לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פשוט קטעים יפים

לא יותר מדי. רק קטעים יפים, חלקם מרגשים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

10/2008

מהו שלום אמיתי?!


מהו שלום אמיתי?!

כשיגידו שיריון ויתכוונו למב

כשיגידו גיזרה ויתכוונו לדיאטה

כשיגידו מגב ויתכוונו לספונג'ה

כשתרגיל יהיה בחשבון

03 תהיה רק קידומת

קו יהיה באוטובוס

וסוללהת תהייה בדיסקמן

כשפקודות יקבלו רק מחשבים

וכשבשק"ם נקנה מוצרי חשמל

רימון וערבה יהיו בסוכות

ודובדבן וחרוב יהיו רק פירות טעימים

כשלפתוח אש יהיה בשביל המדורה עם חברים

כשיגידו פצצות וכולן יהיו בלונדיניות

כשפגז יהיה מישהו חתיך

כשכדור יהיה אקמול

וכשתייתווכחו אם ניצחנו או הפסדנו-זה יהיה בכדורגל

כשחטיבה תהייה בין היסודי לתיכון

כשגדוד יהיה בצופים

כיתה תהייה בבית הספר

ומחלקה, רק בבנק

בסיס יהיה לעוגה

ומחנה, על העצים

הנח"ל רק להקה

והצוללת-צהובה

מלחמה תהיה רק בקלפים

וכשיגידו חלל ויתכוונו לנאס"א...

 

רק אז נדע שהשלום האמיתי הגיע.

נכתב על ידי just someone1 , 4/10/2008 19:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קערת העץ


כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.

מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו הקשה של האיש הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו התעצבן מהבלגן שנוצר. "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן פינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא. שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.

כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עיניו. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט. יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכות כשאגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.

באותו ערב לקח האב את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

נכתב על ידי just someone1 , 4/10/2008 12:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חברים הם מלאכים


יום אחד, כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי בדרכו הביתה מביה"ס. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: "למה שילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.

היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון אותו הנער, מעיפים לו את כל הספרים ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק מה ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי אליו וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו, ראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החבר'ה האלה מגעילים" הוא הסתכל אליי ואמר "היי-תודה" וחיייך אליי. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר.

הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך להית ספר פאטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבית ספר פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. הסתבר שהוא ילד מגניב. שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל והוא ענה שכן. בילינו ביחד את כל הסופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר ויותר. וכך גם החברים שלי.

ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שבו עם הספרים. אמרתי לו "נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחב את כל הספרים האלה כל יום". הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.

במהלך 4 השנים הבאות, הוא ואני נעשינו חברים טובים מאוד. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה וגם אני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" מכיוון שהוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. רק שהפעם זה היה מתוך כבוד ואהבה ולא מתוך רצון לרדת עליו, כמו לפני 4 שנים.

הבטתי בו באותו יום. הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא ונראה ממש טוב, למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג, אתה תהיה גדול!" הוא הסתכל עליי באחד מאותם מבטים (מבטים מלאי הכרת תודה) וחייך. "תודה" הוא אמר.

כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר:

"סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו- ההורים שלך, המורים שלך. אבל יותר מכל, החברים שלך.

אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור..."

הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.

הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע.

הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.

"למזלי, ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".

שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו.

ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עליי ומחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.

 

 

אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של מעשיך-שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי,שהרי "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף"

נכתב על ידי just someone1 , 3/10/2008 21:34  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  just someone1

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjust someone1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על just someone1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ