. יש לך לחץ דם גבוה?
אשה: לא, עם הכדורים אין לי.
אני: הלחץ דם מאוזן?
אשה: כן כן.
אני (חושדת): על כמה...?
אשה: לא מעל 180!
אני: אדוני, איפה כואב לך?
איש מבוגר: במקלעת השמש.
אכן נסתרות הן דרכי בני האדם המגיעים למיון ב-4 לפנות בוקר. הכי כיף לקבל את האנשים שבאים בשעה הזו, לפעמים גם בסוף השבוע בגלל בעיות שיש להם כבר כמה חודשים ורוצים שאני אפתור להם את הבעיה ע-כ-ש-י-ו!!! "אבל אדוני, למה הגעת באמצע הלילה?" "כי נמאס לי". למשל הבחור הצעיר שפנה למיון (כמובן ב-4 לפנות בוקר) כי הצוואר שלו תפוס כבר 3 חודשים. הגדיל לעשות בחור צעיר אחר עם פריחה מגרדת בעכוזים שקיימת כבר.. 4 חודשים. איתו כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי "אדוני, יש לי שאלה- למה אתה בא בארבע בבוקר בסוף השבוע, עם פריחה שיש לך כבר 4 חודשים, לבית חולים שאפילו אין בו מחלקת עור?!" "כי נמאס לי".
אההההה!!!!!!
מה יש לומר חברים, צעקו עלי, טרטרו אותי, רדף אחרי נרקומן ברחבי המיון ודרש שאתן לו מורפיום, ילדה בת שנתיים הקיאה עלי, צעיר שיכור שלף את איבריו המוצנעים באמצע הבדיקה וכמעט השתין עלי (קפצתי הצידה ברגע האחרון), ועדיין- אני לא יכולה להגיד שאני לא נהנית!
כנראה הבעיה היא אצלי, הכי טוב מזוכיזם! לכן אני שוקלת להתמחות בפנימית, שנואת נפשי במשך כל הלימודים. אני שונאת פנימית. איזה כיף יהיה להתמחות בזה!
סתם, ברצינות- אני לא שונאת פנימית. החבר לשעבר (עכשיו אפשר כבר לקרוא לו המיתולוגי, לא היה אף אחד לפניו או אחריו שגרם לי לתהות לגבי נישואים) שגם הוא רופא היה אומר שבפנימית יש הרבה חסד, ואילו אני אמרתי לעומתו "כן. הרבה דכאון. הרבה אנשים זקנים שכל מה שאנחנו עושים זה להאריך את הסבל שלהם". ובכן, טעיתי. כל כך הרבה יופי יש ברפואה, לא שחור ולבן כמו שחשבתי, אלא הרבה אפור, אף פעם אין כזה דבר שיקול רפואי פרופר, זה לא כמו בלימודים "איסכמיה לבבית", בחיים זה אחרת, זה החולה בת ה-79 שעד כה תיפקדה באופן עצמאי בביתה והתנדבה בויצו, שעכשיו לראשונה בחייה סובלת מאיסכמיה לבבית. להבדיל, זה גם לא כמו בכירורגיה, שם גם בלימודים וגם במחלקה החולה נקרא "האפנדיקס מאתמול" או "קיצור קיבה למחר".
כמה חמלה צריך, כמה אנושיות, גם את אותו חולה שטען שכואב לו במקלעת השמש צריך להעריך, וגם בו צריך לטפל. אני כל כך פוחדת שאהיה בסוף אחת מהרופאים השחוקים האלה שמחמיצים פנים לכל מטופל, ואני לא מאשימה אותם, לא האמנתי עד כמה זה שוחק, פשוט אפשר גם אחרת. אחרי הכל, הלכתי ללמוד רפואה כדי להיטיב, ומאור פנים הוא לפעמים.. טוב, לא הכי חשוב, אבל מאוד מאוד חשוב. את זה אי אפשר ללמוד בבית ספר לרפואה, רק מלחוות את העבודה היומיומית, איך בתוך כל הטירוף של המחלקה אפשר לשים יד על כתף רועדת מבכי, הכתף של בתו של החולה הסופני מחדר 1, לקחת אותה לכמה דקות החוצה עם קפה ולהקשיב לסיפורים על אבא גיבור שכנראה כבר לא יקום מהמיטה. היא לא יודעת שהיה לי זמן לעשות את זה כי אני הרופאה הכי זוטרה, מה שהיא מרגישה זה שאכפת.
להאיר פנים, להיטיב, זו המטרה שלנו בחיים, בין אם רופאים או מורים (אולי עורכי דין קצת פחות, סתם נו!), כבני אדם- להיטיב. אצל הרבה מאיתנו, הילדים הלא מקובלים של הכתה שחטפו לא מעט חבטות בחיים המוקדמים, קיימת התחושה שאין לקיום שלנו בעולם הזה הצדקה. אם נראה חולשה, אם לא נעשה למישהו טוב, אם אנשים לא יזדקקו לנו- אין לנו זכות קיום. זה מה שדוחף אותנו כמעט בכל תחום בחיים- אנחנו יכולים למשל להציג איזשהי פרסונה כלפי העולם, המצחיקן- זה שלא מוכן לבחול בשום דבר כדי להצחיק את החברה כולל להשפיל את עצמו ולהשפיל אחרים, האלטרואיסט- אנחנו יכולים לנהל מערכות יחסים תלותיות בתור הצד שתלויים בו, להתמסר לחלוטין לטיפול בהורה חולה/ חבר אובדני/ לאמץ חתולי רחוב גוססים, או להיות רופאים.
קיים גבול דק בין צורך בריא להיטיב לבין דחף פתולוגי להציל את העולם כדי לחוות תחושת ערך עצמי.
איפה אני עומדת? לא ברור. מנקודת מבט אמונית אני יודעת שהקיום שלי בעולם הזה הוא יקר ערך, בין אם אהיה רופאה ובין אם לא. אבל איש חכם אמר פעם שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא בין השכל לרגש. למעשה, אותו איש חכם אמר גם שקיים מתח מתמיד בין שני המרכיבים האלה שבלעדיו לא יתכנו חיים נורמלים. אכן, לנצח נועדנו לחיות בתחושת החמצה, אך עם זאת היהדות מצווה להיות שמחים בחלקנו.
אז אני מנסה. אני מנסה לקום כל יום בידיעה שאני עדיין לא מספיק טובה במקצוע, אך עם זאת מעריכים אותי ויש לי עוד הרבה זמן להשלים ידע.
אין לי זוגיות כרגע וגם לא משהו שקרוב, אבל זה רק אומר שיש לי הרבה זמן פנוי ללמוד. ולראות סרטונים על סנאים ביוטיוב.
אין לי כסף לקנות אוטו, אבל יוצא לי לפגוש הרבה אנשים מעניינים בטרמפים.
אני לא מצליחה לשמור על קו מחשבה רציף, אבל פוסטים אסוציאטיבים זה גם אחלה.
עליתי קילו וחצי אבל.. טוב, לזה אין הצדקה. אני חייבת להוריד אותם. מה לגבי- עליתי קילו וחצי אבל אין לי זוגיות לכן לא אכפת לי?
ובכן חברים, זה הכל להפעם, רק דבר אחד קטן- אתם מתבקשים לא להגיע לבתי החולים (במיוחד במרכז הארץ) בשעות הזויות עם תלונות הזויות, אנא, קצת רחמים על הצוות הרפואי, בסוף אנחנו עושים טעויות מפדחות ואנשים כותבים עלינו בבלוגים, כמו אותו תיק שקיבלתי מהאחות שבו היה כתוב "תלונה עיקרית: נעקץ על ידי נדב".
לא נעים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
