לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Twincest Story


סקסי+סקסי= טווינסט. ביל וטום התאומים הנחשקים בטרוף מגרמניה. האמת מאחורי הסיפורים ^^

Avatarכינוי:  Twincest Story

בת: 21



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

אפילוג D:


טוב לדעת שנעשים בבלוג הזה דברים בידעתי ואני שותפה כ"כ פעילה בהחלטות כאן D: חמודה את 3>

דפדפו אחורה מאיפה שהפסקתם, מדהימה שכמוני העלתי לכן את כל הסיפור. תהנו XD

אממ... טוב, כמה מילות סיום כי לא הולם וזה..O:

פתחתי את הבלוג לפני שנה וחצי בערך ומאז השתנו מלאא דברים. ממש נהנתי לכתוב כאן ולקרוא את התגובות שלכן ובקיצור מה שאני מנסה לומר זה תודה 3> תודה לכן, הקוראות היקרות שלי, להורי שהביאוני עד הלום, לאחיותי ולמשפחתי ולפרתי XD

קיצר, ביושXD

 


אפילוג:

 

אור הנרות היה הדבר היחיד שהשאיר את החדר מואר, נשימותיהם הכבדות של טום וביל ואנחותיהם השקטות מילאו את החלל. טום הזיז את אגנו באיטיות, שפתיו דבוקות לצווארו המזיע של ביל, עיניו עצומות, ידיו חובקות את גופו הקטן. "בעלי..." הוא פלט, נאנח שוב בשקט, ממשיך עם תנועותיו האיטיות בתוך ביל, דואג לפגוע בנקודה שלו.

"טום..." ביל נאנח, עיניו עצומות, גופו מתוח וראשו רפוי לאחור על הכרית, שפתיו של טום מנשקות את צווארו מפעם לפעם. זאת הייתה הפעם השלישית שלהם לאותו הלילה, בדומה לשאר הלילות שלהם שם, בחדר המלון המפואר שלהם במרכז עיר האורות, זו בטח לא הולכת להיות הפעם האחרונה. זה היה ירח הדבש שלהם, ביל תמיד רצה לבקר בפריז ולטום אף פעם לא הייתה בעיה של כסף. במיוחד כשזה היה קשור בביל. הוא השקיע בו הרבה מעבר למה שביל רצה או היה צריך, החתונה שלהם התקיימה רק שבוע לפני כן, חודשיים בדיוק אחרי ההצעה של טום. ללא ספק, זאת הייתה חתונה מדהימה, הרבה יותר ממה שביל ציפה לה אי-פעם. הרבה יותר ממה שכולם ציפו. טום הפתיע ובגדול. הוא הרים לבדו הפקה שלמה, הוא לא נתן לביל לשבור את הראש או לנקוף אצבע. והתוצאות, הוכיחו את עצמן.

טום המשיך לזוז בתוכו, הרגעים שאהב במיוחד מהיום היפה ביותר בחייו עולים לראשו שוב. ביל בוכה, הם אומרים את הנדרים שלהם... נשבעים לאהוב אחד את השני בטוב וברע, לנצח, כמה אירוני. כמעט ואף עין לא נשארה יבשה... גם לא זאת של טום.

ביל גנח בשקט, מושך את טום קרוב יותר עד שהרגיש גופו המיוזע מחליק כנגד זה של טום. במשך החודשיים הללו בהם הצליח לגלות את החושים המועצמים שלו, רגשותיו מועצמים בהתאם, את הכוחות המיוחדים שלו ואת היכולות המשונות שלו, הוא גם גילה שיש לו יכולת גמישות יוצאת מין הכלל וכך גם הסקס שלו ושל טום נהיה מהנה יותר, התנוחות נהיו מגוונות יותר. אפשר לומר שחיי הסקס שלהם אף פעם לא הולכים להיות משעממים.

טום העביר את ידו על גופו של ביל והדביק את שפתיו לצווארו של ביל, הפעם נושך אותו בעדינות. "אני עומד לגמור..." הוא מלמל ונשך את שפתו התחתונה, פולט עוד כמה גניחות מתוקות.

ביל פלט גניחה קולנית כשטום דחף בו בפתאומיות ובחוזקה עד הסוף, גמירתו מתפרצת לתוכו בלי אזהרה, גורמת לו לרטוט מעונג, הוא קרוב כ"כ עכשיו...

טום העביר את ידו אל איברו של ביל, בכל זאת ממשיך לזוז בתוכו. הוא גנח בשקט שוב, מתחיל לשפשף את איברו של ביל במהירות, "Come on, little kitten..." הוא נשך קלות את עור צווארו של ביל, "תגמור בשבילי...".

התגובה של ביל הייתה מידית, הוא גמר בידו של טום עם גניחה קולנית שגבלה בצעקה, עוצם את עיניו בחוזקה. הוא לחץ את ציפורניו על עור גבו של טום עד שנרגע, מתנשף בכבדות, "פאק...".

טום הנהן בחיוך קטן, מעביר את לשונו על צווארו של ביל, יוצא ממנו באיטיות. "לגמרי...".

ביל נצמד אל טום ברגע שנשכב על המיטה לצידו, מתכרבל בחיקו ומגרגר בסיפוק, "אשתי" הוא גיחך.

טום צחק, דוחף את ביל ממנו קלות, "תמשיך ככה ונראה לאן נגיע...!"

ביל צחקק וחזר להתכרבל צמוד אל טום, עוצם את עיניו, הוא היה מותש... "אני אוהב אותך, טומי...".

טום חייך חיוך קטן. הוא חיבק את ביל אליו, "גם אני אוהב אותך...".

 


 אגב, להשאיר פתוח?XD לפחות אני מתייעצת וזה, מינימום (:

נכתב על ידי Twincest Story , 1/4/2010 00:32  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורטל ב-2/5/2010 02:23
 



פרק 24 ו-25- פרק אחרון


פרק 24:

 

ביל התעורר בשעות הערב, החדר היה לגמרי חשוך והוא פקח את עיניו באיטיות, עדיין לא מצליח לראות דבר, הוא שפשף אותן, כבר יודע שהוא בביתו של טום, רק אצלו יכל להיות חשוך כ"כ.

הוא יכל לשמוע קולות של אנשים מהקומה למטה, נקישות של צלחות, ואם ניסה להקשיב ממש טוב הוא שמע אפילו נעלי עקב נוקשות על רצפת השיש הלבנה והיקרה של הקומה הראשונה. הוא בלע את רוקו בקשיחות, עם כמה שהמחשבה על כך שטום ומשפחתו כ"כ דואגים לו ואוהבים אותו, מארגנים לו את מסיבת היום הולדת כנראה הכי טובה שיכל לבקש, חיממה לו את הלב, הוא לא יכל להשתלט על התחושה הרעה והמדכאת שהציפה אותו. רק עוד מספר שעות, בשעה 12, הוא הולך להפוך רשמית לבן 18. הגיל שטום אף פעם לא יוכל להגיע אליו. וביל מרגיש זקן יותר עם כל דקה. ליתר דיוק, קרוב יותר לנקודה בה הוא ייאלץ לעזוב את טום. הוא לא רוצה לעשות את זה אף-פעם.

שנייה לאחר מכן דלת החדר נפתחה, מתוכה הציץ ראשו של טום. הוא חייך אליו חיוך קטן ונכנס לחדר בשקט, סוגר אחריו את הדלת, מתקדם לכיוון המיטה עליה ביל שכב. "בוקר טוב..." הוא מלמל בשקט, מתיישב לצד ביל ומביט בפניו. עיניו תמיד היו מלאות אהבה כשהוא הסתכל על ביל, בניגוד לכל אחד אחר עליו טום היה מסתכל. החברים הקרובים של ביל כבר החלו להיכנס לבית, ההכנות למסיבה כבר היו בעיצומן. כל הבית היה מקושט, כמעט וריק לגמרי מרהיטים מלבד ספות, כיסאות ומספר שולחנות שהיו מסודרים בצד הסלון שבהחלט לא היה קטן, מן פינה קטנה שכמובן הכילה לא מעט אוכל. זה היה החלק הכי קשה, בעצם. ההכנה של האוכל. טום, האחים שלו והוריו לא עשו את זה כבר דיי הרבה זמן. כמה מאות שנים טובות. הם היו צריכים אינספור ערוצי אוכל וכמה ספרים כדי לדעת איך להכין דברים לא כבדים מדיי שבני אדם אוהבים. בסופו של דבר זה הצליח להם, הם עשו את הכל מאהבה. טום הרגיש בעננים. הוא כ"כ קיווה שביל יאהב את כל זה... הוא באמת טרח בשבילו. הוא הזמין אפילו את אנדריאס וגיאורג, למרות שהוא שנא אותם... הוא ידע כמה זה חשוב לביל. הוא ליטף את פניו בחיוך קטן.

"בוקר טוב" ביל שלח אל טום חיוך קטן, שקוע ברחמים העצמיים שלו, הוא התיישב על המיטה והדביק לטום נשיקה רכה על שפתיו.

טום מצמץ מספר פעמים וכיווץ את מצחו. "למה אתה לא שמח...?" הוא נאנח, "אתה עוד מעט בן 18".

"בדיוק..." ביל נאנח, מביט סביבו, הוא הצליח לראות רק את עיניו של טום, נוצצות וצלליות של חפצים. הוא התרגל לכך כבר, זה תמיד נתן לו מין תחושה של רוגע, בניגוד לרוב האנשים.

טום נאנח שוב גם הוא וגלגל את עיניו. "כמובן..." הוא גיחך, נעמד על רגליו, "טוב, קום, אתה צריך להתארגן".

"אני צריך להיכנס למקלחת" ביל גישש את דרכו לקצה המיטה, מועד מעט כשקם. באמת היה חשוך. "אתה נכנס איתי?".

"אוקי" טום שלח אליו חיוך מתוק, כמובן שגם את שיניו של טום ביל ראה. הוא התקדם לכיוונו ופתח את דלת המקלחת, מדליק את האור בחדר האמבטיה.

ביל מיהר להתקדם לכיוון חדר האמבטיה כשטום הדליק את האור, נכנס פנימה אחריו וסוגר את הדלת. הוא שלח אל טום חיוך קטן לפני שהפשיל מעצמו את הבוקסר, בועט אותו הצידה ונכנס במהירות למקלחון.

טום ליקק את שפתיו בחיוך קטן והחל לפשוט מעצמו את בגדיו גם כן. הוא נכנס למקלחון מיד אחרי ביל, סוגר את דלת הזכוכית אחריו, תופס את בקבוק השמפו בידיו. "תסתובב".

ביל הסתובב עם גבו אל טום, הוא אהב שטום נגע בו. מהנגיעות הכי תשוקתיות עד פשוט לחפוף לו את השיער. כל דבר הרגיש לו נעים.

טום שפך מעט מהשמפו לידו והניח אותה על ראשו של ביל, מתחיל לעסות אותו בשתי ידיו בעדינות. הוא ליקק את שפתיו ונשען על הקיר, "על מה חלמת?".

"בהתחלה כרגיל עלייך" ביל משך קלות בכתפיו, "אבל אז היה לי חלום ממש נורא".

"על מה חלמת...?" טום שאל שנית וכיווץ את מצחו.

"עזוב סתם משהו מטומטם..." ביל מלמל. הוא באמת הזדעזע רק מלחשוב על החלום הזה.

"נו, ביל" טום נאנח והעביר את ידיו מראשו של ביל אל גבו, מלטף אותו בעדינות. "עכשיו אתה חייב לספר...".

ביל הניד בראשו. "אתה לא יכול לקרוא את המחשבות שלי, חטטן שכמוך?".

"אני יכול לדעת איך אתה מרגיש...!" טום צחקק ונשך את שפתו התחתונה, "נו, תספר כבר".

ביל הסתובב אל טום, מביט עליו בהרמת גבה, "אתה יכול לדעת איך אני מרגיש?".

טום הנהן, "כשרע לך, אני פשוט יודע. גם כשטוב לך. או שאתה מרגיש שאתה טועה. כל מיני...".

"אז אתה בטח יודע שאני מאושר איתך ושאני אוהב אותך בלי סוף" ביל חייך אל טום במתיקות והסתובב אליו לגמרי, פותח את זרם המים ונכנס תחתיו, זורק את ראשו לאחור כדי לשטוף את שיערו.

טום הוריד את ידיו מגופו של ביל והנהן, מעביר את עיניו על גופו בחיוך. "אבל לא יודע על מה חלמת...!".

ביל גיחך, "אתה לא אמור לדעת הכל". הוא נרעד מעט, חושב על החלום שלו שוב. הכל היה כ"כ שחור.

"נו... ביל..." טום הבליט מעט את שפתו התחתונה, מגחך גם הוא. "תספר לי!".

"אני לא יודע איך לספר..." ביל מלמל, זה היה חלום כ"כ מוחשי... כל תיאור שייתן לטום לא ימחיש באמת מה שהוא הרגיש. "אם אני אחשוב על זה חזק...?".

"אמ.. אתה יכול לנסות..." טום כיווץ את מצחו, מביט בעיניו של ביל.

ביל הנהן ונשען על קיר המקלחת מול טום גם הוא, עוצם את עיניו ומתרכז בחלום ובתמונות שראה. זה היה קצר אבל הכל עוד היה ברור, חד וטרי במוחו. הוא רעד מעט, פחד מפלח את גופו, זה באמת לא היה משהו שהוא שמח לחשוב עליו.

והפעם זה באמת הלך לביל... טום כיווץ את מצחו, תמונות מההלוויה של ביל, ככה זה היה נראה, קפצו לראשו. כולם בכו. כולם היו מבוגרים הרבה יותר, וכולם היו לבושים בשחור. כולם מלבדו. רק הוא היה נראה אותו הנער היפה בן ה-17, אבל פניו היו חתומות. לא היה נראה כאילו העניין מפריע לו בכלל. הוא נאנח וחיבק את ביל אליו, "אוי, אתה יודע שזה לא יקרה...".

ביל, שהיה טיפוס רגיש מטבעו, כבר הוצף בדמעותיו כשהחל לדמיין את החלום. זה היה מזעזע. הוא קבר את פניו בצווארו של טום, מתייפח ורועד, הוא באמת פחד. במיוחד היום הזה גרם לסערת רגשות להשתולל בתוכו, "אני יודע שזה יקרה... בדיוק בגלל זה אני כ"כ מפחד...".

"ביל!" טום התנתק מביל לאחר כמה שניות, תוקע בו מבט עצבני. "אתה באמת חושב שאני הולך להתנהג ככה?!".

"אני לא חושב שתתנהג ככה..." ביל מלמל, נושך קלות את שפתיו ומושך באפו, "זה פשוט נראה כ"כ אמיתי... אתה עומד שם וכל האנשים מסביב. זה הולך לקרות מתישהו..." הוא השפיל את מבטו, מייבב.

טום רק המשיך לחבק אליו את ביל, עוצם את עיניו. "דיי... אל תחשוב על זה... אוקיי...?" הוא ליטף את ראשו של ביל, נושך את שפתיו.

ביל הנהן התכווץ בחיקו של טום, מתעשת על עצמו לאיטו, הוא לא יכול להרוס לטום את המצב רוח. במיוחד אחרי שהשקיע כ"כ בשבילו, זה צריך להיות ערב טוב בשביל שניהם.

טום בלע את רוקו בקשיחות ונשק קלות ללחיו של ביל, מזדקף, "בוא נסיים להתקלח... כולם מחכים רק לך...".

ביל הנהן שנית והתנתק מטום באיטיות, שולח אליו חיוך קטן לפני שיצא מהמקלחת, מנגב את דמעותיו ולוקח מגבת, מתעטף בה וממהר לצאת מהחדר.

טום כיווץ את מצחו ונכנס מתחת לזרם המים, מודיע לביל שהוא רק מסבן את עצמו, מביט בו מתנגב. הוא פשוט אהב אותו. והוא מקווה שביל יאהב את המתנה הקטנה שהוא הכין לו.

 

עברה חצי שעה בערך וביל היה מאורגן בקפדנות מכף רגל ועד ראש, כפי שהיה רגיל. כל שערה במקומה ואקססוריז מתאימים בצורה מושלמת לבגדיו הקטנים, הצמודים והאופייניים לו. הוא יצא מהחדר, טום כבר חיכה מזמן למטה, וירד במדרגות כדי לפגוש את כולם. כמובן, נראה טוב מתמיד, אבל הוא בכלל לא הרגיש טוב כמו שהוא נראה... למרות זאת כבר כשראה את חבריו הקרובים ביותר, את טום, את משפחתו, אפילו את אמא שלו וכמה חברות שלה שביל הכיר מגיל אפס, כולם מקדמים את פניו בשירת יום הולדת שמח וחיוכים קורנים, לא היה ספק שמצב רוחו השתפר. 

לאחר שביל חיבק ונשק לכל הנוכחים, כמובן שהפעם טום לא קינא- לא היה לו במה, אפילו את אנדריאס הוא לא נישק כמו שטום חשב שינשק והכין את עצמו מראש, הוא הושיט לביל כוסית קטנה עם מעט מרטיני. הוא ידע שביל אוהב את החרא הזה, "לחיי ביל..." הוא חייך, מביט בעיניו של ביל.

ביל חייך בחזרה, תחושת חמימות עוטפת אותו כשהוא שתה את האלכוהול. ולא רק בגלל המשקה אלא בגלל העובדה שכל האנשים שהוא אוהב מקיפים אותו באחד הימים שאמורים להיות הכי חשובים בחיים שלו. כולם מנסים לגרום לו להיות מאושר ולשמח אותו, כולם שם בשבילו.

הזמן עבר עליהם הרבה יותר טוב משביל חשב, כבר שלוש שעות והשעה כבר הייתה 11 וחצי, זה היה הזמן, ההזדמנות האחרונה של ביל לפני שהוא באמת הופך להיות בן 18. הוא לא ידע אם זה היה חסר טעם אבל הוא קם בכל זאת מהספה, מושך את טום אחריו, "אני רוצה שנלך להסתובב קצת לבד בחוץ" הוא אמר לטום בשקט ושלח חיוך מתוק לאימו ואל אנדריאס, גיאורג, אמנדה, משפחתו של טום וגם זאת שלו, הרבה אנשים הקיפו אותו. "נחזור בקרוב". ובמילים הללו הוא משך את טום אחריו מחוץ לבית.

טום סגר אחריו את דלת הבית והרים גבה, מגחך. "אהבת את מה שעשינו?" הוא חייך חיוך מתוק, "אני מקווה שאהבתם את האוכל וזה".

"זה היה מדהים, טומי" הוא שלח אל טום חיוך קטן, מחזיר את מבטו המהורהר אל הדשא בעוד השניים הולכים לצד האגם, לאורכו.

טום נאנח, חיוכו נמחק מפניו בשניות, "מה הבעיה עכשיו?".

ביל נשך קלות את שפתיו, נעצר וגורם לטום להיעצר אחריו. הוא נעמד מולו, האור של הירח השתקף על האגם והיה מקור האור היחיד שלהם, האווירה הייתה מתוחה ושליווה באותה המידה. "אתה יודע מה יכול לעשות את כל זה מושלם בשבילי...".

"אני לא מבין. אני באמת התאמצתי..." טום כיווץ את מצחו ונאנח, תוחב את ידיו בכיסי הג'ינס שלו.

"אני יודע, טום, אני ממש מעריך את זה והיה כ"כ כיף והאוכל היה טוב ואני יודע שהתאמצתם בשביל זה. ואני נורא נהניתי" ביל לקח את ידו של טום, משלב את אצבעותיהם ומביט בעיניו של טום, "אני... אני באמת לא רוצה להגיע לגיל 18, טום".

טום עצם את עיניו למספר שניות והניד בראשו, מהדק את אצבעותיו סביב אלה של ביל. "לא, ביל. אני לא הולך לעשות את זה".

"אני לא מבין אותך!" ביל מחץ בחוזקה את ידו של טום, אולי מעצבים. "אני כ"כ רוצה להיות איתך תמיד והחיים שלי בכל מקרה הולכים להיות סובבים אותך! אני נהיה יותר לחוץ עם כל דקה שעוברת עכשיו ועם כל שעה שתעבור בכלל. אני לא רוצה חיים כאלה...!". 

"אתה לא רוצה חיים רגילים, ביל?!" טום פקח את עיניו, תוקע בעיניו של ביל את מבטו החודר. "אתה לא רוצה להגיע לגיל 18, סוף-סוף להיות לגמרי חוקי?! אתה לא רוצה לאכול כמו כל בנאדם, להתבגר כמו כל בנאדם?! אתה לא יודע על מה אתה מדבר, ביל!".

"לא אכפת לי מכל זה!" ביל נראה מיואש, "אני רק רוצה להיות איתך, לא יהיה לי אכפת גם לאכול חרקים במשך כל חיי בשביל להיות איתך תמיד! למה אתה לא מסוגל פשוט להבין את זה?? זה החיים שלי! אני יכול להחליט מה לעשות איתם בעצמי!".

"אתה לא יכול, כי אתה לא יודע איך זה להיות כמוני..." טום נאנח והניד בראשו, "אם הייתה לי ברירה אחרת, לא הייתי רוצה להיות כזה".

"אבל אתה כן! אני רוצה להיות כמוך" ביל עזב את ידו של טום ותפס במקום זאת בחולצתו, "בבקשה... טום...".

"לא, ביל" טום הניד בראשו, עדיין מביט בעיניו של ביל. הוא חזר להחזיק בידיו של ביל שתפסו בחולצתו הרחבה. "אני לא הולך למנוע ממך לחיות כמו שצריך...".

"אני רוצה לחיות איתך תמיד, זה לחיות כמו שצריך מבחינתי, זה מה שאני באמת רוצה..." ביל מלמל בחוסר-אונים, הוא באמת התכוון לזה.

"ביל..." טום נאנח בחיוך קטן, "אתה תחיה איתי תמיד. אני תמיד אוהב אותך...".

"לא אכפת לי!" ביל התפרץ, לוקח  צעד אחורה, הוא היה עצבני ומתוסכל ומיואש והשילוב של שלושת אלה היה ממש רע. "אין לי עוד הרבה זמן עד 12, טום. ואין לי עוד הרבה זמן בכלל. תחשוב על זה, אני הולך לחיות אולי עוד 60 שנה. אתה קולט בכלל שאתה הולך לחיות אלפי שנים אחרי? שאני לא הולך להיות איתך?".

טום מצמץ מספר פעמים. היה משהו בדבריו של ביל... אבל הוא לא יכל להרשות לעצמו למנוע מביל לחיות. "אני רק רוצה שיהיה לך טוב...".

"אתה תעשה לי טוב אם תיתן לי להיות איתך תמיד. ממש תמיד..." ביל לקח נשימה עמוקה ומרגיעה ולקח את הצעד בחזרה קרוב אל טום. הוא הסיט את שיערו לאחור, חושף את עור צווארו, חיוור, עדין, רך... "יש רק עוד כמה דקות... בבקשה, טומי...".

טום תפס ברכות בעורפו של ביל, לוקח עוד קצת משיערותיו שנחו באזור צווארו אחורה, מכווץ את מצחו. "אני לא יודע אם אני אוכל לעצור...".

ביל בלע את רוקו בקשיחות, הלב שלו דופק במהירות מסחררת, מזרים את הדם שלו במהירות לכל חלק בגופו, "אתה תוכל...".

"אני לא... ביל..." טום רכן מעט לכיוונו של ביל, נאנח. "אני מפחד...".

ביל מתח את צווארו לאחור, נושך את שפתיו ברכות. הוא החל להילחץ והזמן היה קצר... "אל. אני יודע שאתה תפסיק. תעשה את זה".

"אבל ביל, הדם שלך..." טום בלע את רוקו בקשיחות והניד בראשו, בכל זאת רוכן קרוב יותר אל ביל. "ואם אני לא אצליח...? אני לא רוצה לקחת סיכון".

ביל מחץ את חולצתו של טום חזק בין אצבעותיו, לוקח עוד נשימה עמוקה, הוא חייב להירגע, הלב שלו דופק במהירות מסחררת... "אתה לא תיתן לי למות" ביל ידע את זה. שניהם ידעו. "אתה תצליח".

"אתה בטוח... שזה מה שאתה רוצה...?" קולו של טום כבר לא נשמע כ"כ מהורהר. הוא דאג להדגיש את המילה 'בטוח', הוא לא רצה שביל יתחרט על זה.

"אני בטוח" ביל השיב מיד, מותח את צווארו קצת יותר לאחור כדי לתת לטום גישה מספקת.

"אני אוהב אותך..." טום לחש ונשך את שפתיו בחוזקה לפני שהוציא את שיניו והניח אותן ברכות על עורו של ביל, לוקח נשימה עמוקה ואחרונה. הוא יכול לעשות את זה.

 

 

פרק 25:

 

ביל פקח את עיניו בחדות, מתנשף במהירות ומתיישב על המיטה, מסתכל סביבו. הוא הרגיש לגמרי מבולבל, אבל מלא באנרגיה, כזאת ענקית, הוא אף פעם לא הרגיש כך. כאב חד פילח את גופו והוא תפס את המקור, את צווארו, רק אז פלאשבקים מהלילה הקודם עולים בזיכרונו, הכל החל להתחבר לו.

טום מיהר להתיישב לצידו של ביל ולהניח את ידו על ירכו, מביט בו בלחץ. "ב-ביל? אתה בסדר? איך אתה מרגיש?".

"אח! למה אתה צועק?!" ביל הניח את ידיו על אוזניו, מכווץ את עיניו בכאב.

טום כיווץ את מצחו והוריד את ידו מירכו של ביל. "אוקי... נכון..." הוא החל לדבר בשקט. החושים של ביל מחודדים מדיי עכשיו, הוא צריך לזכור את זה. "איך אתה מרגיש...?". קולו לא עלה על לחישה.

"אממ... טוב" ביל השיב, מביט על טום ומושך אותו קרוב אליו, "רעב..." הוא מלמל.

"כמובן..." טום עצם את עיניו לשנייה, "אני אקח אותך לאכול, אבל אל תגזים".

ביל הנהן במהירות, הוא יכל לשמוע כל מיני דברים מוזרים, לצותת לשיחות של אנשים שדיברו מרחק גדול ממנו. את השיחה של אחותו של טום למשל, שדיברה עכשיו בטלפון עם חברה שלה, הוא יכל לשמוע בבירור.

טום נעמד על רגליו וכיווץ את מצחו. לפחות כבר לא היה את הריח הזה של הדם של ביל... זה היה קצת מוזר. זה היה כ"כ קשה אתמול בלילה... הוא כמעט ולא הצליח לעצור. "בוא".

ביל נעמד על רגליו גם הוא, כוח בלתי מוסבר שכזה מלווה באותה האנרגיה ממוקדם מציף אותו ורק מתגבר. הוא הביט על טום בבלבול ורק התקדם אחריו לכיוון היציאה מהחדר.

"אתה כבר מתחרט?" טום גיחך בזלזול. יופי. עכשיו ביל יאכל עשרות אנשים תמימים רק כי הוא קצת רעב ולא יודע לשלוט בזה. הוא פתח את דלת החדר, מסמן לו לצאת.

ביל הניד בראשו, "אני אף פעם לא אתחרט על זה" הוא נצמד אל טום, לוקח את ידו ברכות, הוא היה צריך להרגיש אותו. למען האמת, ממש נואש לזה. "ויש לזה גם בונוסים, עכשיו אני יודע שאתה לא חזק יותר ממני!".

"כן... זה כנראה יהיה קצת הפוך עד שתלמד לשלוט בכוח שלך..." טום גיחך, דוחף את ביל קלות.

ביל ירד במדרגות אחרי טום, במהרה השניים מצאו את עצמם מחוץ לבית, הוא הביט על טום, לא באמת יודע מה הוא אמור לעשות עכשיו או איך הוא עושה את זה.

"טוב, תעלה עליי" טום נאנח. הוא לא היה בטוח אם ביל ידע לרוץ על ההתחלה ולא רצה להטריד אותו עם הכל, יש לו זמן ללמוד.

ביל נאנח וקפץ על גבו של טום, לא מודע לכוחות שלו עוד כי הוא ממש זינק עליו בעצומה. השניים מצאו את עצמם שוכבים על הדשא, ביל מעל טום שהספיק להסתובב, אחד האינסטינקטים המהירים שלו. ביל הביט על טום בעיניים פעורות, "וואט דה פאק...".

"אתה חזק עכשיו, ביל!" טום גלגל את עיניו וצחקק. טוב, זה באמת היה מצחיק, אם זה לא היה קצת כואב. "אידיוט, אתה יותר לא יכול פשוט לזרוק את עצמך על אנשים".

"אתה אמרת לי לעלות עליך!" ביל התגונן, "עשיתי את זה כמו תמיד!".

"אוקי, אז מעכשיו תעשה את זה בעדינות..." טום נעמד על רגליו והרים את ביל עליו, גורם לו לכרוך את רגליו סביב מותניו. "גם אתה יכול לעשות את זה עכשיו" הוא הזכיר לו, לאחר כשתי דקותה שניים מצאו את עצמם באזור כמעט שומם לגמרי. דבר שהיה דומה ליער, אך בכל זאת לא לגמרי. היו עשרות בתים במקום, מעץ, מתוכם נשמעו קולות של ילדים. "אל תנשום...".

ביל נשך את שפתיו ועצר את נשימתו כדבריו של טום, מביט בו בדריכות ותופס בו בחוזקה. זה היה מפחיד, הוא יכל לשמוע כל סיכה שנפלה בתוך הבתים הללו.

"טוב, שם" טום הצביע על חלקה קצת יותר רחוקה של בתים. הוא לחש. "שם חיים מבוגרים יותר... אתה לא באמת רוצה להרוג ילדים...".

'להרוג'. אלוהים, הוא באמת הולך לעשות את זה. גוש החל להצטבר בגרונו של ביל, חונק אותו, זאת הייתה פאניקה. הוא הביט על טום בעיניים פעורות, נשימותיו נעשות מהירות יותר ויותר, "א-אוי אלוהים... טום" ביל תקע בו מבט כמעט מפוחד, "אני לא יכול...!".

טום מצמץ מספר פעמים והביט בעיניו של ביל, נאנח. "מה אתה לא יכול...?". והנה רגשות האשם הגיעו מהר משחשב. "אמרת שאתה מוכן לאכול אפילו חרקים כל החיים...!".

"אני לא יכול..." ביל חזר שנית, כמעט לא שומע את דבריו של טום. הוא באמת נכנס לפאניקה. הוא אף פעם לא הרגיש ככה קודם. להרוג בן אדם, להרוס חיים של משפחה שלמה רק כדי שלו יהיה מה לאכול. זה היה עולם ומלואו, כל בן אדם בפני עצמו, וביל ידע את זה. הוא הולך לעשות את זה לנצח עכשיו. הוא הרגיש שהוא נחנק.

טום העביר את ידיו על פניו בייאוש, מבטו נהיה עצבני, גובל ברצחני. "טוב מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?! אהרוג אותם בשבילך ואתן לך לשתות את מה שאני מוצץ?!".

ביל הנהן נמרצות, נראה שמעט הוקל לו, זה היה הדבר הכי טוב ששמע מהרגע שהתעורר. הוא אפילו לא הצליח לדבר בשלב הזה, גוש הפאניקה שהצטבר בגרונו גדל.

טום נאנח שוב ועצם את עיניו לשנייה. "אתה רואה?!?! אני אמרתי לך שלא צריך לעשות את זה אבל אתה לא הקשבת! אתה אף פעם לא מקשיב!". הוא תפס בידו של ביל והחל לגרור אותו לכיוון אחד הבתים.

ביל תפס את ידו של טום בחוזקה, הולך אחריו ומביט סביבו, יכול לשמוע קולות של ילדים צוחקים, נשים משוחחות בניהן, קולות של טלוויזיה ישנה, כמה גברים צפו במשחק כדורגל. הוא ניער את ראשו, הוא לא צריך לחשוב על זה עכשיו, הוא רק צריך לספק את הרעב שלו, לא לחשוב על המוסריות שבדבר.

בסופו של דבר טום פתח את אחת מדלתות העץ הישנות, עדיין גורר את ביל אחריו. הם הגיעו לחדר שינה מסוים, זוג אנשים קשישים ישנו עליה, לא היה נראה שיש הרבה זמן לחייהם. הוא לא באמת ידע אם לומר לביל 'תסתכל ותלמד' יגרום לו לבכות, לכן פשוט עבר לאותו הזקן ונשך אותו מבלי לחכות יותר מדיי.

ביל כיווץ את עיניו, לוקח נשימה עמוקה, הוא אף פעם לא ראה את טום עושה את זה או... בכלל. הריח של הדם הגיע לאפו במהירות, גורם לו להשתגע, הוא עצם את עיניו, רק עכשיו מצליח להבין את היצרים שמניעים אותו. הריח הזה... הוא כמעט יכל לטעום אותו. משום מה עכשיו הוא כבר לא נגעל כ"כ, נלחם במחשבותיו, מביט כמה שפחות על הקשיש.

לאחר מספר שניות שגם טום שלא יכל להלחם כ"כ בטעם של הדם בפה שלו שתה קצת, הוא הזדקף, מסמן לביל להתקרב אליו. הוא ממש החזיק את עצמו לא לבלוע וזה שיגע אותו. כשהם התחילו אי אפשר היה להפסיק עם זה... כמעט ולגמרי בלתי אפשרי.

ביל התקרב אל טום במהירות, עיניו כהות יותר מהרגיל, מביט על טום ברעב לא רגיל, זה היה אפילו סקסי. הוא בהחלט ציפה לטעום את זה עכשיו, הריח היה טוב הרבה יותר ממה שחשב...

טום תפס בעדינות בפניו של ביל, מניח את ידו על סנטרו, גורם לו לפסק את שפתיו. הוא נצמד אליהן והדביק את פיו לשלו, מפסק גם את שפתיו, שופך את כל הדם שמילא את חלל הפה שלו בדם של אותו הקשיש.

ביל עצם את עיניו, הטעם היה ממכר, כמעט כמו השפתיים של טום... אבל לעזאזל, באותם רגעים אפילו יותר. הוא בלע את הכל ואז ניתק את שפתיו מאלה של טום, "תן לי עוד" הוא דרש, התאווה לדם הייתה ענקית... הוא הרגיש שזה אף פעם לא הולך להיות מספיק בשבילו.

טום ליקק את שפתיו והנהן, נאנח. זה הולך לקחת עוד הרבה זמן... הוא רכן בחזרה אל אותו הזקן, מוצץ עוד מדמו ומזדקף בחזרה, אוטומטית מדביק את שפתיו לאלה של ביל, מפסק אותן ופולט את כל הדם אל פיו.

עיניו של ביל נפערו מעט לפני שעצם אותן לגמרי, התאווה אצלו גברה מרגע לרגע ועכשיו הוא יכל להיות בטוח, זה ממש לא מספיק. וזה גרם ליצרים שלו להתעורר, להרבה מהם. הוא דחף את לשונו לפיו של טום, צמא לכל טיפת דם שיוכל להשיג, חוקר כל נקודה בפיו עם לשונו, מנקה את הדם גם משיניו המחודדות כתער.

טום הרים גבה. הוא ידע בדיוק למה ביל עושה את זה... אבל לעזאזל, הוא לא יתנגד שביל ימשיך עוד קצת. הוא ידע שזה לא זמן טוב לזה אבל בכל זאת כרך את ידיו סביב מותניו של ביל, נצמד אליו אף יותר, דוחף את לשונו אל פיו.

לשונו של ביל ממש הסתערה על זו של טום בשנייה שנכנסה אל פיו, מלקקת מלמעלה, תחתיה, בכל מקום שהצליח להגיע אליו ולמצוץ ממנו מעט דם. הוא משך את טום קרוב יותר אליו, יכול להיות שזה קורה רק לו, או לכל הערפדים, אבל כרגע גם התאווה המינית שלו התעצמה.

טום גנח בשקט כנגד שפתיו של ביל. הוא בהחלט לא היה רגיל לתשוקה כזאת מצידו של ביל, אבל זה הרגיש כ"כ טוב... הוא הכניס את ידו מתחת לחולצתו והעביר את לשונו על זאת של ביל, דוחף אותה אל פיו עד כמה שיכל.

ביל התנתק מטום באיטיות, מתנחם בעובדה שרק עוד מספר שניות הוא הולך להרגיש אותו שוב. "עוד" הוא תקע בטום מבט מלא בתאווה ובתשוקה, עיניו מתכהות אפילו יותר. הוא בקושי הצליח לחשוב.

וטום חזר על פעולתו. הוא רכן שוב אל אותו הקשיש, שואב ממנו עד כמה שיכל ומזדקף בחזרה, מושך את ביל אליו מחולצתו, מצמיד אותו אליו. הוא הדביק את שפתיו לשלו ופיסק אותן, הפעם נותן לביל רק חלק ממה שהיה בפיו.

ביל בלע במהירות כל מה שטום שפך אל פיו, זאת הייתה כמות קטנה יותר מהפעמיים הקודמות וזה גרם לו לתקוף את פיו של טום בצורה מידית, הוא אף פעם לא הולך להרגיש שבע מזה? הוא לקח את שפתו התחתונה של טום בין שפתיו שלו והחל ללקק ולמצוץ כל מה שנשאר עליה ואת הטיפות שנזלו החוצה. הוא היה חייב עוד, הוא חיפש בכל מקום.

"ביל..." טום התנתק משפתיו של ביל והביט בעיניו, מניד בראשו, "תשלוט בעצמך, אתה הולך לבית ספר שבוע הבא".

ביל התעלם מדבריו של טום, למעשה, הוא בקושי שמע אותם, או שבחר לא להקשיב. הוא הצמיד את שפתיו שנית לשל טום והפריד אותן במהירות, תופס את לשונו של טום שעדיין הייתה ספוגה ונאנח כשהטעם וההנאה ממנו השתלטו עליו שוב.

טום התנתק שנית משפתיו של ביל ותקע בו מבט עצבני, "תקשיב לי או שתיאלץ לאכול לבד".

ביל תקע בטום את מבטו, רוטן בתסכול, "נו מה?".

"תקשיב לי, שבוע הבא אתה הולך לבית ספר שוב. אתה הולך להיות בסביבת אנשים כל יום. אתה תשמע את הדם שלהם. אתה רוצה להגיע למצב שאתה רוצח את אנדריאס?!".

"אני לא אלך לבית ספר" ביל השיב במהירות, מעביר את מבטו אל הזקן לרגע, "נו אתה יכול לתת לי כבר?".

"אתה מתכוון להיות תקוע בבית שלי כל היום לבד?" טום תפס בכתפיו של ביל והביט עמוק אל תוך עיניו.

"אני לא יודע!" ביל השיב, מתחיל להתעצבן מעט. הוא לא יכל לחשוב עכשיו על איך הוא מתכוון להמשיך את החיים שלו, הוא רק רצה לסיים עם הזקן הזה.

"אז כדאי שתדע!!!" טום כמעט צעק. הוא התחיל להתעצבן לגמרי, ביל לא חשב כמו שצריך. הוא רק התחרט יותר ויותר משנייה לשנייה על מה שעשה אתמול.

ביל לקח נשימה עמוקה, מביט על טום במין חוסר אונים, הוא באמת לא היה צריך שיצעקו עליו עכשיו. הוא היה מספיק מבולבל. "אני אהיה איתך...".

"איתי זה כללי מדיי...". טום היה נראה מאוכזב. הוא דחף קלות את ביל ועבר למצוץ שוב את דמו של הזקן, לפחות את מה שנשאר ממנו.

"אני לא צריך אף אחד חוץ ממך" ביל הביט על טום, התאווה לדם חוזרת אליו. "כבר אמרתי לך...".

טום רק גלגל את עיניו ונעמד על רגליו בחזרה, מסמן לביל להתקרב אליו, הפעם לא כ"כ ממהר לחזור לשפתיו.

ביל התקרב בחזרה אל טום, מצמיד את שפתיו לשלו, בולע את כל הדם שטום נתן לו.

טום כיווץ את מצחו והתנתק מביל לאחר מספר שניות, רוכן בחזרה אל אותו הזקן.

בשנייה שטום ניתק את שפתיו מעורו של הזקן שכבר נראה חיוור לגמרי וחסר חיים, זה היה סימן לכך שגם דם כבר בקושי נשאר בו, ביל נדבק אל שפתיו, הפעם לא רק בשביל הדם. הוא עצם את עיניו, דוחף את לשונו לפיו של טום בזמן שהנוזל נשפך אל זה שלו, מושך אותו קרוב אליו ומחבק סביב צווארו.

אבל טום רק הניד בראשו והתנתק משפתיו של ביל, "נעבור אל השנייה לפני שהיא תתעורר..." הוא מלמל, לאחר שנייה מגיע לצד השני של המיטה, אוטומטית נושך את הזקנה ששכבה בנחת לצד בעלה, כנראה.

ביל רק נאנח והנהן, הולך אחרי טום. זה כן קצת הפריע לו שטום דוחה את הנשיקות שלו אבל בכל זאת, הוא כן רצה את הדם כמה שיותר מהר.

טום הזדקף בחזרה, הפעם חלל הפה שלו היה ממש מלא. הוא חיכה שביל ייצמד לשפתיו, מכווץ את מצחו שוב.

ביל הצמיד את שפתיו לשל טום, תופס בעדינות בחולצתו ובולע את כל מה שיכל לקחת.

טום התנתק מביל לאחר שבלע את כל מה שהיה בפיו, רוכן בחזרה אל הזקנה, מוריד את ידיו של ביל באגרסיביות מחולצתו.

"מה עשיתי עכשיו...??" ביל מלמל בטון מסכן לפני שהצמיד את שפתיו שוב אל של טום, שותה את הדם. הוא החל להרגיש שבע וזאת הייתה הקלה, הוא חשב שהוא אף פעם לא הולך להיות שבע.

טום עצם את עיניו לפני שניתק את שפתיו מאלה של ביל לאחר שסיים לשתות, נאנח, "אתה פשוט גורם לי להרגיש רע עם מה שעשיתי. זה הכל" הוא מלמל, רוכן שוב אל אותה הזקנה.

"במה אני גורם לך להרגיש רע? בזה שאני עוד לא יודע לשלוט בזה? אתה מצפה שאני אדע כבר בהתחלה?" ביל תקע בטום מבט נוקב.

"לא. אני מצפה ממך לפחות להקשיב לי. אני לא מאמין שעשיתי לך את זה..." הוא נאנח, עוצם את עיניו לשנייה, מדביק את שפתיו בחזרה לאותה הזקנה.

"עשית מה שאני באמת רוצה, אני יודע שגם אתה" ביל משך את טום אליו, מדביק את שפתיו לשלו ושותה את הדם שהיה בפיו. "אני לא רוצה יותר".

"אתה לא רוצה יותר מה...?" טום ליקק את שפתיו מהדם, מכווץ את מצחו.

"אני לא רוצה לשתות יותר" ביל השיב, "תסיים איתה ונלך".

טום הרים גבה ועשה כדבריו של ביל. הוא התיישב על ברכיו לצד המיטה, עוצם את עיניו. לא לקח לו יותר מדיי זמן עד שהוא גרם לזקנה להגיע למצב אליו בעלה הגיע. הוא נעמד על רגליו, מלקק את שפתיו, "בוא נלך".

"לעלות עלייך שוב?" ביל שאל, מתקרב שוב אל טום.

"כה" טום כחכח בגרונו, "בעדינות" הוא הזכיר לו.

ביל הנהן, קופץ על טום וכורך את רגליו סביבו, משתדל להיות כמה שיותר עדין, הוא עדיין לא היה מודע בכלל לכוחות שלו.

טום כמעט מעד אבל מיהר להזדקף, יוצא מאותו בית העץ כמה שיותר מהר. לאחר כמה דקות השניים מצאו את עצמם לצד האגם שליד ביתו של טום, "רד...".

ביל ירד מטום, מביט בו במין חוסר אונים, "אם זה גורם לי להיות מאושר, למה אתה לא יכול להיות שמח איתי?".

"כי זאת טעות..." טום נאנח והעביר את ידו על פניו, עובר להביט בעיניו של ביל.

"זאת לא!" ביל מחה, "אתה לא שמח שאני הולך להיות איתך תמיד? כי אני כן...".

"אני כן שמח... אבל ביל..." טום התקרב מעט אל ביל, "עכשיו אתה לא תוכל להיות עם עוד אנשים שאתה אוהב".

"אני יוכל" ביל לקח את ידו של טום בעדינות, הוא כן יהיה חייב להתרגל וללכת לבית הספר מתישהו, בכל זאת... "ואתה זה העיקר, לא אכפת לי להיות רק איתך".

"ומה עם גיאורג?" טום עצם את עיניו לשנייה. "ואנדריאס? וכריסטי ההיא? והבריאן ההוא? אתה פשוט תוותר על כל זה...?".

ביל הנהן, "אם אני אהיה חייב".

טום מצמץ מספר פעמים וכיווץ את מצחו, רק אז מבין שביל היה רציני... הוא ליטף את פניו לשנייה ונשם עמוק, הוא כנראה באמת יצטרך להשלים עם זה.

"אני אהיה חייב לספר לאמא שלי" ביל חשב על כך במשך שניות לפני שפצה את פיו. הוא באמת יהיה חייב.

טום גיחך, "לא ביל, אתה לא. מה תגיד לה? 'אמא, אני ערפד, אז אני לא הולך למות'? תהיה מציאותי".

"כן, כי היא פשוט לא תשים לב לזה שעוברות שנים ואני נשאר אותו הדבר" ביל גלגל את עיניו.

טום כיווץ את מצחו, "אז אתה פשוט הולך להגיד לה שאתה ערפד?! אתה נוגד את כל החוקים!".

ביל נאנח, "זאת אמא שלי, למה אני לא יכול פשוט לספר לה? היא לא תעשה עניין, אולי רק בהתחלה אבל היא לא תספר לאף אחד".

"אתה טועה, ביל" טום הניד בראשו, "אתה פשוט לא הולך לעשות את זה".

"אז איך אני אסביר לה את זה שבגיל 40 אני אראה כאילו אני בן 18?!".

"אתה פשוט לא תיתן הסברים".

"אני חייב לתת!" ביל תקע בטום מבט משמעותי, "זאת אמא שלי!" הוא חזר.

"ו? אני לא נתתי לאמא שלי הסברים...".

"למה אתה כזה בכלל?" ביל שאל, נרגע מעט. הוא ימצא פתרון...

"הטעות הכי גדולה בחיים שלי-" טום גיחך, מכווץ את מצחו, משפיל את מבטו, "-החבר הכי טוב שלי היה כזה... הוא תמיד היה כמו אח-גדול כזה. פעם אחת הוא נשך אותי בטעות, בלי שום כוונה להרוג אותי... הוא הצליח לעצור את עצמו איכשהו ואני פשוט הפכתי לכזה".

"זאת הטעות הכי גדולה בחיים שלך...?".

טום הנהן, ממצמץ מספר פעמים. "מן הסתם רציתי לחיות חיים רגילים... אל תתפוס אותי על קטנות...".

ביל ניתק את ידו מאחיזתו בזו של טום, הוא הביט בו במין תערובת של בלבול וכאב, "זה כמו להגיד שאני טעות בשבילך".

"אתה יודע שאתה לא" טום כיווץ את מצחו ועצם את עיניו לשנייה. "אתה יודע שאני אוהב אותך...".

"אבל היית מעדיף פשוט לחיות את החיים שלך ולא לפגוש אותי אף פעם...".

"לא, ביל..." טום דחף קלות את ביל, "תפסיק כבר לדבר שטויות".

"אתה אמרת שזאת הייתה טעות! ועכשיו אתה אומר שאני מדבר שטויות?? אתה היית מעדיף שזה לא היה קורה בכלל!" ביל נראה פגוע, הרגשות הציפו אותו במהירות מפחידה. זה אף פעם לא קרה לו קודם.

"לא, ביל!!!" טום קרב את ביל אליו, נושם עמוק את ריחו. הריח של הדם כבר לא היה... אבל עדיין היה לו הריח של ביל. "לא... אתה הדבר הכי טוב שקרה לי...".

ביל לקח נשימה עמוקה, מניח את מצחו על כתפו של טום, מנסה להירגע, הוא לא הצליח להבין מה קרה לו. "מה עובר עלי... אני מצטער".

טום חיבק את ביל אליו והנהן, עוצם את עיניו. בכל זאת היה חשוב לו להבהיר לביל... "אתה הדבר הכי מדהים שקרה לי ב-500 שנים שאני חי. אני אוהב אותך... ואני רוצה להיות איתך... לתמיד... לנצח, ביל... א... אני רוצה להתחתן איתך...".

ביל הרים את מבטו אל טום במהירות, בקושי מעכל את דבריו. הוא לקח לעצמו כמה שניות, בולע את רוקו בקשיחות, זה היה הדבר הכי לא צפוי שטום יכל להגיד לו עכשיו. הוא תמיד היה כזה לא צפוי וביל כ"כ אהב אותו... מה שבטוח, חיים איתו הולכים להיות מעניינים. "אתה רוצה להתחתן איתי?" הוא שאל, תחושת חמימות מצטברת בבטנו התחתונה, הוא היה בטוח שהוא הולך לבכות והפעם זה באמת היה מהיר!

טום התנתק מעט מביל רק על מנת להביט בעיניו כמו שצריך. הוא הנהן, נושך את שפתו התחתונה בחיוך קטן. "אני יודע שאין לי טבעת... אבל..." הוא גיחך והשפיל את מבטו לשנייה, מגרד בעורפו. הוא הרחק עוד מעט עם ביל וכרע על ברכו, עוצם את עיניו לפני שמרים את מבטו אל פניו של ביל ותופס בידו בעדינות מחרידה, "ביל קאוליץ... הבנאדם... שכבר לא בדיוק בנאדם שאני הכי אוהב בעולם... התנשא לי...?".

"אומייגאד..." ביל מלמל, נושך קלות את שפתיו בעוד מספר דמעות עושות את דרכן במורד לחייו. "כן, פאק... כן, טום, אני אנשא לך" הוא ענה מיד, רוכן קדימה כדי לחלוק עם טום את אחת הנשיקות בעלות הערך הרגשי הגדול ביותר שחלקו עד עכשיו.

נכתב על ידי Twincest Story , 1/4/2010 00:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

46,980
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTwincest Story אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Twincest Story ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ