לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."

Avatarכינוי: 

בת: 11





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2019

משחק מכור


למה אני טורחת בכלל להמשיך ולעשות את מה שאני עושה אם באופן הכי בסיסי שיש כשהיא דואגת לדרוך עליי ולמרוח אותי בשלל תירוצים, טיוחים ושקרים? בחיי שאני לא מבינה את עצמי ולא יודעת בכלל למה אני נשארת במקום הזה עוד יום אחד נוסף. המצב הזה, שאנשים שהגיעו שנה ומשהו אחריי, שאני בעצמי חופפת (ולא מדובר בעובד אחד, אלא שלושה עובדים שאני די מנהלת באופן צמוד נוסף על התפקיד הגם ככה תובעני שלי), מרוויחים יותר ממני. זה כבר לא הכסף, זאת התחושה המגעילה הזאת בפה, זה חוסר הבושה של האישה הזאת להתנהג איך שבא לה ולהגיד לי מה שהיא רוצה. 


 


הפסקתי לפתוח תלושי משכורת. באמת. אין טעם. אני רואה בכל פעם את הסכום המעליב בחשבון הבנק, בולעת איזה גוש בגרון וממשיכה הלאה עם הקיום שלי. אם פעם הייתי רצה לבדוק את התלוש במחשבה שבטוח נעשתה כאן טעות, היום אני כבר לא בודקת, כי אני יודעת שאין מאכזב יותר מלפתוח את התלוש ולגלות שזאת לא טעות, ושהכל אמת לאמיתה, נכון וכתוב שחור על גבי לבן את הסכום המעליב שאני מרוויחה על העבודה הקשה שאני עושה בתת תנאים. מפה לשם, יצא לי לעבור על תלושי המשכורת שלי. מסתבר שכן הייתה טעות שנגררה ארבעה חודשים וגרמה לי להרוויח אפילו עוד קצת פחות ממה שאני מרוויחה. 


 


אז ביקשתי ממנה לדבר איתה מחר במשרד, והיא אמרה לי פשוט להתקשר, למרות שמוצ"ש וכבר 23:00. וכשהסברתי לה את מהות הטעות, לקח לה בערך 5 פעמים של הסבר כדי להבין את הטעות. למרות שהטעות היא סופר פשוטה ונובעת מאקט לא נכון שהיא בעצמה גרמה לו באופן ישיר כי היא לא דאגה להעביר הנחיה מסודרת למחלקת השכר. אבל ניחא, היא עמדה על טעותה וישר שלחה מייל לנציג שלנו במחלקת השכר. לקח לו שלושה ימים לענות אחרי 5 תזכורות גם מצידי וגם מצידה. ומה בסוף מסתבר? שמי שוב פעם לא הסבירה למחלקת שכר כמה אני אמורה להרוויח ולמה? מי גרם לי לפגיעה בהכנסה החודשית שלי במשך ארבעה חודשים אם לא היא? מיותר לציין שהיא אפילו לא הגיבה על המייל הזה ששתינו קיבלנו כתשובה בחזרה ממחלקת שכר. כבר אין לי איך לתאר את התחושות. 


 


באותה הזדמנות של שיחה על השכר, שיתפתי אותה בתחושה וגם הסברתי לה שלא עליתי על זה קודם כי אני פשוט לא פותחת את תלוש המשכורת שלי כי אם אני עושה את זה ומגלה שאין טעויות והכל תקין, אז אני על סף דיכאון ותת תפקוד למשך שבועיים בערך ושאני חושבת שהגיע הזמן לדון בתנאים שלי ולשקול העלאה נוכח זה שלקחתי על עצמי את ההובלה של התכנית ברמה ארצית. מילא לא שיפרת לי טייטל באופן פורמלי, אבל לפחות את השכר תשפרי כי אני פשוט לא מפסיקה לעבוד 24\7. התשובה שלה הייתה פשוטה וחדה כתער. "אני עוברת מדי שבועיים על המשכורות של כל העובדים בארגון. אני חושבת שאת מרוויחה יפה מאוד. אני ישנה טוב מאוד בלילה עם המשכורת שלך ועם כמה שאת מרוויחה". מסוג המשפטים שפשוט משאירים אותך ספיצ'לס. חוסר הערכה בסיסי, למרות שדאגה לומר שהיא יודעת שאני יודעת שאני סופר מוערכת בארגון ושאני צריכה להפסיק להכנס למקום הקטנוני הזה כי זה לא מוביל אותי למקומות טובים והשכר שלי באופן אובייקטיבי באמת באמת טוב. עכשיו, אני יודעת כמה שאר העובדים האחרים בארגון מרוויחים. והשכר שלי לא טוב. בכלל. בטח לא בהתחשב בעובדה שאני מנהלת כ-50% מאוכלוסיית המשרד בתפקיד שלי מדי יום ושאני מחזיקה לה את המשרד והיא פשוט לא יודעת את זה או שיודעת את זה אבל לא רוצה לשלם לי על זה. 


 


אני באמת, מגוללת שוב ושוב בראש שלי את המילים האלו שלה, מריצה קדימה ואחורה, את המשפט המכוער הזה שהיא אמרה לי. אני בהלם שבן אדם מסוגל להוציא כאלו מילים מהפה. אני בהלם מהיחס שלה, אני בהלם מההתנהגות המסריחה. אני כל כך מתה לדפוק לה חתיכת סכין בגב שהיא לא תדע מאיפה זה בא לה, אני מתה למצוא מקום חדש שידע לשתות בגלונים את הכישורים שיש לי (והנה- פעם ראשונה בחיים שאני מסכימה להודות בזה שיש לי כישורים, ואפילו לא מעט מהם, ושכל מנהל היה חולם על עובדת כמוני כי אין אדם יותר לויאלי, חמור עבודה ופראייר ממני). אני פשוט לא מצליחה לעשות את הסוויץ' הזה בראש של לקום וללכת. אני לא מחפשת עבודה ברצינות הרצויה, ולא רק שאני לא מחפשת, אני גם לא מפחיתה מאיכות העבודה שלי, אני עובדת כרגע על תפוקה של 200% ואפילו יותר מאז השיחה איתה במוצ"ש וזה לא מגיע לה. זה פאקינג לא מגיע לה. 


 


אני יודעת שהגורם הראשון שייפגע מעזיבה פתאומית שלי באמצע העונה הוא הילדים בתכנית שלי. אני יודעת את זה, שזה לא יהיה אותו הדבר. אבל אני באמת חושבת שזאת חוצפה ממדרגה ראשונה ושאני צריכה להתחיל לחמם מנועים ולהפסיק להיות פראיירית שלה. מי שאומר מילים כאלו ומוציא מהפה משפטים כאלו בכזאת קלות ובהינף יד ולא סופר אותי ממטר, מי שלא יודע לתת לי ויודע רק לקחת- המקום שלי פשוט לא איתו וזה לא משנה לי כמה ילדים ייפגעו מזה כי שום דבר לא שווה את הבריאות הנפשית שלי. אני כבר מאבדת את זה ברמות שלא האמתי שאאבד. כל דקה שאני נשארת שם הופכת הכל לסיוט. אני כבר לא ישנה טוב בלילה כי אני רק חולמת על עבודה כל הזמן ועל דברים שיש לי לעשות בזמן שהיא "ישנה מאוד טוב עם השכר שלי" ואני בקושי סוגרת את החודש. 


 


לא מבינה למה אני לא מצליחה לשים סוף למעגל הזה שהתחיל מהיום הראשון שלי במקום הזה (או אפילו משבוע וחצי לפני שהגעתי פורמלית למשרד, ביום של החתימה על החוזה). כל מסכת השקרים הזאת כבר מתישה ומעייפת. כל הפאסיב אגרסיב הזה, כל הלנות השכר, הטעויות במשכורות, המלחמה הקיומית הזאת שאין לך מושג אם ב-10 לחודש תכנס לך משכורת, אם היא תהיה על מלוא הסכום או שהם שוב יטעו ותקבל פחות, עד שתהפוך לעובד הפסיבי הזה שאתה- שאפילו לא בודק תלושי משכורת כי נמאס לו לחטוף את השוק הזה המצמית של המספר החד ספרתי+3 אפסים הזה שכל כך מביך, שאם רק היו עושים לי טובה ומפטרים אותי מפה הייתי מרוויחה ממש ממש טיפה פחות ממנו רק מלשבת בבית על הספה ולחתום אבטלה בלשכה אחת לשבוע. 


 


פשוט מרגישה כאילו נתקעו לי הרגליים בתוך בטון מזוין והגוף שלי כל כך רוצה ללכת ולהמשיך הלאה וככל שאני נתקעת במקום אני רק הופכת ליותר ויותר חלשה, חסרת תקווה ואנרגיות, בלי אומץ ובלי כוח לקום ולהתנגד, לקום ולצעוק המלך הוא עירום והוא בכלל לא ראוי להיות מלך. כמה עמוק אני עוד אצטרך לטבוע בבטון הזה ולשקוע עד שאני אהיה מספיק חזקה לצאת? 


אני לא מצליחה להניע את עצמי לכדי מעשה, לכדי שליחה של יותר ממייל אחד של קורות חיים בערך אחת לשבוע, בלי באמת כוונה או חשק להתחיל את הריטואל הזה של שוב ראיונות עבודה ושוב שיחות סטייל "אז מה ציפיות השכר שלך?" (כשברור לשנינו שלהם יש סכום אחד שהם יכולים לתת לי וכל המבחן הזה רק נועד לבחון עד כמה הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שהם יכולים לתת עצום)ושוב להוכיח את עצמי במקום חדש ושוב להתרגל לאנשים חדשים ושוב להיות הבחורה החדשה במשרד שלא יודעת כלום מהחיים שלה. 


 


זה לא מגיע לי. אני באמת באמת טובה. אבל כנראה שהמשחק הזה מכור ואני בצד שמפסיד. 


 


 

נכתב על ידי , 12/11/2019 16:30  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כלום לא עצוב, הכל כרגיל


יש לי הכל אבל מרגישה כאילו אין לי כלום בעצם. וככל שנהיה לי יותר- ככה הלב ריק. לפעמים זה אפילו מרגיש קצת כפוי טובה ובכייני- איך זה שיש לי כל כך הרבה ואני בכל זאת מרשה לעצמי להתהלך ב-90% מהזמן עם פרצוף איכה כאילו נפלו מעליי השמיים. אנשים אחרים היו מתים לחיות את החיים שלי ולקבל את שק הבעיות שלי בחיים. הרבה מהם היו אומרים אפילו תודה שבזה כל הצרות שלהם בחיים היו מסתכמות וחותמים על זה ל-70 שנים הבאות. אבל אני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הריק הזה מבפנים. 

 

אני עושה הרבה מאוד דברים במהלך היממה שלי, הולכת ממקום למקום ומתרוצצת ודואגת שכל דקה ב-24 שעות האלו תהיה מנוצלת היטב כדי שכשאני אשכב במיטה שלי בלילה, כשאני מגיעה אליה, אני כבר אהיה כל כך עייפה ומותשת ששום מחשבה לא תרשה לעצמה להתגנב ולטרוף לי את הלילה. אבל אני עדיין מרגישה את זה- זה כמו ענן כזה שמרחף מעליי 24\7 וגורם לי להרגיש שלאן שאני לא הולכת- הכל אפור. כמו עננת סתיו אירופאי כזה שגורמת להכל להיראות אפל, קודר ועם פילטר כזה של קר ולבד. 

 

לא טוב לי יותר בעור שלי. אני כמעט מתחרפנת. אני לא יודעת מה עושים מכאן והלאה. אני לא יכולה להמשיך ככה וזה כבר ממש הולך וסוגר עליי. אני מנסה לחשוב על קומבינציות- כי לפעמים בחיים דברים לא משתלבים טוב אחד עם השני ואז יש לזה השפעה שלילית על היומיום שלך. וזהו, שכאילו לא משנה איך אני משחקת עם הגורמים בחיים שלי אז אני מגיעה למסקנה שאני לא הייתי מוותרת על כלום. אולי חוץ מהעבודה שלי. אבל אני מרגישה שאין לי אומץ לקום וללכת. שאני עלולה להתחרט על זה בגדול. 

 

אני כל הזמן שואלת את עצמי "אם היית משנה X" או "אם היית מזיזה את Y אז" אבל נשבעת שכאילו שום דבר לא גורם לי להיות אופטימית יותר לגבי התחושה שלי ביומיום. הכל ליד, הכל בסדר, הכל בערך, אבל שום דבר לא מצוין ושום דבר לא בדיוק ושום דבר לא מרגש אותי ושום דבר לא מעיף לי את הסכך או מביא אותי לחוות תחושה כזאת שהכל בדיוק במקום הנכון לו. הכל עייף כל הזמן, מותש, מתגלגל עם החיים עצמם, ומצד שני אני כן מאוד אקטיבית וכן נוקטת באקטים ממשיים וכן יוזמת מהלכים שבסך הכל כן חיוביים וכן מעידים על איזושהי התקדמות וצמיחה. ברמת המאקרו- החיים שלי בעליה, אבל ברמת המיקרו- מרגישה שהדברים תקועים במקום. כל יום הוא כאילו נצח שלם. 

 

תמיד כשאנשים חדשים פוגשים אותי הם נורא מתרשמים ממני, ואנשים שהכירו אותי פעם כבר לא מזהים אותי ברחוב. זה נורא מתיש כל הזמן לעשות את ההצגה הזאת של "ומה אתה עושה עכשיו בחיים שלך?" "אה איזה יופי, אני עושה 1,2,3". אין לי סבלנות לזה יותר. כל מה שבא לי זה להישאר בפיג'מה בבית ולהתחבא מהעולם. אין לי כוח לפגוש אף אחד. גם לא אותו כבר. אני רק רוצה להיות לבד, וגם כשאני לבד אז רע לי. כי כל הזמן הפילטר הזה המדכא לא יוצא לי מהפריים, אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לעשות את זה שזה יתבטל. 

 

ברור לי שזה רק עניין של השקפה. שוב- אנשים אחרים היו מתים להיות כמוני. אני של לפני 3-4 שנים בחיים לא הייתי מאמינה גם אם היו מראים לי את עצמי של העתיד שזה מה שהולך להיות איתי. אני עושה הישגים לא קטנים ודי משמעותיים לבחורה בגילי, אבל אני מרגישה שזה נורא זר ורחוק ממני, שזה נורא מנותק, ששום דבר לא מגיע ללב ושום דבר לא הולך לרגש. אני מתגעגעת לממשק אנושי, לשיחה עם אנשים ברמה הכי בסיסית, שיחה שלא מתקיימת מתוקף היותי בתפקיד מסויים שצריך לעזור ולנהל אנשים אחרים במסגרת התפקיד שלי. אני מתגעגעת לימים של פעם, כשהייתי מרגישה את ההשפעה הישירה של מה שאני עושה על אנשים, הייתי חווה את האינטראקציה האישית והאנושית, נהנית (או גם לא) מהממשק הזה, לא כמו עכשיו כשהכל מתנהל בצורה מאוד עקיפה וכוללת, כשאני מתחבאת מאחורי שם מפוצץ של ארגון בין לאומי וטייטל מכובד.

 

אני יודעת שהכל בר שינוי והכל שאלה של כמה תעוזה אני אצליח לגייס לצורך שינויים כאלו שאני צריכה לעשות. אני יודעת שאני חייבת לפעול, שאני צריכה לעשות משהו בהקדם כי אני מאבדת את זה כבר. אני חיה, אני חיה טוב, אין לי שום זכות לקטר ולהלין על התנאים שלי ועל החיים שלי ועל המקום שהגעתי אליו ואני עדיין מרגישה את הצורך לעשות את זה. בעולם אוטופי אני חושבת שלא הייתי נשארת לעבוד שם. גייסתי כל כך הרבה כוחות נפש כדי לעשות לעצמי סוויץ' בראש וכן להצליח להישאר שם כי ככה חינכו אותי- שאין דבר כזה לקום וללכת ממקום שהסכים לקבל אותי לא משנה מה. וכמה זלזול שיש בי כלפי 90% מהאנשים ומהעשייה של המקום הזה- אני מצליחה לגייס כל כך הרבה כוחות כדי לגרום לעצמי להמשיך להישאר שם ולהמשיך להעביר שם חלקים כל כך גדולים מהחיים שלי. אני לא יודעת אפילו על מה ולמה אני נלחמת. 

 

אני כן שמחה שברגע האחרון כן התחלתי בסוף תואר שני. זה כן גורם לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא בשבילי ומשהו שבאמת מעניין אותי וגורם לי להרגיש שיש לי טעם במשהו. החומר לכשעצמו מעניין אותי והאנשים החדשים בחיים שלי, גם אם בשלב הזה אני עדיין לא מקיימת איתם קשר על בסיס יומיומי, כן גורמי לי להרגיש קצת כיף ומנתקים אותי מהקושי הזה היומיומי שאני חווה. אני כן משתמש בתואר בכובע של התפקיד שלי ביומיום, אבל זה כדי ליישם את החומר התיאורטי על החיים עצמם. אני נהנית מזה וזה כן עושה לי חשק להמשיך ולהתפתח מקצועית. יכול להיות שהמקום הזה כבר לא בשבילי (ואולי אף פעם לא היה בשבילי? הרי כמה אנרגיות אני משקיעה כל הזמן והשקעתי כבר מ-DAY1 כדי להצליח להחזיק ולשרוד שם...) אבל אני נלחמת בשיניים כדי להישאר. אני אפילו לא יודעת למה. 

 

אני מניחה שזה עניין של "לשמור לעצמי את כל האופציות פתוחות". כרגע אני מנהלת משהו די גדול ברמה ארצית למרות שאני בת 24, אם אני משנה את מקום התעסוקה שלי יש לי 90% פוטנציאל שנמוך תפקיד. אף אחד בעולם האמיתי לא מוכן לקחת את הצ'אנס שילדה בת 24 תנהל לו את העסק. גם אם מבפנים אני סופר בוגרת וגם אם יש לי הישגים ותעודות- זה לא משנה, מבחינת העולם החיצוני לי אני ילדה. כמה פעמים ביום שואלים אותי "אז מה, חמודה, את בכיתה י"א עכשיו?" ואז אני נדרשת להוציא את הקבלות על כל מה שעשיתי ואיך זה שהגעתי לאן שהגעתי בזמן שהגעתי. תמיד נורא מופתעים, נורא מתרשמים לטובה, אבל לי אין את האומץ לקום ולצעוק "הצילו! תוציאו אותי מפה, תעזרו לי!"

 

אני לא בראש של לחזור להיות בורג קטן במערכת עכשיו. אני לא בן אדם כזה שאומרים לו: היום אתה עושה 1,2,3 בלי שיש לו את היכולת לחשוב איך עושים את זה ומתי עושים את זה ואיך נכון אסטרטגית לנהל את זה- אם בכלל. ולפחות פה, עם כל החרא שאני אוכלת ואני ממש לא מלקקת דבש- נותנים לי את היכולת לעשות מה שבא לי תוך תחושה שסומכים עליי. זה שמפלים אותי לרעה בשכר באופן יחסי זה משהו אחר, זה גורם לי להרגיש הכי פראיירית בעולם. ואולי זאת גם הסיבה שמאוד מאוד קשה לי במקום הזה. כל המקום הזה התחיל ברגל שמאל מבחינת יחסי אמון בסיסיים ביני לבין המעסיקה הישירה שלי. וזה אולי הדבר שהכי מתנגש עם הערכים שלי. אני לא בן אדם כזה, אצלי אמון הוא בטופ 3 של הערכים החשובים. אני לא יודעת לעבוד עם אנשים שזה לא בטופ פריוריטי שלהם וזה משהו שסופר מקשה עליי ברמה היומיומית ויוצר אצלי הרבה מאוד תחושה של חוסר וודאות. 

 

זה לא שאני מחדשת למישהו או לעצמי משהו בפוסט הזה עכשיו, אני פשוט מרגישה שגם את הדבר היחיד שיכול לעשות לי טוב כרגע ברמת הכאן ועכשיו אני לא באמת יכולה או מסוגלת לשנות. אז זה משאיר אותי אולי עם מודעות מאוד גדולה לסיבה שבגללה קשה לי עכשיו (ושוב- מי מבטיח לי שבמקום אחר כן יהיה לי טוב ואני לא אגז'דר כל שני וחמישי שרע לי?) אבל מצד שני זה כן משאיר אותי בלי כלים כמעט או יכולת לעשות שינוי שהוא משמעותי בשבילי ברמה היומיומית. אז כן, ככל שאני מגדילה את אחוזי החיים שהם לא עבודה זה עוזר. זה נכון. אני משתדלת כמה שיותר לא להיות שם- אבל אני מרגישה שכאילו לא משנה לאן אני הולכת, הפילטר הזה של האפור התלבש לי על העין ולא עוזב וזה לא משנה איפה אני נמצאת. 

 

מה שהכי מתסכל אותי זה שהפילטר הזה, שעד לתקופה האחרונה היה מתמוסס כשהייתי איתו עכשיו כבר לא נעלם אף פעם. מלווה אותי בכל תחומי החיים. אני כל כך רוצה להעיף את הפילטר הארור הזה אבל פשוט לא מצליחה ולא יודעת איך. גם החופשה האחרונה שלנו שהייתה אמורה להיות כיפית ומנתקת מהמציאות, שוברת שגרה ומקרבת פשוט הפכה לסיוט עלי אדמות ולסיטואציה של חולי במדינה זרה שגרה לי לחזור לשגרה הפוכה במצב מזעזע עם חוסר יכולת להתאקלם בחיים של עצמי. גם עכשיו אנחנו מנסים (או לפחות אני-כי הוא לא יודע לעשות את זה אבל לא רוצה שאהיה עצובה כמו ביום הולדת הקודמת שלי שחגגנו יחד...) לארגן נסיעה לאנשהו אבל שום דבר לא מסתדר וזה כל כך מייאש וגורם לתחושה ששום דבר לא הולך והכל מתפקשש ופאק איט- איפה לוחצים סטופ כי כבר בא לי לרדת? 

 

שיזע

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 8/11/2019 20:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShiza אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shiza ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ