לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  fangirls

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2012

ספרים מוזיקה וגברים ערומים. (תסתכלו לבד ותגידו לי איך הייתם קוראים לפוסט הזה לפני שאתם מעירים)


היי לולוש יפתי, איך המרגש? שיטת הבית ליד האגם הזאת נראה לי שתעבוד מצויין כי גם כשאני מתגעגעת אלייך ואין קול ואין עונה - אני יכולה לדבר איתך כאן - אולי זוהי המטרה הקוסמית שלשמה נועד הבלוג הזה בעצם? 

נכון שההתכתבות שלנו תהיה חשופה לציבור הרחב והתמים - אבל ממתי זה הפריע לנו? 


היום אני רוצה לספר לך על כל מיני דברים שהלהיבו את נפשי בחודשים האחרונים, אסופה של יצירות, סרטים, ספרים, המלצות חמימות שאני אשמח אם תוסיפי לרשימה הבלתי סופית של מעשי ידי אדם שחייבים להתנסות בהם... 

ובסופו של סופו של הדבר - אשמח אם תוסיפי משלך ואת אכן תוסיפי, אני מכירה אותך. את יכולה גם להוסיף איזה מתכון מומלץ שאת רוצה שאני אשרוף איתו את המטבח... אני אשמח לנסות מטעם מבית לולוש. 


 

היא אומנם קיימת משנת 2008 אבל גיליתי אותה רק לפני כמה חודשים וגם זה היה בקטנה, שמעתי שיר נורא יפה והתבאסתי עמוקות לגלות שהוא מהפסקול של דמדומים אז שמתי אותה בצד אבל תמיד חזרתי לשיר הזה (וסגרתי את העיניים כשתמונת הסרט הופיעה כל פעם כששמתי את השיר - באמת לא ייתכן שלוקחים יצירת מופת ומחללים אותה בצורה הזאת!) ואז החלטתי לשים את הדעות הגזעניות שלי נגד ערפדים מנצנצים באור ואנשי זאב שעוסקים כחשפנים בשעות הפנאי בצד והגעתי לשיר אחר שלה והייתי מהופנטת אליה כמו שאפשר להיות מהופנטים רק מפלאי עולם שמגלים פתאום. היא ממש כמו יצור שלא אמור להיות פה, מין פיה קסומה וזה הוביל לשמיעת כל האלבומים שלה והתאהבתי... אולי את מכירה אותה אבל אם לא אני אשמח להציג בפנייך את - 

Florence + The Machine

 


נכון שהמוזיקה והקול שלה מדהים אבל הכתיבה שלה היא פשוט משהו קוסמי, ובעולם של - לה דה די לה די דה... זה מצרך יקר ועל כן אני נוצרת אותה קרוב לליבי ומתפללת שהיא לא תפליק איזשהי הערה אנטישמית על שחרור פלסטין כדי שאוכל להמשיך ולאהוב אותה בלב טהור...

והנה השיר שהתחיל הכול - תודה לאל הגרסה המקורית לא קשורה בכלל לסרט האיום הזה שצריך לשקוע בדמדומים ולעולם לא לחזור -

Heavy In Your Arms (גאד עכשיו אני רואה שגם בעמוד יוטיוב יש תמונות של הסרט הארור -

 

-


אולי ראית אותי חופרת על סרט בפייסבוק, ואני נוטה לחפור על סרטים הרבה אבל הסרט הזה הוא מאלה שעושים לך "סטופ" על כל מה שקורה ושולחים אותך להערכה מחודשת של עצמך. סרט שאי אפשר לראות אותו ולהגיד - אה סרט טוב וזהו. אי אפשר להניח לו והוא איתך דקות ארוכות, שעות, ימים ושבועות. 

127 שעות - לפני הכול - טריילר (הפסקול הוא אחד הטובים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון)


הבה ננסה להתעלם מהעובדה שג'יימס פרנקו חתיך הורס (קשה, קשה להתעלם). במילא כשמתחילים את הסרט הוא מפסיק להיות ג'יימס והופך להיות ארון רלסטון - האדם הכי מדהים שלא יצא לך לשמוע עליו מעולם. 


הגעתי לסרט הזה מפרוייקט "צפיית חובה" שיש לי וזה כלל את כל המועמדים לאוסקר אי פעם - והסרט הזה די שלט במועמדויות של שנת 2011, לא זכה בכלום, שזה פשע מבחינתי, כי בתור בעלת תואר בתקשורת וחובבת עריכה - העריכה של הסרט הזה היא עבודת אומנות שמשתווה לפיקסו ומוצרט והעובדה שהצליחו לעשות סרט של כמעט שעתיים באותו המקום וסרט שהוא בעיקרו מונולוג של שחקן אחד בודד ועדיין לרתק את הצופה למסך - זה משהו שהיה חייב להיות מתוגמל בפרס כלשהו אבל ידוע שהשופטים בדברים האלה עיוורים חרשים ואילמים אז לא נכעס עליהם יותר מדי....


מכיוון שאני יודעת שאת לא נגד ספוילרים ובמילא מבינים מהטריילר את הסיטואציה בכללותה ומה קרה, אגלה לך קודם כל שמדובר בסיפור אמיתי שהתרחש בחודש אפריל 2003 לארון רלסטון, אז בחור בן 28 שחי על הקצה ונהנה מטיפוס הרים, טיולי שטח בתנאים בלתי אנושיים, בעל תואר בהנדסה מאחת האוניברסיטאות הכי טובות באמריקה, שנטש עבודה מכניסה בחברת הייטק מצליחה כדי להגשים חלום ולעבוד במה שהוא אוהב - ספורט אתגרי. 

ארון יוצא לטיול שאמור לקחת מספר שעות בהר ג'ון הכחול ביוטה, לא מקום חביב במיוחד על מטיילים בעיקר בגלל דרגת הקושי שלו, מבלי לספר לנפש חיה לאן הוא הולך, כשברשותו תיק עם מצלמת וידאו וסטילס, בקבוק מים, 2 בוריטו, ציוד לסנפלינג, אולר סיני שחוק, פנס ראש ועוד מספר פריטים חסרי חשיבות שיהפכו להיות הדבר היחיד שמפריד בינו לבין מוות מוחלט.  


לאחר הסרט ראיתי הדוקומנטרי שנעשה עליו ואני מפנה אותך לקטע הבא:



בכניסה לקטע הקניון שבנוי מנקיקים עמוקים מתחת לפני האדמה, ארון מטפס מעל סלע שנראה יציב וכשהוא נאחז בו על מנת לקפוץ בבטחה אל קטע נמוך מתחתיו, הסלע משתחרר ממקומו וארון מתדרדר יחד איתו. הרפלקס הראשוני שלו היה להגן על הראש שלו מפני הסלע ולכן ארון שולח את ידיו למעלה על מנת להגן על עצמו מהנפילה, הסלע מועך את ידו השמאלית וממשיך יחד איתו למטה כשהסלע נהדף לצד הימני של הנקיק ואל ידו הימנית של ארון שמתרסקת אל תוך הסלע ונלכדת בחיכוך שבין הסלע לנקיק כשהוא מגיע לעצירה סופית.


הסרטון הנ"ל כפי שהבנת הוא בעצם סרטו אמיתי של ארון רלסטון תקוע עם ידו בנקיק הארור הזה, מוסר את בקשתו למסור את הקלטת שבה השאיר מסרים שונים לבני משפחתו כשהוא בטוח לחלוטין שאלו הם הרגעים האחרונים שלו. 

הסרט מביא את 127 השעות שבהן ארון היה תקוע בנקיק הזה ללא מים, אוכל כשהוא הולך ומאבד את האחיזה בשפיות שלו ונפרד מבני משפחתו ואהוביו בקטעים שהקליט להם - ששוחזרו באותנטיות. 


אין מילים לתאר את המשחק של ג'יימס פרנקו פה, ארון בעצמו אמר שהיה לו קשה לצפות בג'יימס בגלל שהוא הצליח להעביר את מה שעבר עליו באותם רגעים בצורה כל כך כנה שזה היה כמו להיות שם שוב.


ה-10 דקות אחרונות של הסרט והשחרור של ארון כמעט ובלתי ניתנות לצפייה ורבים התעלפו בזמן הצפייה בסצינה בקולנוע. ניתן לוותר על הצפייה מאחר והיא באמת קשה אבל כשמפנימים את מה שארון עשה על מנת לזכות בחיים אי אפשר שלא לחוש הערצה והערכה לאיש הצעיר המדהים הזה, אני אמרתי שאם הייתי במצב כזה הייתי דופקת את הראש על הסלע הזה עד שהייתי עוברת לעולם הבא כמה שיותר מהר, אבל הנחישות והאומץ שהוא הפגין - בלתי ניתנים להבנה. קשה לי להאמין שבאמת הוא עשה את זה - אבל יש הוכחה - הוא עשה את זה. 


חייבים לראות את הסרט ולהבין מה עבר על הילד הזה. אני קראתי את הספר שלו לאחר מכן ושם הוא מפרט בדיוק מה הוא הקליט לבני משפחתו ואת העובדה שהוא חרט על קיר הנקיק הזה, שעות ספורות לפני תום הסיוט את שמו, שנת לידתו והתאריך של אותו יום עם RIP ליד... וקשה להפנים שהוא באמת ובתמים חרט את המצבה שלו באותו מקום ארור ויצא משם חי ונושם והיום הוא אבא לילד בן שנה וחצי שממשיך לטפס על הרים ולעורר השראה באנשים מסביב לעולם. 


סרט מדהים, מוכיח שהמציאות עולה פי מיליון מונים על כל דימיון ותסריט שניתן לכתוב אי פעם. 


ארון וג'יימס- האמת שארון עצמו חתיך הורס... 

 

 

-


 

מתישהו בקרוב אמור לצאת לאור החלק השלישי ביצירת המופת, האפוס המדהים של הארוקי מוראקמי - 1Q84

כשקניתי את הספר לפני למעלה משנה ידעתי מה מצפה לי, הרי גמעתי בשקיקה את כל הספרים של הסופר הגאוני הזה שכנראה שרק אחרי לכתו יבינו את גודל גאונותו - ממש לא הכבוד שעושים לו היום, למרות שזה כבוד רב. האמת על פלא כתיבתו תתעצם פי מיליון מונים בעוד מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה ואני הייתי כאן כשהוא יצר את הספרות האחרת הזאת, שצריכה לקבל שם משלה כדי להפנים שמדובר בסופר אחד ממיליון.

העלילה עצמה כל כך הזויה שאני לא יודעת איך לספר אותה (כשקראתי את התקציר מאחורי הספר הייתי מבולבלת במשך הרבה דקות) אבל אני אנסה  -


אאומאמה היא רוצחת שכירה, מיסתורית וקרה שעולה יום אחד על מונית המנגנת צלילי סימפוניה מיסתורית וכשהיא יורדת ממנה מתרחש אירוע משונה שנראה שהיא היחידה שמודעת לו  - העולם מתחלק לשניים לפתע - היקום הרגיל והעולם של שנת 1Q48 שבשמיי הלילה שלו זורחים שני ירחים, ישנם יצורים קטנים בשם "הליטל פיפל" שמבצעים מעשי זוועה בילדות קטנות וכת מיסתורית אחראית לשורת מקרים רצחניים. 

במקביל אנחנו מכירים את טנגו, סופר צעיר בן 29 שמחליט לקחת על עצמו פרויקט מסוכן של שכתוב סיפור שכתבה נערה יפה בת 17 שכמעט ואינה פוצה מילה.

דרכם של טנגו ואאומאמה נפרדה כשהם היו בני 10, אך אף אחד מהם מעולם לא שכח אחד את השניה.

מפגש מחודש בין אאוממה לבין טנגו לא נראה סביר בטוקיו של 1984, אבל ב-1Q84 יש לו סיכוי להתרחש. במציאות שבה משייטים שני ירחים בשמים, מי יודע מה יכול לקרות? 


"בין שמוצא חן בעיני ובין שלא, אני נמצאת בשנת 1Q84 הזו. שנת 1984 שהכרתי כבר לא קיימת בשום מקום. עכשיו היא שנת 1Q84. האוויר השתנה, הנוף השתנה. אני מוכרחה להסתגל מהר ככל האפשר למצב בעולם שנושא עמו סימני שאלה".


אני קוראת את הספר הזה באיטיות אין קץ כי בכל פעם שאני שוקעת בו אני מרגישה מותשת. לא בגלל שהוא מייגע או לא מעניין, להיפך אפילו.  אני חושבת שזה בגלל שכמות הריכוז שדרושה על מנת לצלול לתוכו ולהתמסר לדמויות ולעלילה היא מעבר לכוחותיו של אדם בן תמותה רגיל כמוני.

בקפקא על החוף חוויתי את אותה חוויה של ריתוק לדפים, אבל היא לא דרשה את אותם כוחות, אלא כל פרק עשה את הפעולה ההפוכה ומילא אותי באדרנלין שגרם לי לקרוא את כל ה-800 פלוס עמודים ביום אחד.אולי בגלל שהיה הומור כלשהו בקפקא ואילו פה, יש הרבה מאוד אפלה ותחושה קודרת.


אז למעשה 1Q84 גורם לי לחוויה הפוכה. כל פרק מרוקן אותי מכוחות וגורם לי להניח לספר לימים רבים לפני שאני מרגישה "מוכנה" לחזור ולשוב לקרוא בו. לא ברור לי מדוע כי אני מתה מסקרנות לדעת כיצד העלילה מסתיימת ורק לפני מספר ימים סיימתי את הספר הראשון והתחלתי את השני אבל שוב, אין לי שום כוונה לחזור ולקרוא לו בקרוב בגלל שאני יודעת שהדבר יהיה מתיש כמו טיפוס על גבעה חולית יחפה.

אני לא מסוגלת להסביר את העניין הזה, אני רק יודעת שזה ספר ייחודי ביותר  וחווית הקריאה בו היא מדהימה אבל אני בטוחה שייקח לי עוד הרבה זמן לסיים אותו, ואני מחכה לרגע הזה בקוצר רוח.

-

 

זהו לולוש, יש לנו מוזיקה, סרט וספר, כל מה שבן אדם צריך כדי להיות מאושר לדעתי.

חוץ מהקטע של האוכל, שזה תחום האחריות שלך ואני בטוחה שאת מבינה בו הרבה יותר ממני.

ועכשיו אחרי שסיפרתי לך את כל הדברים המיוחדים שגיליתי לאחרונה אני אאחל לך שנה טובה יקירתי, מתוקה ומדהימה עם המון גילויים חדשים שייתנו טעם לחיים, הצלחות חדשות, בריאות והמון אהבה! 

love U!

קיווי

 



 

קיווי שלי אהובתי הירוקה והחמצמצה בחמיצות עדינה שמשאירה בפה טעם של עסיס ענוג שלי,

אני מברכת אותך על היכולת המופלאה לחשוף את צופינו היקרים לאיכות בלתי מתפשרת, במוזיקה, בספרות וכמובן ולכן

אני חייבת להביא את הצד השני של האהבות שלנו, אלו הפחות אליטיסיטיות ויותר..איך נאמר... סליזיות.

 

נתחיל ממוזיקה,

 

povia - fiori-

 


איך נאמר וממה נתחיל, יש לי חיבה עמוקה ורבת שנים למוזיקה איטלקית, יש כמה וכמה זמרים וזמרות ששרים,

את שירי הרוק שלהם בשפה שהיא קצת יותר יפה משאר השפות בעולם, להקת פוביה, היא להקת זדרנץ מהסוג של סטלה מאריס, יעני מבחוץ הם לא נראים משהו אבל אחלה של שירים. כל מה שצריך לעשות כפי שעינכם רואות, 

זה לקחת אץ המוזיקה ולהדביק על תמונות רומנטיות של זוגות ענוגים מתגפפים.

ותשאלו אותי איך אני יודעת שהמעריצה הנ"ל לא מבינה מילה באיטלקית?

זה נניח והייתי לוקחת את לאבג'וס של באקה שמדבר על חדירות אנליות (זוכרים שלא ידענו מה זו המילה הזו BOZE?? אז אנשים זו מילת סלנג אמיתית באנגלית שבאה הישר מאמריקה ומשמעותה כפול מאחור...נכון שעכשיו השיר שלו ברור לחלוטין? ואל תשאלו מה זה that shit like  כי זה אומר להצניח את התחת בריקוד שאומר בוא תכניס לי ככה מאחור, וזה נלקח בדיוק מאותו מילון הסלנג של המילה הקודמת)

איפה היינו?למה מפריעים לי? אוקיי אז הלהקה הזו פוביה שיש לה סולן דוחה ועקום בצורה יוצאת דופן, וכשהוא עושה פאן סרוויס באיטלקית רצוצה זה נשמע רע כמו שזה נראה, אבל כשלא רואים אותו או את החברים שלו מהפיצרייה השכונתית כמו שכבר ציינתי יש להם אחלה שירים. כלומר אחלה כל עוד לא תלכו לגוגל ותנסו לתרגם אותם.

אז פיורי בעקרו אומר, אני בוער אני רוצה אותך דחפתי ידיים את מריחה כמו פרחים. ככה בדיוק, אבל עם מוזיקה.

אממה? השיר הזה מדבק אש, אי אפשר להפסיק לזמזם אותו אחרי שתי השמעות, וכך יוצא שאתם במכולת שרים

TU NON SENTI ADORE DI FIORI PRO ME ANUSSI POI LEVI LA MANO TI SCUSI COSI MI ILLUDI, 

שאומר תכל'ס- אתה לא מצליח להריח את הריח שלה  זה מריח כמו פרחים, אני מריח לי את הידיים, סלחי לי על החזיונות שלי לה להל להלהלהלל הלהלהלהלהלהלההההה פיורי...קיצור גועל של מילים כשחושבים על זה, אבל היי, ממתי הפריע לנו על מה הם שרים? תשירו איתי פיורי פיורי פיורי כנסי כבר למקלחת  פיורי תסתבני כבר גועלית פיורי פיורי פיורי.

 

טוב טוב בואו ננסה ספרות יפה. אז מה קראתי לאחרונה. או כן. הנחתי את הידיים (את שתיהן,נשבעת), יצירת האי-מופת,  50shades of grey 

 



 

אין דרך קלאסית להסביר את זה. זה זבל, אבל מבנה לפרקים. כלומר אני לא מכירה מישהי שקראה פיקים של אקאמה שתסמיק מהספר הזה, או שהוא ירעיד לה נים בגוף, והתיאורים של הסופרת מראים שני דברים בעיקר.

הראשון שהיא זקוקה לגבר או אישה בדחיפות. השני שאין לה מושג קלוש על מה היא כותבת ואני בטוחה שהיא חרשה פאנדומים, ועשתה חופשי קופי פייסט.

שאני אטחן לכם שמדובר בסטודנטית צעירה בלה בלה, שפוגשת איש עסקים אמיד צעיר ופרוורטי, שיעני מלמד אותה את רזי ה BDSM, אבל דוגרי? הם לא באמת עושים משהו חוץ מסקס שגם ילדות אינדונזיות בנות 15 כבר כתבו בריופי, והרבה הרבה יותר טוב.

הספר הספיק למכור 50 אלף עותקים בעברית. ואני שואלת אתכם למה? נאני? ווי? פורקה? אתם מבינים שאת הקטע שהיא על חצי עמוד כותבת oh so good oh god oh god i am comming, זה ישמע אפילו נוראי יותר בעברית, אז למה?? למה להרוס? מה שכן אם תתנו לאימא שלכם את הספר, יש מצב שאפילו שהיא בת 60 בעוד תשעה חודשים יוולד לכם אח או אחות, כי הוא כן מצליח לעורר נשים שנולדו לפני שנות השישים.

אתם תסלחו לי שאני לא מרחיבה בנושא פשוט הנושא הבא הוא כל כך הרבה יותר טוב.

מה שכן אני אעשה אני אצרף לכם כמה לינקים משעשעים בנושא, בכל מקרה הם יהיו הרבה יותר טובים מהספר.



 


 


 

ואין כל ספק הכי משובח מכולם

 


 

 

וזה מה שקורה כשגברים קוראים את הפרקים (< אם יש אייקון שהתגעגעתי אליו)

 


 

ok enough about that lets all move on please

 

 

spanish male models

 

כן, יקרים ויקרות שלי, למי איכפת מסרטי קולנוע על מסוקס שדומה לפאקו (אני לא מאמינה קיו שלא שמת לב לדימיון)

למה שלא אתוודה, אין לי הרבה מה לומר עליהם. הם ספרדים, חלקם קטאלונים משוקשים ושקשיים, 

הם לא מעניינים כשהם פותחים את הפה למרות שאני אראה לכם אותם מדברים, זה עוזר מאוד כשמפנטזים,

בעצם תחפשו בעצמכם ביוטיוב אין לי חשק לעבוד קשה. בסוף אני מבטיחה בונוס אנגלי לחלוטין.

אחד מהם מזמבר את הגמדה האוסטרלית המחורבנת והזקנה שהצליחה להשכיב את הגברים הכי סקסיים על הפלנטה, (כן קיילי מינוג, היא ולא אחרת ולא איכפת לי איך היא נראית), ונו את מי זה מעניין מי הם רבאק תראו איזה מהממים. הם בדרך כלל משאירים את השיער על הגוף אבל זה מוסיף, בחיי, חוצמיזה כולם אלרגים לבדים מכל סוג שהוא. והם ספרדים דאם איט.

ורק שתבינו מה עברתי בגללכם אני מאושפזת אחרי אירוע מוחי במצב אנוש באברבנל.

מה לא עושים בשביל לחלוק את הדברים האלו.

טוב נתחיל בג'ון קורטחנה שכל מה שאני יכולה לומר זה אלוהים קורטאחנה אותי גם כן.


אתם לא באמת רוצים שאני אדבר אז תתבוננו ובבקשה ידיים מחוץ לתחתונים.


האייקונים של אדון קורטאחאנה




 

 

 

 



 

 

 



 

 

 




 

 

 



 

 

 




 


אוקי, זמננו קצר ולכן נעבור לממתק הבא, ושמו אוריאל אלקאצ'ו (או אלקאשו) {או למי פאקינג איכפת}

אייקוניו הם כדלקמן

 



 

תראו את הפנים האלה אדוני שישמור

 



 

 

 



 

 

 



 

 

 


 

 

 



 

 

 





אוקי לנשום ...לנשום ...עוד פעם... עכשיו מגיע הערס... ואני אשאל... למה למה אצלנו הערסים לא נראים ככה? קבלו בבקשה את מיגל איגלסיאס שמגיע באדיבות האייקונים

 



 

 

 



 

 

 



 

 




 

 

 


 

 

 


 

 

 


 

 

 

 עכשיו הגענו לדבר הכי יפה שנוצר אי פעם בספרד. כן הוא עושה את הגמדה הזקנה.

ועל זה כל שנותר לי לשאול זה why god? oh why?????

כמו שהבנתם הוא מגיע בחסות האייקון הזה. והזה

 

כדי שתוכלו להתרגל אליו אני קודם אתן אותו לבוש

אני שמחה להציג את אנדרס ולנקוסו סגורה. עכשיו אני הולכת לבכות בצד אני אחזור נשים לכם את הקינוח.

 



 

 

 


 

 

 



 

 



 

 



 

 

 


 

 

 



 

 

עד כאן היה אנדרס לבוש. מי שלא יכולים יותר אני אבין. הלאה זה על אחריותכם בלבד.

 



 

 

 

 



 

 

 

 



 

 



 

 



 

 



 

 

 


 

 



 

 



 

 



 

 

 



 

 

 

ואחר כך מתפלאים למה אני שונאת נשים אחרות



 

 

 



 


זה לא היה קל. זה היה רחוק מלהיות קל. ועכשיו לפני שנצא לדרכנו הטחתי לכם ממתק בריטי.

קוראים לו דיוויד גנדי. והדבר, היצור המושלם הזה, אני ממש מצטערת, אבל אני במוות מוחי ואין לי יכולת להמשיך אץ הפוסט הזה בצורה ורבלית.הוא סקסי הוא בריטי והוא לא שלכם. 

אני רק אשים לכם את התמונות שלו עכשיו ונקווה שאף אחד מכם לא יחווה דימום סאב צרבלי קשה מדי. 

בעצם מעולם לא היה לי איכפת מכם, זה לא עומד להשתנות.

 



 

 

שלום מיי ניים איז דיוויד. נאו גו FAP יורסלף.

 




 




 

 



 

 

 

גידול במוח. הוא עושה גידול במוח!!!!

 




 

 




 

 

 



 

 





 



 

 



 

אם תהיתם איך הוא בצבעוני

 



 

 



 

 

 

 

 



 

 

 


 

 

מי שעוד נותר נושם. יכול להגיב.

נכתב על ידי fangirls , 11/9/2012 16:34  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ושוב איתכם...


אני מכירה כמה אנשים שכרגע תפול להם הלסת, אבל אני שמחה לומר לכם שחזרנו הביתה, ועכשיו אנחנו מנקות אבק ועושות סדר.

אז טיפת סבלנות בבקשה, ומי שלא עוקב אחרי הכתוב... זה לא שאי פעם היה איכפת לנו.

 


 

כמו כן אני מבקשת מכל מי שיש לו השגות או אי הבנות לחכות לסוף אני אתמצת את הקטע

 



 

אז מה היה לנו?


הפוסט האחרון היה בנובמבר. לפני שנה בנובמבר. אני אפילו לא זוכרת למה הפסקנו לכתוב חוץ מהברור.

בעצם הברור זו סיבה מצויינת בפני עצמה, והיא שJ POP זה פאסה. כן, אני יודעת מיליוני רובוטיות עוד מנופפות במטקות שלהן,

וג'וני לא מפסיק לקרוע פעוטות כעורים מזרועות אימותיהן, שבוכיות מאושר כי עכשיו יעשו ברבור לילד שלהן, ינתחו לו את החיים והוא יהיה idol,

אבל תכל'ס, כמה אפשר לצחוק על הטימטום של יאמאפי? אפילו הסאגה של צביקה ובאקה משעממת ולעוסה כל כך שהיא מעלה עובש,

באקה גם ככה הוגלה מרצון ועכשיו משמין מהמבורגרים ומחכה שאישתו שאפילו לא חולקת איתו בית תלד את מצבור הגנטיקה שהם יצרו יחד.

כולם משעממים. אפילו אולדיז כמו נג'י עשה את הבלתי יסולח וחזר לחרשת גידמת עקומה שלו, וזרק את סאקי שממשיכה לשכב על הגב, ולחכות שיבוא איזה ג'וני חדש שהיא תוכל לעשות לו אמבוש, בקיצור משעמם.


אפילו גברת שושקה שהיתה אבן דרך, אפילו היא לא תכחיש שהיא מכרה את ריו בעבור פחות מנזיד עדשים

 (קיו היית צריכה לומר לה שאת לא יודעת לבשל את זה)

ואם זה לא גרוע מספיק היום תפסנו אותה שומעת ברדיו את ניק לאשה, זה הלשלוש הזה שהיה נשוי שניה ורבע לעוגית אוריאו הזו סימפסון לא?

בלי בושה מפרסמת לכל מי שאפילו לא רוצה לדעת שהיא מחוברת אליו.

ועל זה נאמר אם בשושקות נפלה שלהבת מה יאמרו קיוויי הקיר.





kiwi's here.... 

אני ולולוש גוררות את הפאנדום על גבנו כמשל הכרוב הרקוב שמעלה עובש ובעליו אומרים - הורי! נקבור אותו באדמה ונעשה ממנו תחמיץ שיוכר כמאכל הלאומי בארצנו המפותחת! (aka - קימצ'י).

השאלה שמעניינת אותי באופן אישי היא האם הגרירה הזאת באה בגלל נוסטלגיה, התרפקות על זכרונות עבר או שבאמת יש עוד דברים בגו ויאמאפי עוד לא הוכיח לעולם שהוא סולו לעולם לא יוכל לעשות כל עוד הוא מתעקש להתעקש שיש לו קול שבאמת ניתן לעכל באוזניים לא מזוינות. 

אני חושבת שהיום שבו נדפק המסמר האחרון בארון הפאנדום שלי היה ביום חתונתו הבהולה של ג'ין. למרות כל מה שחשבתי, הייתי לחלוטין מוכנה לזה והידיעה עוררה בי תחושת הקלה שהנה פתאום, אני יכולה סוף סוף לשים את כל אפיזודת הג'וניז מאחורי ולצאת לדרך חדשה נטולת רומנים בלתי אפשריים וימים ולילות חסרי שינה בהזיות על מי למעלה, מי למטה, למה חייבים לאנוס אותו ומדוע לא ניתן למצוא מקומות אחרים לטחון אחד את השני חוץ מעל הבמה, באמצע הופעה? 

לפני כחודש תיזזתי את ישבני לתל אביב למסיבת kpop על טהרת הפאנדום הקוריאני ופגשתי במפלצת השושוקלית שללא היסוס נתנה לי באופן מלא בעלות על ריו. זה היה המסמר ה-10 בערך שסגר את העניין שהרי אם המפלצת שאחזה באחיזת צבת כל עוד נפשה המפלצתית בה בריו מעניקה לי אותו ללא שמץ של מצמצוץ עפעפיים, הרי שמשהו לא כשורה יותר בממלכת הג'וניז. 

ייתכן שהמצב היה נגרר עם ארון 2/3 סגור לחלוטין אם לא היינו נתקלות כמה אנשים שנהגו לקרוא את הגיגינו ההזויים ושהעלו מדי פעם באוב את כל ההיסטוריה המסועפת שלנו עם הג'וניז וגרמו לי.. ואולי גם ללולוש להבין, שהגיע הזמן להגיש תביעת גירושין, ותביעת נזיקין. 


luly time...

נזיקין? רק נזיקין? תוסיפי בבקשה גם אזרחי וגם אם בבקשה אפשרי בבית דין לעבודה כי אני רוצה פיצויים.

אם נהיה כנות, וזה מה שאנחנו בדרך כלל עושות, הגענו שניה לפני הסוף. דור הג'וניז הזה התחיל כבר להבעיר את האדמה החרוכה שהוא ישאיר,

רוב הדברים שצווחנו מהם היו ישנים בני שנתיים פלוס, והם כבר לא שיתפו פעולה, אז למה בכל זאת המשכנו? כי רצינו לתת לזה צ'אנס...א-ב-ל

וכאן מגיע האבל הגדול, יש גבול לכמה חצילים בנאדם יכול לאכול, לכמה צבים הוא יכול להציל, ולכמה גמדים צהובים הוא ימשיך להקשיב בסבלנות.

אני חושבת שהקרע האנוש שלי החל ביום בו קיו בישרה לי שריו ויאמאפי עזבו את הגרופ, אני חייבת לציין שאני עוד מנויה ליומני יאמאפי,

(אני צריכה להוריד את הדבר הטיפשי הזה כבר)  יש גבול לכמות היללות על טיפות גשם נוגעות בתלתלי בעודי אוכל את הראמן שאני אוהב YAY, 

שאני יכולה לסבול אפילו ממנו. כן הוא יפה. אבל הוא מזדקן. כן ילדות קטנות שלי גם הוא מזדקן. הזמן הוא אויב אכזר ואם אתה לא מוכר את נשמתך לשטן (ר"ע יוקו-ג'וני) סופך יהיה לאכול ראמן בפארקים ערום ושיכור.


קיווי ירוק ממשיכה להתגלגל...

אין לי בעיה עם מזדקנים לולוש (באמת אמרתי את זה?!) יש לי בעיה עם זה שכל מה שיש להם להציע לי זה תוכניות אירוח שבהם עוד מישהו אוכל משהו חריף מדי, מישהו מתחשמל, נמתח, נזרק, עוד סינגל חסר פואנטה (ולמען האמת 9 וחצי מתוך 10 סינגלים שיצאו לג'וניז בשנה האחרונה היו שווים ל... כן.) 

אני נזכרת בימים שבהם לא היה עובר יום שבו לא הייתי משקיעה בין 8-10 שעות בהם ואני לא מתחרטת כלל אבל אני חושבת שאפשר כבר להכריז עלינו כפאנגרליות בפנסיה, ואם שנה בפנסיה משולה ל-10 שנים אמיתיות (מבחינת השקעה, זיעה נוטפת, דימומים, דפיקות לב וכו') אז יש לנו וותק של 35 פלוס שנה בעבודה ואנחנו ראויות לקצבה חודשית ראויה מיוקו ג'וני - אם הוא חי, מה שאני די בטוחה שהוא לא. 

ועדיין את יודעת - אני רוצה להגיד - היינו שם ראשונות, עכשיו זה יותר עניין זה אגו מאשר באמת רצון להמשיך. מי חשב שיגיע היום הא? אני עדיין תוהה אם זה באמת כי אין לנו יותר במה להתעניין או שאנחנו לא מעוניינות להתעניין יותר. הביצה או התרנגולת? הנוצות או הפרווה? 

 

לולי לוקחת שוב את המושכות..

שמעי זה לא עניין של ביצה ותרנגולת זה עניין של איך אמרת? אגו? אני יודעת שזה לונג גון כשאני רואה אחרים משתמשים בסלנג שאני ואת יצרנו,

מי באמת מכל הקוראים לנאג'י ככה יודע שקראתי לו ככה, כי הוא עיראקי כמו בעלי האמיתי? או שיודע למה את קוראת לצביקי לצביקי, אבל סבבה זה כבר לא מטריד אותי, שיגידו באקה בן ובאקה בת, שיגידו קובי כאילו הן ישבו על האסלה והגו את זה בעצמן, זה כבר לא ממש איכפת לי, לא כי בזמנו לא נהניתי, אלוהים איך נהניתי לכתוב עליהם, זה כי הם בעצמם מיצו, עצוב לדעת שגבר בן כמעט שלושים, עדיין מתרוצץ בתפקיד של ילד בן 17, עברו המון שנים, תמיד הם ישארו מיתולוגיה קיו אבל אני חושבת שהגיע הזמן לתכנן את הגירושין שלנו מהם, ולתת לדור חדש של פאנגירלז לגלות ולהתרגש מהם, ואנחנו? קיו יש לי הרושם שתמיד נמצא לנו נושא לשיחה כאן, יפני קוראני, גיי סטרייט וואט אבר. אגב אם כבר הזכרנו גירושין, יש מצב שנצליח לקחת את הבית של צמד פין? זה עם הבריכה?

 

קיווי רות סוף - 

אני מסכמת את העניין - אנחנו גרושות ומוכנות להובלה חדשה, בעצם לא כל כך חדשה כי אני במרתון פאקו-נאטי כבר חצי שנה והפנמתי כבר שאין כמו לחזור למקורות בייחוד אם הם בלונדינים אמיתיים... 

הם  ישארו מיתולוגיה? בייחוד בגלל שאנחנו המצאנו את המיתולוגיה המקורית האחת והיחידה של אפולופי ובאקה אפרודיטה. 

אז מה נותר בעצם? להעביר את השרביט? לחלק את הרכוש? את יודעת שאפילו זה לא מטריד אותי במיוחד? צריך לומר יותר מזה? 

אנחנו תמיד נהיה אסירות תודה לפאנדום היקר כי הוא הפגיש בינינו וגרם לנו לנקוע ריאות מרב צחוק ואושר אבל אני שמחה לומר שהגיע הזמן לטקס סיום רשמי מהג'וניז, אני מכריזה בזאת עליי ועלייך כבוגרות מדעי הג'וניז בכל התארים האפשריים ועד לפרופוסורה ושיעורי לחשים.

בנים יקרים, שיהיה לכם בהצלחה, שתמשיכו לשיר, לתזז, לקנות את המכנסיים הכי צמודים גם כשאתם בני 45 ותשארו ג'וניז לנצח. תודה.

נ.ב

טומה לא נחשב בכל זה. הוא תמיד יהיה רלבנטי המושלם הזה ולא שייך בעליל. 

 

לולי נועלת את השער ומסיעה את קיו לביתנו החדש...

כן, אני תמיד אסתכל בחיוך אל הימים בהן בכינו מרוב צחוק, אבל אם להיות כנות, הם היו רק טריגר, מוח מעוות הוא מוח מעוות הוא מוח מעוות, כמאמר הידוע, ואין לו גבולות או צורך להתקבע לתבנית אחת מסוימת, גם אני וגם קיו חזרנו לנובלות, ורק מקצב ההתנשפויות הטלפוניות שהגיעו מהפומית של הסמסונג שלי, כשסיפרתי לקיו מה היא הפסידה כשפעמיים רצופים היא דילגה על וליאנטס עם אהובי המסוקס והשעיר, (אתם צריכים לדעת כבר זה עושה לי את זה), ותמיד עדיף דייגו ארגנטינאי שיודע איפה ישראל ואחראי למשמו דורי את הקריירה אחד ביד משני אוקאדות על העץ.

ולכן אני אומר את זה בפשטות, זה לא שלא נביט אחורה ונצחק ונהנה ממה שהיה, ואולי אף נתקל בפוסט מצחיק שיבוא לנו כך בטוב, על ארץ הקימצ'י או על חברינו משכבר הימים, מה שכן אני בטוחה שיותר הוא לא מוגבל לנושא אחד בלבד, והמטרה שלנו מעכשיו היא להנות מהכל, פשוט מהכל.

ובעיקר אחת מהשניה. בברכת לולי אוהבת את קיוי ותו לא גם לכם.

נ.ב.-

אני מסכימה טומה לא נחשב. הוא אף פעם לא באמת היה חלק מזה.

 

 


 

אז זהו. נכון שזה לא קטע שנון או מצחיק אבל ככה זה גירושין. וזו באמת סוג של סגירה על תקופה, אבל העדפנו למצות מאשר לעשות צחוק.

לשלל קוראינו הנלהבים ( מעל 1000 כניסות בעוד הבלוג שומם וסגור זה נחמד מאוד), או שתמשיכו הלאה או שתמשיכו לקרוא.

בכל מקרה ממילא כמו שהסברנו לכם בפוסט הראשון, אנחנו כותבות לעצמנו ובעיקר אחת לשניה.

 

 

נכתב על ידי fangirls , 4/9/2012 17:41  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,810
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה , תחביבים , שטויות וכיף
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לfangirls אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על fangirls ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ